לַמְנַצֵּ֥חַ אֶֽל־הַנְּחִיל֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

כשאנחנו קוראים את ״לַמְנַצֵּ֥חַ אֶֽל־הַנְּחִיל֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד״, וכשאנחנו לא יודעים מהן הַנְּחִילוֹת, בכל זאת אנחנו חושבים על מהוּת הכותרת הזאת ונדמה לנו שיש פה הִסתכלוּת מלמעלה על השירה קצת כמו של המקהלה היוונית, אבל הרי המקהלה מלַווה את הגיבור ויודעת עליו וכאן לא כך. וכן, אין כאן תפקיד ההִסתכלוּת היודעת את הסוף. ולא ברור מהי כאן. והיא לא פונה אל אלֹהים, כאילו היא לא חלק מהפנִיוֹת אחר כך לאלֹהים. והמִלה מִזמור טבועה כל כך במחשבותינו. 

ואחרי כן, ב״אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְהֹוָה בִּינָה הֲגִיגִי״ הוא כמעט מצַוֶּה האזינה יהוה, כאילו מתאֵר מרחב של דיבור שלו, שלא נגמר, וכך גם בינה הגיגי, יש לו מרחב של מחשבה, והוא אומר לאלֹהים אני קובע את המרחב, אמר ישראל בשיחה שלנו, מין דרישה לאורֶך רוח של אלֹהים.

 

אחרי כן עוד מין ציווי לאלֹהים, ציווי-בקשה, ב״הַקְשִׁ֤יבָה לְק֬וֹל שַׁוְעִ֗י מַלְכִּ֥י וֵאלֹהָ֑י״.

 

בְּשָלוֹם ולְבָדָד, ועוד על ״בְּקָרְאִי עֲנֵנִי״ [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

בְּשָלוֹם ולְבָדָד שבפסוק ״בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘ אֶשְׁכְּבָ֪ה וְאִ֫ישָׁ֥ן כִּֽי־אַתָּ֣ה יְקֹוָ֣ק לְבָדָ֑ד לָ֝בֶ֗טַח תּוֹשִׁיבֵֽנִי״ הִצטרפוּ בדעתנוּוראינו בשלום את משמעות שלֵמוּת, יותר כמו מוות, בגלל ״לבדד״, אבל גם ראינו את ״לבדד״ כהצטמצמוּת אל עצמו, אל כוחו שלו, אחרי הדיבור על הצָרים עליו, וכוחו גדול דיו והרי הוא חסיד לבדו ליהוָה, אמר ישראל.

שירַת אדם אחד, והפסוק יותר מסתורי מאשר ברור, כמו פסוקים רבים בתהִלים. 

 

ואחרי כן במדרש על ״בְּקָרְאִי עֲנֵנִי״ אולי בהירוּת ואשליית בהירוּת, כי המדרש האומר ״שלשה דברים היה דוד מצטער עליהם, והרחיב הקדוש ברוך הוא דעתו בהן בית-המקדש, ומעשה בת שבע, ועסק מלכות שלמה״, בעצם אומר לא הרחיב, לא גילה לו, כי לא נתן לו לבנות את בית המקדש, ובספר מלכים כתוב ששלמה נבחר והמדרש אומר צריך להבין את זה, המדרש אומר שאלֹהים לא רצה להגיד מה יקרה במלכות שלמה, שאחריה תהיה התפצלות ולא יהיו יותר כל בני ישראל, והמדרש אומר ״מעשה בת שבע לפי שישראל היו מליזין עליו, ואמרו אי אפשר ששבה את הכבשה, והרג את הרועה״, המדרש יודע שהוא שבה את הכבשה ולא הרג אותה [במשל של נתן הנביא הוא הרג את הכבשה], וכמובן המשל לא יפה לנִמשל [כי הכבשה במשל היא בת שבע בנמשל, ובת שבע היא לא ההרוגה], והמדרש רואה שהמשל לא יפה לנמשל ומתקן את הסיפור של נתן הנביא. וכך, המדרש אומר על ״בקראי ענני״ כאילו לא ענה לו. 

ועוד, המדרש יודע שהחטא הוא בעניין בת שבע [ושאוריה נהרג לא כפי שהורה דוד], וה' העביר חטאתך לא מבטל את החטא. 

 

[שמואל ב יא:  כג וַיֹּאמֶר הַמַּלְאָךְ, אֶל-דָּוִד, כִּי-גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁים, וַיֵּצְאוּ אֵלֵינוּ הַשָּׂדֶה; וַנִּהְיֶה עֲלֵיהֶם, עַד-פֶּתַח הַשָּׁעַר. כד וַיֹּראוּ הַמּוֹרִאים אֶל-עֲבָדֶיךָ מֵעַל הַחוֹמָה, וַיָּמוּתוּ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ; וְגַם, עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת]

 

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור ד

[ב] דבר אחר [ד, ב] בקראי ענני. אמר ר' יוחנן שלשה דברים היה דוד מצטער עליהם, והרחיב הקדוש ברוך הוא דעתו בהן, ואלו הן, בית המקדש, ומעשה בת שבע, ועסק מלכות שלמה. בית המקדש מנין, שכן כתיב זכור ה' לדוד את כל ענותו, אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום (תהלים קלב א - ה), והרחיב לו הקדוש ברוך הוא ומצא, שנאמר ויאמר דוד זה [הוא] בית [ה'] האלהים (דה"א =דברי הימים א'= כב א), ואחת מעשה בת שבע, לפי שישראל היו מליזין עליו, ואמרו אי אפשר ששבה את הכבשה, והרג את הרועה, והפיל ישראל בחרב, יש לו תשועה עולמית, והרחיב לו הקדוש ברוך הוא, ואמר לו גם ה' העביר חטאתך (ולא) [לא] תמות (ש"ב =שמואל ב'= יב יג). שלישית ישראל אמרו מה דוד סבר]

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 49 ״...אהבָתי לא נכנס אל המים,

 

  

יוֹמנסִפְרוּת 49 ״...אהבתי לא נכנס אל המים, אלא ישב באזור המוצל״, ״אהבתי היה משוטט לבדו במכונית...״, ״וחיוכו של אהבתי אך התרחב...״ [״האחוּ החריש את אוזניי״]

לא לשווא מושכת אותי אליהָ המִלה ״אהבָתי״ בתוך הסִפרוּת הזאת, כי המִלה ״אהבָתי״ כאן היא כמין השראַת שָֹפָה ומרחקֵי-סִפרוּת על הסִפרוּת הזאת, וכאילו היא מְקוֹר מינֵי הַבָּעָה ביצירה, והיא כמעט שורָה על כולה, היא שוֹרָה על דמות פסל אלביס בבריכה במלון באילת, והיא שוֹרָה על דמוּת הזיכרונות שהם הקיימים-הכמעט-מבטלים-את קיוּמם, ועל רִגְעֵי איזו אשליית סיפוּר מסִפרויוֹת אחרות בתוך העִבְרִיּוּת הברורה, והיא כמעט כתיאוּר עֶלְיוֹן של דְּמוּת, וגם כתיאוּר מְחַיֵּך מגובהוֹ, מגובַהּ המִלה. והיא כחרוז חוֹרֵז בסיפור עלילַת הדברים ובסיפור התודעה. 

ואולי רק דימיתי לי את גודֶל מעשיהָ. אבל נשאר אצלי רושֶם הדִמיוֹן, כאילו בהירים מחשבותַי ודִמיוֹנוֹתַי על ״האחוּ החריש את אוזניי״.

ומִלים מעציבות אותי לקראת סוף הספר יותר מאחרות, אף על פי שהן יכולות גם לשמח אותי. ״ציוּר הוא הוכחה למשהו, ציוּר הוא ראיה חותכת...״, ו״...אלא תילכֵד לצמיתות בלפיתתו ההרסנית של הדיוק״. 

 

[הציטוטים מ״האחוּ החריש את אוזניי״. ענת עינהר. הוצאת אפרסמון]

 

                                             

                                               

שבת. נזכרתי ששמעתי את יצחק רבין

 

נִזכרתי ששמעתי לפני שנים את יצחק רַבִּין אומר לשבור להם את הידיים ואת הרגלים, וששמעתי את רפי לביא אומר שהוא הולך לתערוכות לראות אם יש בהן משהו שיוכל לגנוב, ונזכרתי כמה חביבה עלי היתה האמירה של רפי לביא, ולא השוויתי אותה לזו של רבין, אלא נזכרתי בשתיהן כנראה בגלל צורֶך המחשבה להתקיים בכל יכולֶת ידיעתָהּ. 

 

נִזכרתי גם ברצון ישן שלי לגנוב מהרישוּמים של אביבה אורי ובהִתפוגגוּת שלו אחרי שהגניבה נהייתה ללמידה מסוימת, ונזכרתי גם באי-יכולֶת לגנוב מן ההַבָּעוֹת ב״יוסף ואחָיו״ של תומס מאן, אי-יכולֶת לגנוב ממחשבה עצומה שרק היא יוצרת את הבעתָהּ. 

 

וזִכרון דברֵי רַבין. כאילו הַבָּעַת ההיסטוריה החוזרת ומזכירה את עצמה. לא כגְוִיָּה של הַבָּעָה, אלא כנפשהּ. 

 

 

[בתמונה: רפי לביא, ללא כותרת,  2002  ] 

 

 

                                           

 

יוֹמנסִפְרוּת 48 כשאני קוראת שוב ב״דַּבֵּר, זיכרון״

 

״...כי שעה שאצלתי לדמויות ברומנים שלי פרט אחד מחמודות עברי, היה זה נמק והולך בתוך העולם המלאכותי שלשם הִטלתיו בלי הרבה גינונים. אם כי הוסיף והשתהה ברוחי, פגה חמימותו האנושית, נעלם חינו שנתייחד לו במבט לאחור, עד שבסופו של דבר נכרך לבלי-הכר ברומן שלי, יותר מאשר בהוויתו הקודמת. כך נדמה עד אז, מובטח היה כל כך מפני התערבותו של האמן״ [״דַּבֵּר, זיכרון״, נבּוֹקוֹב, עמ׳ 85]

אני לא רוצה לכתוב על ״דַּבֵּר, זיכרון״ כשאני קוראת בו שוב, אלא המִלים ״...כך נדמה עד אז, מובטח היה כל כך מפני הִתערבותו של האמן״ מרנינות פתאֹם את לִבִּי כאילו היו דבר כמעט אבוד שנמצא. ואני לא מתאמצת עכשיו לתחום בי את ההתנגדוּת להִתערבוּת האמן, אני לא רוצה להגדיר אותה עכשיו, אני רוצה לרגע מין התפרצוּת לא נִכְבֶּלֶת שלה.

 

 

                                                               

                                                                 

 

*

 

             

מבקשים שצורת האור של פְּנֵי אלֹהים תהיה צורת פְּנֵיהֶם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

שאלנו על ״נְסָה עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ יְהוָה״, כי למה יש אור לפְנֵי יהוה, וישראל אמר על קָרַן עוֹר פני מֹשֶה כי כמו עבודה זרה בהפיכת פְּנֵי אלֹהים ופְנֵי האדם לשני ממדים, עוֹר וקרינה, ואור פניך הוא קרינה מפניך, והם מבקשים שאור פניו של אלֹהים יהיה עליהם, שיבינו את דרכי אלֹהים, שיקבלו את אלֹהים ואת צורתו עליהם בלי אֲפֵלָה, כי החושך היה המצב הטבעי, הראשון, וכאן התגלוּת של אלהים דרך משהו בהיר יותר, והם כמעט מבקשים שצורת האור של פְּנֵי אלֹהים תהיה על פניהם שלהם, תהיה צורת פניהם. 

ולא ידענו לגמרי מהו נְסָה, ולא רצינו את הפירושים של הפרשנים לנְסָה שמעלימים את הקושי, מעלימים אפשרות של משמעוּת שאנחנו לא יודעים מהי. והעדפנו את המִלה הזאת בלי הפירושים, העדפנו איזו הרגשה שלנו, כאילו ראינו משמעוּת חזקה. 

 

 

תהִלים ד: נְסָה־עָ֭לֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ יְהוָה 

 

שמות לד: וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה

 

 

 

[רש״י: "נסה עלינו" - הרם עלינו לנס את אור פניך לשון הרימו נס [ישעיהו סב] ארים ניסי ל"א נסה עלינו רפנבל"ר בלע"ז כמו [זכריה ט] אבני נזר מתנוססות ]

 

 

 

צָרים עליו וגם רוצים לראות טוב [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

 

היום דיברנו על רַבִּים אֹמְרִים מִי יַרְאֵנוּ טוֹב ועל הנחה נסתרת כאן שהטוב הוא לא דבר טבעי, ולכן מי יַרְאֵנוּ, וישראל אמר מוטמעת כאן השאלה מהם טוב ורע, והרע הוא הדבר הטבעי, ואלֹהים היה צריך לראות כי טוב, כי קודם היה תֹהו ובֹהו וחושך על פני תהום, ואת החושך הוא לא ברא, והחושך כאילו הפוך לארץ, כי אלהים לא עשה אותו ולא שינה אותו, והמצפים לראות את הטוב מבקשים לראות את התחלת הכֹּל, 

ואיך רואים את הטוב, ואין כאן עניין אינטלקטואלי, ולמה הם אומרים מי יַראנו, למה הם לא רואים בעצמם. כי המציאוּת שהם רואים לא טובה. והטוב חיָב להיות מקובל עליהם. כך דיברנו, וחזרנו אחרי כן אל רַבִּים, שהם לא חסידים ליהֹוָה, שהם צָרים עליו וגם רוצים לראות טוב. 

 

 

תהלים ד: רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘ מִֽי־יַרְאֵ֪נוּ֫ ט֥וֹב נְֽסָה־עָ֭לֵינוּ א֨וֹר פָּנֶ֬יךָ יְקֹוָֽק:(ח) 

[תהלים ג: מָֽה־רַבּ֣וּ צָרָ֑י רַ֝בִּ֗ים קָמִ֥ים עָלָֽי:(ג) רַבִּים֘ אֹמְרִ֪ים לְנַ֫פְשִׁ֥י אֵ֤ין יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה:

תהלים ד: וּדְע֗וּ כִּֽי־הִפְלָ֣ה יְהוָה חָסִ֣יד לו]