עוד על התמדת ה"רֶדִי מֵייד" באמנוּת ועל אהבַת המוכָר.

בשיחה שלנו על התמדַת ה"רֶדִי מֵייד" באמנוּת דיברנו רק קצת על ההיסָמכוּת שלה על אהבַת המֻכָּר אף על פי שבלִבֵּנו האשמנו אותה בחֻמרה. 

והרי האשמנו אותה בבקשַת ההִזדהוּת הקלה מדי שלנו עם החפצים ועם הרגשות המוכָרים כל כך. השווינו אותה לסִפרוּת הזוֹ הרוצָה כל כך את אהבתנו ואת ההזדהוּת המהירה עד שהיא מִתפתָה כל כך להציג לנו את מה שכבר הִכרנו בחיינו ובבתינו שלנו ובביטויי השפה הידועים כל כך שלנו. 

האשמנו אותה גם בהיותה עכשיו מין הֶרגל בתוך האמנוּת, וקצת התפלאנו על הקלוּת שבה ה"רֶדי מֵייד", שהיה חוֹרֵג ומתנגד, נהיָה להֶרגל.

בוודאי יכולנו גם לחשוב על התמדת ה"רדי מייד" כמין חקירה ושאלה על אודות ה"רדי מייד", אבל בשיחה הזאת שלנו לא רצינו להקל את חומרת ההַאֲשָמָה שלנו. 

    

      

      

      

      

הרצון בתכֵלֶת.

בטקס הפְּרָס היתה עניבת התכֵלֶת מושכת את מחשבותַי אל רצונות חזקים ולא לגמרי מוגדרים. רק העניבה הזאת הידועה לי כל כך, ובכל זאת היתה המשיכה החזקה של המחשבות אל הִתבלטוּת התכלת. 

למחרת היה נדמה לי שראיתי את התכלת הזאת גם בספר השירה "חֲרוּזִים" של אילן ברקוביץ', ושראיתי בו היטב את אופייה של התכלת, שהוא האופי של המוחשי  מאד ושל הבהיר כל כך והמואר, או השואף אל מקורות האור, וגם של הקַל והאוהב את אשליית קַלּוּת השמַיִם. השירה הזאת לא חוששת מן השאיפה אל הקַלּוּת המדומָה של השמַיִם, ויודעת שזו לא תחליש את ממשוּת הדברים האחרים וההפוכים. היא יודעת שהיא יכולה להיות כל מה שהיא רוצה להיות, ושהרצון שלה בהבעות הבוטות ובהבעות הצער הפחד וההתנגדוּת הוא לא לגמרי מנוגד לרצון בתכֵלֶת המוחשית והדמיונית.                     

עכשיו נדמה לי שהוגדרו לגמרי הרצונות החזקים ההם. היתה בהם הכמיהה  לא רק אל הבהיר, אל המואר ואל הדמיוני, אלא גם אל ההִתבלטוּת, אל ההבעה החזקה כל כך, אל המוחשיוּת העזה של חומר הצֶבע ואל כל מה שיכול להיות מוגשם בכל אלה.