יום שלישי, 31 בדצמבר 2024

על שתי שיחות קצרות [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

בתחילתן על אֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל חֹ֥ק ובסופן על וְאֶתְּנָ֣ה ג֭וֹיִם נַחֲלָתֶ֑ךָ, בתחילתן על מִלים שהן כמִלּוֹת שירה, שאין להבין לגמרי, ובכל זאת חשבנו שאֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל חֹ֥ק הוא אספר לחוק, והחוק הוא מחוץ לזמן, שופט את הזמן, הוא רעיון לא תלוי בדבר, אספר לו שיהוה אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, וישראל אמר הפסוק אומר שהאדם הוא בנו של אלֹהים, והבן כאן הוא עַם ישראל [וזה בהמשך הפסוק על ציוֹן], 

ולמה היום ילדתיך, כי בילדתיך יש מעבָר אל רגע מסוים, אל מציאוּת, ויום יכול להיות כל יום, ואלֹהים אומר לו כל רגע הוא עבר והווה ולא נצחי, אמר עוד ישראל, ויש בפסוק סיפור בזמן וגם החוק שהוא מחוץ לזמן.

[ואין כאן נֶצַח, אמר, ואילו הנצרוּת, שלקחה מכאן את ״בני״, הפכה את ״בני״ למוחלט.]

וחשבנו בסוף השיחה שאֶתְּנָ֣ה ג֭וֹיִם נַחֲלָתֶ֑ךָ הוא אתנָה את הגויים להיות נחלתךָ. הגויים עצמם יהיו נחלתךָ. יהיו שלך. 

וישראל אמר בשפת המיתוס העם והארץ הם כדבר אחד, כמהוּת אחת, והמִלה גויים כאן מבטאת עַם וגם ארץ. וכך הגויים כאן נהיים חלק ממך, מעַם ישראל, כמעט אתה. 

והזכיר את הנער העמלקי המגיד שענה לדוד מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי, וכך, עמלקים היו חלק מהצבא של ישראל. 

 

 

אֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל חֹ֥ק יְֽקֹוָ֗ק אָמַ֮ר אֵלַ֥י בְּנִ֥י אַ֑תָּה אֲ֝נִ֗י הַיּ֥וֹם יְלִדְתִּֽיךָ: שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי וְאֶתְּנָ֣ה ג֭וֹיִם נַחֲלָתֶ֑ךָ וַ֝אֲחֻזָּתְךָ֗ אַפְסֵי־אָֽרֶץ:(ט) תְּ֭רֹעֵם בְּשֵׁ֣בֶט בַּרְזֶ֑ל כִּכְלִ֖י יוֹצֵ֣ר תְּנַפְּצֵֽם 

 

 

                                                  


יום שבת, 14 בדצמבר 2024

אין כאן תְּהִלָּה [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 


 

וכל הגויים ומַלְכֵי ארץ אומרים נְֽ֭נַתְּקָה אֶת־מֽוֹסְרוֹתֵ֑ימוֹ וְנַשְׁלִ֖יכָה מִמֶּ֣נּוּ עֲבֹתֵֽימוֹ, ואלה מוסרות ועבותות של אלֹהים, ואלֹהים יִשחק וילעג להם, ואין כאן הִתגלוּת אלֹהים אלא דברֵי הכותב, ולכותב יש דימוי נמוך של הגויים, אבל גם יִשְׂחָ֑ק ויִלְעַג יכולים להַראות מין דימוי נמוך, של אלֹהים. 

וישראל אמר בשיחה שלנו שהדברים האלה מהדהדים את ״וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת״ שאמר אלהים כשירד לראות אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם, ויש כאן בהלה של אלֹהים, וישראל אמר בתשתית התנ״ך מי תלוי במי, בני האדם באלֹהים או אלֹהים בבני האדם, וכאן אלֹהים חושב שהמוסרות לא מצליחות לגבור עליהם, וראינו שגם ב״וַ֭אֲנִי נָסַ֣כְתִּי מַלְכִּ֑י עַל־צִ֝יּ֗וֹן הַר־קָדְשִֽׁי״ אלֹהים לא גובר עליהם אלא בוחר מישהו אחר, וכל זה כמו אחרי שהבחירה בנֹחַ לא הצליחה ואלֹהים נאלץ לבחור באברהם, כשאברהם כבר התחיל ללכת, ואלהים הצטרף אליו בדרך, ודיברנו קצת על הבחירה הצנועה באברהם שנעמה לנו יותר מן הבחירה בנֹחַ שמצא חן ושהיה צדיק תמים. 

וכאן, אי הצלחה במוסרות על הגויים, ובחירה במלך על ציוֹן, ואין בזה פִתרון לבעיה שלו עם הגויים אלא הודאה בכישלון. ואין כאן תְּהִלָּה לאלֹהים. וזאת תחילת ספר תהִלים. 

 

[נְֽ֭נַתְּקָה אֶת־מֽוֹסְרוֹתֵ֑ימוֹ וְנַשְׁלִ֖יכָה מִמֶּ֣נּוּ עֲבֹתֵֽימוֹ:(ד) יוֹשֵׁ֣ב בַּשָּׁמַ֣יִם יִשְׂחָ֑ק אֲ֝דֹנָ֗י יִלְעַג־לָֽמוֹ:(ה) אָ֤ז יְדַבֵּ֣ר אֵלֵ֣ימוֹ בְאַפּ֑וֹ וּֽבַחֲרוֹנ֥וֹ יְבַהֲלֵֽמוֹ:(ו) וַ֭אֲנִי נָסַ֣כְתִּי מַלְכִּ֑י עַל־צִ֝יּ֗וֹן הַר־קָדְשִֽׁי:]

 

 

[ההליכה של אברהם: בראשית יאלא וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, 

בראשית יבא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.  ]

 

יום שבת, 7 בדצמבר 2024

נתון מזעזע

 

״באוגוסט גילה מהנדס המבנים הראשי של ברנהם, אברהם גוטליב, נתון מזעזע: הוא שכח לחַשֵּב את עומסֵי הרוח בבניינים הראשיים של היריד״ [השטן בעיר הלבנה]. ביומרתי חשבתי על ״ויעש אלהים את הרקיע, זו אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם״ כשקראתי על הנתון המזעזע, כי דימיתי לי שבן זומא, שהרעיש את העולם כי אלהים נאלץ לעשות בעצמו את הרקיע, גם תיאר לו שבמעשה הרקיע היה פגם [שלא היה ב״יְהִי״],

וכך, חשבתי שהשִכְחָה של המהנדס אברהם גוטליב היא פגם שניתן לבני האדם ולמעשיהם, והם מזעזעים וסודקים ומרעידים בעולם, וכך, חשבתי גם על השִכְחָה האחרונה בהגנה על ישראל ועל שִכְחוֹת אחרות בעולם, ניתנות לבני האדם, מרעידות את העולם, וכמעט נאלצו מחשבותַי לחזור אל היריד בשיקגו ב-1893 שהאדריכל ברנהם תיאר לו שיהיה בראש ובראשונה אנדרטה לאדריכלוּת, ואל חזיוֹנוֹת האדריכלים ואל הסדקים וההִתמוטטויוֹת שהרעידו את מעשה הבניָה, ואל הדָּנִים את החזיונות האלו, ואל מה שנשאר. 

 

כשאני קוראת שוב בספר אני קוראת רק את הפרקים על האדריכלים ועל הבְּנִיָּה ונדמה לי שיש בהם צַעַר גדרוֹת האדריכלוּת וחזיונותיה, וצער פגמֵי הבְּנִיָּה, והצער על מות האדריכל רוט, ועל אדריכל הגנים אולמסטד שחלה ואושפז בבית החולים שאת הגן שלו תכנן הוא ושראה אז שהדבר שפָּגַם במרבית עבודותיו, בסנטרל פארק, בבילטמור, ביריד העולמי...חזר והופיע גם בגן של בית החולים, וכתב הם לא ביצעו את התכנית שלי, ונדמה לי שתיאורי מעשי הרצח של ה. ה. הולמס לא נוגעים בכל זה.   

 

 

״ביום שלישי 24 בפברואר 1891 התכנסו ברנהם, אולמסטד, האנט ושאר האדריכלים בחדר הספריה...כדי להציג שרטוטים של המבנים המרכזיים ביריד...

...מיהר לגשת לברנהם, ואחז בידיו. מעולם לא ציפיתי להיות נוכח ברגע שכזה, אמר, הסתכל מסביב ידידי הוָתיק, אינך מבין שזהו מפגש האמנים המפואר ביותר מאז המאה ה-15?״ 

[״השטן בעיר הלבנה״, אריק לארסון, עמ׳ 145, 146, 172, תרגם אור אלכסנדרוביץ׳, הוצאה לאור בבל]

 

בתמונות: האדריכלים [מתוך הספר]

וְ South facade of the Palace of Fine Arts, World's Columbian Exposition, Chicago.






                   האדריכלים







                                                     South facade of the Palace of Fine Arts, World's Columbian Exposition, Chicago.



 

יום רביעי, 4 בדצמבר 2024

לָמָּה רָגְשׁוּ [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]


דיברנו על השאלה ״לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם״, ואצל חז״ל השואל הוא אלֹהים, אמר ישראל. אלֹהים לא יודע למה הם עשו את זה. והוא מעמיד אותם כאן לדין, אמר, ספר תהִלים שואל על תוכֶן ובתוכן חיבת להיות בדיקת דין של מעשה, וכאן בדיקת דין של רָגְשוּ.  

וכשתהִלים דן דברים נקשר הפרק הזה ל״אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים״,  ואומר שהפרט והכלל לא מנותקים זה מזה והכלל כאן הוא הגויים, העמים, והדיבור על צדיק לא מנותק מדיבור על כלל העמים, שכאן יוצאים נגד אלֹהים ונגד הצדיק של אֹלהים [שבפרק א] 

וחשבנו ש״לְאֻמּים יֶהְגּוּ־רֽיק״ אומר לאומים יהגו את הרִיק. הם יודעים מהו רִיק. ויעמידו אותו נגד אלֹהים. כי הריק הוא הבסיס לקיוּם העולם, אמר ישראל, וכשהם הוגים רִיק הם נותנים לאדם אפשרות להתקיים, מחוץ לאלֹהים [אלֹהים המתגלה הוא לא הכֹּל]. 

וכך, גויים רָגְשוּ מפני שהם ראו דבר גדול, את הרִיק.

 

אחרי השיחה שלנו חשבתי עוד על רָגְשוּ [רָעֲשוּ, שָאֲנוּ, הָמוּ], ועל רֶגֶש [רַעַש, שאון, המון], ועל רִגשה [רַעַש, המיה, המון], מִלים בתהִלים, זמן רב לפני הבַָּעוֹת רִגְשוֹתֵינוּ  העכשוויים היקרים ללִבֵּנוּ. 

״תַּסְתִּירֵנִי מִסּוֹד מְרֵעִים מֵרִגְשַׁת פֹּעֲלֵי אָוֶן״, תהִלים סד ג, ורש״י פירש: שהם מתרגשים לבקש לי עלילות מות... 

״אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶש״, תהִלים נה, ורש״י פירש: ״... ברוב עם״, ואבן עזרא:״ ברגש - בחבורה אחת״.

 

]תהִלים: לָ֭מָּה רָגְשׁ֣וּ גוֹיִ֑ם וּ֝לְאֻמִּ֗ים יֶהְגּוּ־רִֽיק]