מתוך הרהוריו של גורישקין על מאורעות ומעשים מתגלגלים כאן ואין סופר מעלה אותם על הכתב ועל ברנר שכותב על חלכאים ונדכאים נזכרתי כמובן בחפץ שחלה במחלת-הרוח ונלקח מן העבודה בשדה לבית החולים בירושלים, ודימיתי לי קִשְרֵי דברים בינו ובין יצחק קומר שבא לעבוד את האדמה בארץ ישראל וסופו שחלה בירושלים בגלל כלב משוגע, שאף על פי שהיה צריך לכתוב עליו כלב שוטה כתב כלב משוגע.
נאהבים ונעימים קשרֵי הדברים, המגדילים את הסִפְרוּת, ונעימה הסִפרוּת הקוראת שֵמוֹת שנימים של משמעויוֹת בהם, כגון יצחק קומר ויחזקאל חפץ, שיצחק קומר בא לארץ ישראל, ולא עזב אותה, כמו שיצחק בנו של אברהם בספר ״בראשית״ לא עזב, ויחזקאל חפץ יש לו רצונות הנפש ודמיונותיה בארץ ישראל ובארצות אחרות. וטובה הסִפרוּת הזאת שנימים דַקּוֹת מסִפרויוֹת ישָנות נמשכות בה, ואינן מקלקלות את זְמָנָהּ.
וגם דימיתי לי נימים נמשכות מטענַת אי-גופניוּת-אלֹהים אל מה שטענו חוקרֵי עניין הכלב בלק, שלא נאמר כלב אלא לשבר את האוזן, ומיד הלכתי קצת אל ״מורה נבוכים״, לראות אם תעתע בי מאד דִמיוני, ועוד דברים היו בדמיוני, וגם דברים שלא בדמיוני כמו פסוקים שכתב יצחק קומר לסבהּ של שפרה כשעמד לשאתה לאשה, ״מה׳ יצא הדבר״ ו״כי מה׳ היא״, והשווה כך עצמו ליצחק שעֶבֶד אברהם הלך לבקש לו אִשה בארצו של לבן ולשמשון שירד תמנתה וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וביקש מאביו ומאִמו קְחוּ-אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה, וכן, השוואה שהשווה הכלב בלק בין מוֹת החַיּוֹת והמוות שנאמר עליו לאדם בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת, ״שמיום שנקנסה מיתה על האדם אין לך בריה שאינה מתה״, הדברים האלה הנמשכים עד לכאן ואינם נותנים מנוח.
וכמובן גדולים דִמיוֹנוֹת הסִפרוּת וזִכרונותיה מדִמיוֹנוֹתַי וזִכרונותַי ובכל זאת, בגלל מנחם שבא ממוצא לירושלים לקנות לו קלשון חדש ומסכת חדשה והלך לבקר את החולה יצחק קומר, הטריד אותי זיכרון מנחם שהִסיע את חפץ לירושלים.
״גורישקין ישב והרהר..מאורעות ומעשים מתגלגלים כאן ואין סופר מעלה אותם על הכתב. ברנר כותב על חלכאים ונדכאים ושאר כל הסופרים כותבים כדרכם על קבצנים ועל מתמידים...״ [״תמול שלשום״, עגנון, עמ׳ 402]
״כשהגיעו עתוני ירושלים לחוצה לארץ הבינו הגליות שלא נאמר כלב אלא לשבר את האוזן. העתונים שדרכם לחלוק על החלוקה ואמרכליה עשו את מעשה הכלב ראש למאמרים ולפליטונים על החלוקה וקלקוליה...״ [תמול שלשום, עמ׳ 461]
״שמיום שנקנסה מיתה על האדם אין לך בריה שאינה מתה״ [תמול שלשום]
[מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים ועל קִשְרֵי דברים]
