בגלל אסונות המלחמה והצָרוֹת האחרות כמעט גוועת התשוקה שלי אל סִפרוּת חדשה, אל ספרים לא ידועים. בכל זאת, מין שִמחה על אלו הישָנים העומדים פה בנאמנוּת כמעט-אין-קץ, בכל זאת איזו אי-גְּוִיעָה.
*
בחזרה אל ״עבדֵי ניו-יורק״ אחרי שָנִים. אני לא חושבת על השְפָּעַת הזמן. אני חושבת על יְכולתי ואי-יְכולתי לדעת לגמרי אם הסִפרוּת הזאת טובה מאד.
וכמעט משמחים אותי אותם דברים מנצנצים עדיין בתוך הכתיבה המוכרת מאד, שאולי מראָה לי השפעות ומקורות סִפרוּת אמריקאית בה, ושאולי גם נהייתה למשפיעה על אחרים, וכמעט מיגעים דברים מסוימים, ואני לא יודעת לגמרי אם הסִפרוּת הזאת טובה מאד. כנראה הדברים המנצנצים יספיקו לי עכשיו.
״...זה אחד הדברים שסוכן אמנות תמיד עושה, מנסה להראות לאמן את המקום שלו. בכל זאת, היא השלימה עם זה שצ׳אק נהג בסגנון גרנדיוזי – היא ישבה במושב האחורי כאילו החלק הקדמי של המכונית לא היה קשור בה בכל דרך שהיא״ [שיחה גלויה, עבדי ניו-יורק]
*
כמה אני טועה כשאני מדמה שאמא שלי לא היתה יכולה לשאת את האסונות שקרו השנה, הרי ההרים הפורחים בכל ימי ההולדת שלה, בט״ו בשבט, הבטיחו לה משהו.
אני מתארת לי שהיא לא קראה את ״עבדֵי ניו-יורק״. אני מתארת לי שאילו היתה קוראת את ״עבדֵי ניו יורק״ היתה רואה את טִבעיוּת צמיחת בנותיה הצעירוֹת [אז] של הסִפרוּת שהִכירה. מין יציבוּת-צמיחת-דברים בְּעוֹלַם ההרים והמלחמות והסִפרוּת.
*
דוכיפת באה היום אל הגינה, ופרחה לה. האם ראתה צִלְלֵי עורבים. האם ראתה את מוֹרְאוֹת היום. האם הם מוֹרָאוֹת גדולים כשלנו.
[הציטוט מ״שיחה גלויה״, עבדי ניו יורק, תמה ג׳נוביץ, מאנגלית דורון פלאי, הוצאת הדר]
