בתחילתן על אֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל חֹ֥ק ובסופן על וְאֶתְּנָ֣ה ג֭וֹיִם נַחֲלָתֶ֑ךָ, בתחילתן על מִלים שהן כמִלּוֹת שירה, שאין להבין לגמרי, ובכל זאת חשבנו שאֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל חֹ֥ק הוא אספר לחוק, והחוק הוא מחוץ לזמן, שופט את הזמן, הוא רעיון לא תלוי בדבר, אספר לו שיהוה אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, וישראל אמר הפסוק אומר שהאדם הוא בנו של אלֹהים, והבן כאן הוא עַם ישראל [וזה בהמשך הפסוק על ציוֹן],
ולמה היום ילדתיך, כי בילדתיך יש מעבָר אל רגע מסוים, אל מציאוּת, ויום יכול להיות כל יום, ואלֹהים אומר לו כל רגע הוא עבר והווה ולא נצחי, אמר עוד ישראל, ויש בפסוק סיפור בזמן וגם החוק שהוא מחוץ לזמן.
[ואין כאן נֶצַח, אמר, ואילו הנצרוּת, שלקחה מכאן את ״בני״, הפכה את ״בני״ למוחלט.]
וחשבנו בסוף השיחה שאֶתְּנָ֣ה ג֭וֹיִם נַחֲלָתֶ֑ךָ הוא אתנָה את הגויים להיות נחלתךָ. הגויים עצמם יהיו נחלתךָ. יהיו שלך.
וישראל אמר בשפת המיתוס העם והארץ הם כדבר אחד, כמהוּת אחת, והמִלה גויים כאן מבטאת עַם וגם ארץ. וכך הגויים כאן נהיים חלק ממך, מעַם ישראל, כמעט אתה.
והזכיר את הנער העמלקי המגיד שענה לדוד מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי, וכך, עמלקים היו חלק מהצבא של ישראל.
אֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל חֹ֥ק יְֽקֹוָ֗ק אָמַ֮ר אֵלַ֥י בְּנִ֥י אַ֑תָּה אֲ֝נִ֗י הַיּ֥וֹם יְלִדְתִּֽיךָ: שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי וְאֶתְּנָ֣ה ג֭וֹיִם נַחֲלָתֶ֑ךָ וַ֝אֲחֻזָּתְךָ֗ אַפְסֵי־אָֽרֶץ:(ט) תְּ֭רֹעֵם בְּשֵׁ֣בֶט בַּרְזֶ֑ל כִּכְלִ֖י יוֹצֵ֣ר תְּנַפְּצֵֽם
