מטאפורות כמביעוֹת עובדות

בגלל השם "צוק איתן" חזרתי אל המחשבה על המטאפורות המוכרחות להיות מביעות עובדות, אף על פי שהן הביטוי הכמעט דמיוני והכמו לא מתקבל על הדעת של הִתפשטוּת שְֹדוֹת-המשמעוּת. 

נדמֶה שהמטאפורה בשם "צוק איתן" איננה שואפת אל כל רוחב ההבעה של המטאפורות האחרות, כגון אלו של השירה, אבל מבקשת את האֱמוּנה שלנו. נדמה שהיא מבקשת בזמן המלחמה שנאמין שהיא מביעה עובדה. אבל המטאפורות של השירה לא מבקשות מאיתנו דבר, אלא רק מציגות את הבעת העובדות החדשות, הגמורות. אנו עצמנו פוקחים את עינינו אל מול  הדבר החדש הזה, ורואים אותו, כמעט כיודעים ידיעה שלֵמה. 

בגלל הדבר הזה אני חוזרת אל המחשבה על הציוּר כמי שאינו מבקש דבר מן המסתכל בו, אל המחשבה על הציור כניתן להִסתכלוּת, להבנה, לפירוש, אבל אינו מבקש זאת. ובעצם, כמו המטאפורות הוא אינו מבקש להתקרב אלינו אלא להתרחק מאד. וכמו המטאפורות הוא מוכרח להציג את הבעַת העובדות שהן רק שלו.           

אני חושבת, האם אמנוּת עכשווית בסוף המאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת, המבקשת דברים מן הצופים, כגון קִרבתם והִשתתפוּתָם, עושה זאת מפני שהיא מרגישה שנגמרו המרחקים של האמנות? האם היא מאמינה שהשותפות המסוימת עם הצופים בה היא מרחב חדש גדול שבו היא עצמה מתרחבת ומתפשטת?    

האם היא מתאימה עצמה עכשיו ליכולת האֱמוּנה של הצוֹפים-מִשתתפים שלה?  

משהו על הרישומים "מי המנצחים ומי המנוצחים" [2].

בזמן כתיבה על אודות האמונה של רישומיה של אביבה אורי שהדחוף והמיידי הוא גם כל-יְקוּמי היה נדמה לי שהשם "מי המנצחים ומי המנוצחים", שכנראה היתה בו  הטענה על אודות האִוֶּלֶת שבמלחמות, כמעט התרוקן, ושרק השאיפה אל הכל-היקומי שברישומים היא המעניקה לשם הזה יכולת עמידה.

אבל בעצם, כמעט כל מה שיש ברישומים האלה הוא מעין הִתרווחוּת של הבעַת המחשבה הזאת על האוֶלת ועל חוסר הטעם שבמלחמות, עד שהרישומים חורגים מן ההבעה הראשונה והדחופה של "מי המנצחים ומי המנוצחים" אל הבעת החרדות, האסונות והאֱמוּנוֹת שבתוך העולם כולו ובתוך הזמן כולו. 

הרישום עם צורת הכדור הנפער והמתפרק מציג את מַעֲברה של הטענה על אודות  המלחמות אל הכל-יקוּמי, וכך מצליח לעשות גם הרישום עם הצורות המרובעות הרבות הנראות כבוֹרוֹת או כקברים, כשהוא מרַווח את המחשבה הראשונה הדחופה. כמו רישום הכדור המתפוצץ המתפרק  הוא והאחרים מרווחים  דַים את מחשבותיהם מן הדחוף המוגדר כבר גם אל המחפשֹ והמְקַוֶּה, אל המתפזר כמעט בלי גבול, אל הרַךְ ואל הדַק, עד שהם מתפשטים אל הזמן הארוך, הלא-ידוע. 

הטענה "מי המנצחים ומי המנוצחים" מוכרחה במשך הזמן להיפרד מן הרישומים  עצמם, מפני שהיא מוגבלת כל כך, והרישומים צריכים להמשיך בלעדיה אל העתיד.
רק כך היא יכולה להיות מוארת מעט באור הרישומים עצמם, המעמיקים בתוך הזמן, המנסים להביע את הכל-יקוּמי של האמנוּת.    

       

מי המנצחים ומי המנוצחים. אביבה אורי.

                                                

                                                     

מי המנצחים ומי המנוצחים. אביבה אורי.