למה צריך ״בלבב ימים״ את נצנוּץ דמותו של מיכאל קולהאס

 

 מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים ועל קִשְרֵי דברים. 

 

למה צריך ״בלבב יַמִּים״ את נִצנוּץ דְּמוּת מיכאל קולהאס בדְמוּת זושא שהיה קונה סוסים בשביל שָֹרֵי האומות,חשבתי כשחזרתי אליו, והיה נדמה לי שיש בו צורֶך נצנוּץ העולם כולו, נצנוּץ הסירנות המפתות את בני האדם ואת אודיסאוס השווה לאלים, וכמעט נצנוץ ״וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה״ בקריאת שמות כל הנִלבבים שיֵלכו וישוטו לארץ ישראל, ונצנוץ ״ְולֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים...כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה״ ב״והעבירָנו בשלום ביבשה ונחה אותנו בדרך טובה בלא שום מכשול״, וכמובן נצנוץ יונה, שקם לברוח מלפני אלֹהים ושהתפלל אליו מלבב יַמִּים, בנלבבים הכמהים אל אלֹהים ואל ארץ ישראל, ושאר נצנוצי דברים, וחלקיקי נצנוצים, כגון ״אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ״ שאמר יוסף לאחָיו כששלח אותם לאביהם, הנהיֶה כמין חלקיק אצל הנִלבבים שביקשו ממי נהר סטריפא אַל תִרגזו עלינו בדרך, כאילו חלקיק-מעשֵי-האחים מטריד כאן, וכגון, כמעט חלקיק, כמעט בדמיוני שלי, הולך מ״הילני אִמּוֹ עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל. אף היא עשתה טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה״ שבמסכת יומא אל חנניה ב״בלבב ימים״ שרגליו לא הרגישו בקדושת יום הכיפורים והוא עשה קערות על פי המנורות בבית המדרש, ולא כלי המאור בלבד, שף ומירק ונתן לו זיו פנים. אף הוא תיקן את הספרים וקשרם בטבלאות חדשות. 

ואין ״בלבב ימים״ כ״יוליסס״ של ג׳יימס ג׳ויס שנצנוצֵי העולם וסגנונות רבים כל כך בו ובאורכו, אלא כמעט מין חוק צִמצוּם העִברית בו, וכל דבריו ותיאוריו ואגדותיו ומשָלים למלך אף על פי שהם רַבִּים טוב להם חוק העברית. 

וטובה העברית עם נצנוציה גם לחזיוֹן-מציאוּת-חנניה השָט על מטפחת על הים.     

 

 

״והעבירָנו בשלום ביבשה ונחה אותנו בדרך טובה בלא שום מכשול״ [בלבב ימים, עגנון, עמ׳ תקלד]

 

,שמות יג: וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא:  כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. 

 

 

בראשית מו. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה, יַעֲקֹב וּבָנָיו:  בְּכֹר יַעֲקֹב, רְאוּבֵן.  , רְאוּבֵן--חֲנוֹךְ וּפַלּוּא, וְחֶצְרֹן וְכַרְמִי.  י וּבְנֵי שִׁמְעוֹן, יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד--וְיָכִין וְצֹחַר; וְשָׁאוּל, בֶּן-הַכְּנַעֲנִית.  יא וּבְנֵי, לֵוִי--גֵּרְשׁוֹן, קְהָת וּמְרָרִי.  יב וּבְנֵי יְהוּדָה, עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה--וָפֶרֶץ וָזָרַח...

 

 

                                                           

בְּנֵי אִישׁ עַד־מה [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

מיהם בְּנֵי אִיש, ואיש הוא בן אֱנוֹשׁ, וכשנקרא שֵם אֱנוֹשׁ הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה, וישראל אמר בגלל ״אז הוּחַל״ אמר רש״י שזו תחילת עבודה זרה, כי התחילו ולא גמרו, כי לשם יְהוָה אין נטיות כמו לאל ולאלֹהים ורש״י אמר שלא השלימו את השם יְהוָה. וזאת עבודה זרה, כי לא השלימו אלא הפרידו תופעה אחת מן הכלל. 

וישראל אמר עוד בשיחה שלנו זאת עבודה זרה אבל גם עוצמה של תחושת קִרבה לאל. וכאן בני איש, והאיש הראשון הוא בן אנוש, ומי הם עכשיו, הם המחפשים את האל ותוך כדי כך מביישים את דוד. ביחס שלהם לאל הם יכולים לבייש אותו. 

והם אוהבי רִיק ומבקשי כזב, פועלים למען ריק וכזב, וריק הוא גם הסיבה לבריאה, הוא חשוב מאד כי בלי חלל אין בריאה, ואף על פי שהוא מתכוון כאן למובן השלילי של ריק, יש בבקשת הריק דבר חזק ועצום, כמו לבקש את אלֹהים על דרך השלילה, אמר עוד ישראל, והכזב, דרכו אפשר לזהות את המציאוּת. זה דבר נראֶה, ומתברר כאשליָה, ואז אפשר לדעת מהי המציאוּת. שהיא כשלילת הכזב. כך, לבני איש יש כוח עצום כדי לבייש אותו. הם מראים לו את המציאוּת.  

 

תהלים ד: בְּנֵ֥י אִ֡ישׁ עַד־מֶ֬ה כְבוֹדִ֣י לִ֭כְלִמָּה תֶּאֱהָב֣וּן רִ֑יק תְּבַקְשׁ֖וּ כָזָ֣ב סֶֽלָה: 

 

 

                                         

                                                       

מתוך הרהוריו של גורישקין

  

מתוך הרהוריו של גורישקין על מאורעות ומעשים מתגלגלים כאן ואין סופר מעלה אותם על הכתב ועל ברנר שכותב על חלכאים ונדכאים נזכרתי כמובן בחפץ שחלה במחלת-הרוח ונלקח מן העבודה בשדה לבית החולים בירושלים, ודימיתי לי קִשְרֵי דברים בינו ובין יצחק קומר שבא לעבוד את האדמה בארץ ישראל וסופו שחלה בירושלים בגלל כלב משוגע, שאף על פי שהיה צריך לכתוב עליו כלב שוטה כתב כלב משוגע. 

נאהבים ונעימים קשרֵי הדברים, המגדילים את הסִפְרוּת, ונעימה הסִפרוּת הקוראת שֵמוֹת שנימים של משמעויוֹת בהם, כגון יצחק קומר ויחזקאל חפץ, שיצחק קומר בא לארץ ישראל, ולא עזב אותה, כמו שיצחק בנו של אברהם בספר ״בראשית״ לא עזב, ויחזקאל חפץ יש לו רצונות הנפש ודמיונותיה בארץ ישראל ובארצות אחרות. וטובה הסִפרוּת הזאת שנימים דַקּוֹת מסִפרויוֹת ישָנות נמשכות בה, ואינן מקלקלות את זְמָנָהּ.

וגם דימיתי לי נימים נמשכות מטענַת אי-גופניוּת-אלֹהים אל מה שטענו חוקרֵי עניין הכלב בלק, שלא נאמר כלב אלא לשבר את האוזן, ומיד הלכתי קצת אל ״מורה נבוכים״, לראות אם תעתע בי מאד דִמיוני, ועוד דברים היו בדמיוני, וגם דברים שלא בדמיוני כמו פסוקים שכתב יצחק קומר לסבהּ של שפרה כשעמד לשאתה לאשה, ״מה׳ יצא הדבר״ ו״כי מה׳ היא״, והשווה כך עצמו ליצחק שעֶבֶד אברהם הלך לבקש לו אִשה בארצו של לבן ולשמשון שירד תמנתה וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וביקש מאביו ומאִמו קְחוּ-אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה, וכן, השוואה שהשווה הכלב בלק בין מוֹת החַיּוֹת והמוות שנאמר עליו לאדם בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת, ״שמיום שנקנסה מיתה על האדם אין לך בריה שאינה מתה״, הדברים האלה הנמשכים עד לכאן ואינם נותנים מנוח. 

וכמובן גדולים דִמיוֹנוֹת הסִפרוּת וזִכרונותיה מדִמיוֹנוֹתַי וזִכרונותַי ובכל זאת, בגלל מנחם שבא ממוצא לירושלים לקנות לו קלשון חדש ומסכת חדשה והלך לבקר את החולה יצחק קומר, הטריד אותי זיכרון מנחם שהִסיע את חפץ לירושלים. 

 

״גורישקין ישב והרהר..מאורעות ומעשים מתגלגלים כאן ואין סופר מעלה אותם על הכתב. ברנר כותב על חלכאים ונדכאים ושאר כל הסופרים כותבים כדרכם על קבצנים ועל מתמידים...״ [״תמול שלשום״, עגנון, עמ׳ 402]  

״כשהגיעו עתוני ירושלים לחוצה לארץ הבינו הגליות שלא נאמר כלב אלא לשבר את האוזן. העתונים שדרכם לחלוק על החלוקה ואמרכליה עשו את מעשה הכלב ראש למאמרים ולפליטונים על החלוקה וקלקוליה...״ [תמול שלשום, עמ׳ 461]

 

״שמיום שנקנסה מיתה על האדם אין לך בריה שאינה מתה״ [תמול שלשום]

 

[מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים ועל קִשְרֵי דברים] 

 

 

 

                                                             

                                                 

קצת דיברנו על להתגרות ברשעים [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

קצת דיברנו על ״מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה שנאמר עזבֵי תורה יהללו רשע ושמרֵי תורה יתגרו בם״ שבתלמוד, לפני שחזרנו אל תהִלים, כי דווקא שומרי תורה יתגרו בהם, דווקא לימוד תורה לא יביא אהבה אלא התגרות ברשעים, וההתגרות היא לגרום להם להילחם בך, אמר ישראל, וזה לא אומר שתנצח. 

ואחרי כן על ״לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינ֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד״, ולא ידענו לגמרי מהו המנצח, וישראל אמר כי לא רק למען דברֵי דוד כאן אלא גם למען דבר נרחב מדברֵי דוד, וחשבנו שגם השירה עצמה מגדילה את הדברים, ולא ידענו למה אלֹהים הרחיב לו בצָר, הרי הצָר הוא רצון אלֹהים, ולא ידענו למה הוא צריך שאלֹהים ישמע תפילתו אחרי שאלֹהים כבר הרחיב בצָר, ולא ידענו מהי התפילה, אבל ראינו שיש פה ציווי לאלֹהים, ״שְׁמַע״ [והזכרנו את חוצפת התפילה המבקשת מאלֹהים שישנה את רצונו]. 

 

 

ומשהו אחר, היום. אחרי דברֵי אלי שרעבי באו״ם חשבתי שוב על גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים שאמר יוסף, ועל הגניבה והחטיפה, וכאילו הבדל ביניהן בדברים שעשו החוטפים ולא עשו הגונבים, כאילו לא חמורה היתה הגניבה של יוסף מהחטיפה, וכאילו גם הוקלה על ידי דברי יוסף לאחָיו ״לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים״, ואין הקלַת החטיפה.

 

[תהלים פרק ד

(א)         לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינ֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: (ב) בְּקָרְאִ֡י עֲנֵנִי׀ אֱלֹ֮הֵ֤י צִדְקִ֗י בַּ֭צָּר הִרְחַ֣בְתָּ לִּ֑י חָ֝נֵּ֗נִי וּשְׁמַ֥ע תְּפִלָּתִֽי]

 

 

 

 

 

 

תַּרְבּוּת רעה בתוך ביתו של אדם, וגוג ומגוג, ומשל יפה לנִמשל [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

 

 

תַּרְבּוּת רעה בתוך ביתו של אדם, וגוג ומגוג, ומשל יפה לנִמשל [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

אחרי כן קראנו בתלמוד ״קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג... מה רבו צרי רבים קמים עלי, ואילו גבי מלחמת גוג ומגוג כתיב: למה רגשו גוים...״ ו״מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, מזמור לדוד? קינה לדוד מיבעי ליה! אמר רבי שמעון בן אבישלום משל למה הדבר דומה? לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו היה עצב, לאחר שפרעו שמח...״, שתי השוואוֹת, ושאלנו אם יפות ההשוואות. ישראל אמר לפי חז״ל יש מלחמה נוראה לפני קץ הימים, גוג ומגוג, והם משווים כאן את למה רגשו גויים ומה רַבּוּ צָרַי, ורבו צרי נורא מרגשו גויים, והסבל של דוד נורא מזה שיגרמו כל האומות. הם בעצם אומרים היחס לבְנוֹ גדול משאלת תיקון העולם. והוא מסוגל לעשות דבר בעולם שמלחמת גוג ומגוג לא יכולה לעשות [העולם יעצור בגלל הבעיה של דוד שהיא גדולה מעוצמת גוג ומגוג]. וזה נאמר על דוד המלך, לא על אדם רגיל. 

ודיברנו על יפה המשל לנמשל כאן, ״מזמור לדוד? קינה לדוד מיבעי ליה! אמר רבי שמעון בן אבישלום משל למה הדבר דומה? לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו היה עָצֵב, לאחר שפרעו שמח, אף כן דוד, כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא הנני מקים עליך רעה מביתך, היה עצב, אמר שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלי. כיון דחזא דאבשלום הוא שמח, משום הכי אמר מזמור״, וישראל אמר שטר החוב הוא ממה שעשה דוד לבת שבע, שטר חוב על דוד, ולכאורה דוד היה צריך להיות עצוב כשראה שאבשלום הוא [הוא הפריעה של שטר החוב], אבל אם עֶבֶד או ממזר הוא, שלא חס עליו, הרי הוא יעלים את זרעו של דוד, ואילו אם אבשלום יהרוג את דוד עדיין זרעו של דוד יִשָּאֵר. ולכן השמחה. ויש בזה אבסורד עצום, כי בְּנוֹ נלחם בו [וישראל הזכיר את שאול שרדף אחרי דוד וקרא לו בני, ולכן ראה אותו כבוגד בו. ודוד יכול לסבול את בגידת הבן].

ובגלל האבסורד העצום הצחיק אותי המשל, כאילו אינו יפה לגמרי לנִמשל, והשוואת ״רַבּוּ צָרַי״ ו״רגשו גוים״ עדיין התמיהה אותי. 

 

[ (א) מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד בְּ֝בָרְח֗וֹ מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ:(ב) יְ֭קֹוָק מָֽה־רַבּ֣וּ צָרָ֑י רַ֝בִּ֗ים קָמִ֥ים עָלָֽי:(ג) 

 

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז עמוד ב

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג, שנאמר: מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, וכתיב בתריה: ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי; ואילו גבי מלחמת גוג ומגוג כתיב: למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק, ואילו מה רבו צרי לא כתיב. מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, מזמור לדוד? קינה לדוד מיבעי ליה! אמר רבי שמעון בן אבישלום: משל למה הדבר דומה? - לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו היה עצב, לאחר שפרעו שמח - אף כן דוד, כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא הנני מקים עליך רעה מביתך - היה עצב, אמר: שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלי. כיון דחזא דאבשלום הוא שמח, משום הכי אמר מזמור.]

הרבה טרחה יש לי

 

  

 

טִרְחָה רבה יש לי בקריאת ״תמול שלשום״ בגלל שִכְחַת דברים רבים אצלי, טִרְחַת ההִתרוצצוּת ממנו אל ״והיה העקוב למישור״ לראות מה הִרהר בו מנשה חיים בשעתו שכמותו הִרהר יצחק קומר בלִבו ואל ספר בראשית להשוות אליו את הדעה הגרועה במעשה הבריאה שהגיע אליה הכלב בלק, ועוד טרחות שִכחוֹת ואי-ידיעוֹת ושאלות, כמו השאלה למה נקרא אחד מאבות אבותיו של בלק בשם תובל, ומיותרוֹת כמה מן הטרחות כמו הטִרחה בעניין הדמויות המופיעות פה כאילו הישר מן המציאוּת אפילו כאשר ביאליק ועוד משורר מופיעים פה כאילו הישר מן המציאוּת, ואילו הבנת דעתו של הכלב בלק במעשה הבריאה שווה את הטרחה בעינַי. 

בוודאי הטרידה את בלק השערוריָה בבריאת הרקיע ב״בראשית״, ״יְהִי רָקִיעַ״ ו״וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ״ ההם, וכאילו מין שערוריָה גם בדעה של בלק במעשה הרקיע, שהוא מעשה בעוֹר חיה מתה, ״...זה מושך לכאן וזה מושך לכאן, נמתח העור ונעשה רקיע, עלה למעלה ונמתח על הארץ, שדרכו של רקיע שהוא למעלה...אמר העַיִט אלך ואראה, פרש את כנפיו והתחיל מטפח באגפיו. נעשה רוח וסיער את העולם...היה הכלב צועק מן האדמה והעיט צורח באוויר. התחיל הרקיע מתירא והיה בוכה. נתמלאה כל הארץ מדמעותיו מים...״. וִתֵּר בלק על יְהִי רָקִיעַ ועל וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-הָרָקִיעַ, ובכל זאת כמין תְּשוּבַת ״בראשית״ בדעה הגרועה שלו. 

ואולי עוד תשוּבַת ״בראשית״ בדעה שלו ואצטרך להבין עוד. 

 

 

״וכמנשה חיים בשעתו הרהר בלִבו כמה קל היה הדבר שלא יעשה. אבל את הנעשה אין להשיב״ [תמול שלשום. עגנון. עמ׳ 270]

״עזבתי את ביתי נטשתי את אשתי ולא השמעתי ממני דבר וחצי דבר, אך את הנעשה אין להשיב״ [והיה העקוב למישור. עגנון. עמ׳ קיט קכ] 

״ומנשה חיים חשב כמה קל היה שלא יהא אותו מעשה נעשה״ [והיה העקוב למישור. עגנון. עמ׳ קכז]

 

[מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים ועל קִשְרֵי דברים] 

[הציטוט מ״תמול שלשום״. בצילום: מ״תמול שלשום״] 

                                                   

 מ״תמול שלשום״. עגנון.

 

 

* 

דומים צורֶך התנ״ך וצורך הסִפרוּת

 

כמין גְּזֵרַת קִשְרֵי דברים, כגְזֵרַת ידיעת המִלים אלו את אלו, זיכרון המִלים תמיד אלו את אלו אצל סוֹפוֹ של יצחק קומר, שכל מחשבותיו היו לעבוד את הארץ ולהקים אותה מחורבנה ולא זכה לעבודה בשדות ובגנים וסופו כאותו זקן שהיה עִמו בספינה שהולך להוסיף קבר בארץ ישראל, וכאותם שבאו להרבות עפרה של ארץ ישראל, כמעט כמעידַת הסִפרוּת אל סוף ידוע מדי, אבל טִבעהּ של הספרות כאן, השפעת מִלותיהָ שלה חזקה כל כך, כגזֵרה, ואסור להן למִלים להיות נאבדות. אסור למִלים ״כאלה שבאו להרבות עפרה של ארץ ישראל״ להיות נאבדות. 

וכגְזֵרַת קִשְרֵי דברים, כגזרת ידיעת המִלים אלו את אלו בהופעַת רבקה ממשפחת אברהם אחרי דברֵי עבד אברהם ״וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק״, [״וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן-מִלְכָּה, אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם; וְכַדָּהּ עַל-שִׁכְמָהּ...״], כי הופעת רבקה היא בהגיון קשרֵי הדברים והמִלים בספר בראשית. בצורֶך תשוּבַת דברים וקִשְרֵי מִלים. לא כדבר מפתיע ולא כגורל. 

 

 

עכשיו, כשחזרתי לקרוא את ״תמול שלשום״, חשבתי גם על אכזריוּת הסִפרוּת, שאין בה רחמים על מִלּוֹתֶיהָ ואינה סובלת כל סטיָה זעירה שלהן אל מין התפנקוּת או אל איזו חמדנוּת ואל הִתפתוּת אל מתנוֹת-יופי, וכאילו אין בה רחמים גם על יצחק קומר כשהיא קושרת מִלותיה זו אל זו עד סוֹפָן, עד שידחפו אותו קִשְרֵי המִלים אל סוֹפוֹ. 

אלה המִלים המחבבות אותו עלַי וגם המכריחות את כישלונו ואת סופו, הנידונות על ידה באותו הדין. 

[מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים ועל קִשְרֵי דברים]  

 

                                                 

 

 

 

*