הַסְּפָרִים. וברפרודוקציוֹת-התחריטים

 

הַסְּפָרִים. וברפרודוקציוֹת-התחריטים בספר על פיסארו יש מין עִמעוּם, ואני לא יודעת אם הוא מראֶה את אופי התחריטים או את מעשי הרפרודוקציות, ובספר כתוב על התחריטים ״לנושאים הלא יומרניים ולפעמים לא מסודרים של פיסארו אין יכולת המשיכה המיידית של הרקדניות של דֶגָה או של העירום של רנואר. הקו שלו לעולם אינו סוחף או חזק כמו של דֶגָה, הפנים אצלו לעתים קרובות מצוירים באופן חלש או חסרי אינדיוידואליוּת. נראֶה שהוא עסוק יותר בחיפוש האפקטים של אווירה, ובזה הוא מצליח. בשליטתו באור וצל ובהשתקפויוֹת הוא ה׳אימפרסיוניסט׳ ביותר מכל עושי ההדפסים האימפרסיוניסטים״, ואני כמעט רואה את מה שיש בתחריטים עצמם, אותו אימפרסיוניזם, אותה הִתמוגגוּת האור והצל זה אל זה. 

ואני מביטה ברישום ״המשפחה של האמן״ שבו דמותו של פיסארו בכסא נוח, חוֹלמת, וסובבים בחלום ז׳ולי כשהיא תופרת, פול אמיל, מצייר ליד כן הציור, קוקוטֶה רושמת, ולוסיין עומד לידם, מסתכל מלמעלה, והרישום נוגע ללִבִּי, והמשפחה הזאת עצמה נוגעת ללִבי, וקמיל פיסארו, שהִתפתחוּת גדולה וצער גדול היו בחייו, נוגע ללִבי. והרישום הזה [ובעצם הרפרודוקציה שלו בספר], כאילו רעיוֹן בתוך רעיוֹן, כאילו רֹשֶם בתוך רֹשֶם, וכן, הוא מרושל מעט, אבל יש בו מה שרישום יכול לכמוהַ אליו, רֹשֶם נשאר של רעיון.   

[בתמונה: ״המשפחה של האמן״, פיסארו, מן הספר ״Pissarro. His Life and Work״ ]

 

 

                                                          

הַסְּפָרִים. כאילו כל יכולֶת ידידוּתָם

 

 

הַסְּפָרִים. כאילו כל יכולֶת ידידוּתָם של ספרים בספר ״Pissarro. His Life and Work״ [פיסארו. חייו ועבודתו], ובמשך שנים אני חוזרת ומסתכלת בו וקוראת בו, ואף על פי שלא מעניינים אותי פירוּשֵי אמנוּת הקושרים אותה בחיי האמָנים, נדמה לי שאיזו רַכּוּת בספר הזה אומרת שדמות פיסארו ודמוּת האמנוּת שלו כמעט דומות זו לזו, ואני חושבת על מין מתינוּת המבט באמנות שלו אף על פי שהיא תחילתו של זרם חדש מהפכני, ועל ההגעה אל ציוּרֵי השדֵרוֹת לעת זִקנתו שלו, כאילו דמותו והאמנות שלו הגיעו אל שיאן. 

ובכל זאת, כשאני קוראת בספר את ״נראֶה שהצער שהוא ניסה לעַדֵּן חידד את התחושות שלו. מראות Place du Theatre Francais  והשדרות הגדולות הם מהציורים הרגישים ביותר שלו״, אני חושבת רק על הציורים האלה עצמם, בלי עניין עידוּן הצַעַר, כי הם הגעָה לשִֹיאוֹ של רעיון. אני רואה את נקודת המבט הקבועה האחת, השקטה, כשהיא מכסה עכשיו באופן שווה את כל מִשטח הציור. היא רעיון גדול עכשיו, ובלי קָצֵה לשדרות המצוירות הציורים הם כמו בלי התחלה וסוף, רעיון בשיאו, כמעט יודע על הגעַת ההפשטה אל האמנוּת אף על פי שהוא שוכן בציור של שדרות.  

[התמונה: Boulevard Montmartre, morning, cloudy weather, 1897 קמיל פיסארו]

                                                    

 

 

שִׁגָּי֗וֹן לְדָ֫וִ֥ד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

ושִגָּיוֹן לא רק כמין מִזמור אלא גם כמַחְשֶבֶת הנפש, מחשבת השירה, חשבנו, ושִגיוֹנוֹת גם קצת כמו הֶגיוֹנוֹת, ולא ידענו מיהו כּוּש בן ימיני אבל הכותב יודע מיהו ויודע על האִשה הכושית של משה ויודע על כּוּש בן חָם. וימיני הוא בן שבט בנימין, ודיברנו על ״בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף״ שאמר יעקב, וישראל אמר גם שאול בֶּן-יְמִינִי היה טורף, מתחילתו, ויעקב ראה את הזאב כבר בילד הקטן שלו, ושבט בנימין הוא שבט של לוחמים, זה האופי שלהם, והאם אפשר לכבוש ארץ בלי אכזריות של זאב, ויעקב חשב שבני ישראל בחוזרָם לארץ ישראל יזדקקו לזאב הזה. 

ודיברנו גם על אכזריוּת אחרת, של שמעון ולוי בשכם, ולוי היה שבט הכּהנים, שהם אכזריים, אמר ישראל, וכשיוסף השאיר במצרַיִם את שמעון היה יעקב מוכן להפקיר אותו כי הוא הָרַג בשכם, והיה מין גִלְגּוּל של אכזריוּת. לפני אכזריוּת שבט בנימין. ולא כזאב. 

וחזרנו לשאול על כּוּש בן ימיני, והיה נדמה לנו שהוא כמין דִמיוֹן בתוך שִגיוֹנוֹת.   

 

תהִלים ז: (א) שִׁגָּי֗וֹן לְדָ֫וִ֥ד אֲשֶׁר־שָׁ֥ר לַיקֹוָ֑ק עַל־דִּבְרֵי־כ֝֗וּשׁ בֶּן־יְמִינִֽי:

 

בראשית מט: בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף 

 

בראשית י:  וּבְנֵי, חָם--כּוּשׁ וּמִצְרַיִם, וּפוּט וּכְנָעַן.  ז וּבְנֵי כוּשׁ--סְבָא וַחֲוִילָה, וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא; וּבְנֵי רַעְמָה, שְׁבָא וּדְדָן.  ח וְכוּשׁ יָלַד אֶת-נִמְרֹד; 

 

שמואל א ט:  וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא בֶן-יְמִינִי אָנֹכִי

 

בראשית לד: וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר.  כו וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ.  כז בְּנֵי יַעֲקֹב, בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ, 

 

 וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, 

 

 

                                                

הספרים 5

 

הספרים 5 

הספר ״ Art today״  הוא על אמנוּת ימים שכבר נגמרו אבל נדמה ש today שלו מוצק כל כך, כאילו נוצַק בשביל תמיד, ושאמנות today הזאת השפיעה על העולם במין זמן משלה, כאילו יצרה זמן אחר שגם עכשיו נדמה שהוא today. 

הייתי מסתכלת בו הרבה, כמעט בתדהמה, על רפרודוקציוֹת האמנוּת של ג׳קסון פולוק, דה קונינג, ראושנברג, ג׳ספר ג׳ונס, וורהול, פרנק סטלה, דוויין הנסון. וזיכרון התדהמה גדול, ואני מסתכלת שוב בספר הכבד הזה עם זיכרון התדהמה, ואני חושבת גם על האמנים כי נדמה לי שחָברו כמה אנשים לעשות דבר גדול בארץ גדולה. ואני חושבת גם על עניין תרבוּת הצריכה ואמנוּת הפופ, והוא לא מעניין אותי, ומעניינת אותי הגְּדוּלָה באמנוּת, והרפרודוקציוֹת והצילומים שבספר מצליחים להראות לי אותה. אחרי כן אני חושבת עוד על הפסל ״אִשה עם עגלת קניוֹת״ של דויין הנסון, שבספר כתוב עליו ״שום עקרת בית אמריקנית לא יכלה מעולם להיות מייצגת מושלמת של גזע עקרות הבית האמריקניות כמו ׳אִשה עם עגלת קניות׳ שלו״, והוא בעינַי גם מין קרוב-משפחה של הדיוקנאוֹת הרומיים שנעשו על פי מסֵכוֹת המוות, לא דומֶה להם, כמעט מגוחך, אבל הריאליזם הקיצוני שלו, העכשווי, מקָרֵב ומַרתיע כאילו נראֵית בו מסכַת המוות עצמה.

                                                    

 דוויין הנסון

 

הספרים 4

 

הספרים 4

״היצירה של טרנר לא יכולה להיות מועתקת [ברפרודוקציות]. אפילו ההדפסה הטובה ביותר משרתת רק כמעוררת את הסקרנות שלנו על אודות היצירה המקורית״, נכתב בספר J .M. W. Turner The world of Light and Colour”  ״, אבל כשאני חוזרת אל ״גשם קיטור ומהירוּת - מסילת הרכבת המערבית הגדולה״ בעמוד הראשון של הספר נדמה לי שאני רואה עיקר דברים, הִתְאַבְּכוּת הצְבָעִים אלה אל אלה, כאילו הִתאבכוּת הכֹּל, הכֹּל הוא ההִתאבכוּת, ואף על פי ששֵם הספר הוא גם ״העולם של אור וצבע״ אני חושבת רק על ההִתאבכוּת, שבה ההִתבהרוּת הנראית כאור היא כילידת ההִתאבכוּת, הַפְצָעָה בתוך ההִתאבכוּת. ואף על פי שיש בציורים של טרנר כמין הִתמוגגוּת, כאילו הֵעָלְמוּת, אני חושבת, הם אינם מרַמזים אלא מראים את הדבר כולו. 

 

 

יש לךָ על מי להשליכם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו ]

 

יש לךָ על מי להשליכם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו ]  

 

דיברנו על שאלת המדרש למה נאמר יְהֹוָ֗ה אַל־בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי, ״וכנסת ישראל אומרת רבונו של עולם אף על פי שכתוב כי את אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג יב) ה' אל באפך תוכיחני״, ועל אהבה ותוכחה לא סותרות זו את זו במדרש, ודיברנו על שאלת ״אף על פי שכתוב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה (תהלים צד יב), אל בחמתך תיסרני״, וישראל אמר גם שעל פי הקבלה ״יה״ הוא מדרגה גבוהה יותר של התגלוּת מ״וה״ [של ״יהוה״], טהורה יותר, והיִסוּרים כאן הם ישירוֹת מהאל, ודיברנו על המשל שיש בו שרי צבא רעים של המלך, שומרי שלטונו של המלך, והוא רודה בהם כל מדינה שהוא כועס עליה, והם לא מסכימים לרְדוֹת את המדינה של המלך, שסרחה, והם צווחים למלך, כי הם רואים עצמם כנציגי העם, ובנמשל ישראל הם שרי הצבא הרעים, רעים רק כלפי מדינות אחרות, כלפי אומות העולם, והם אומרים לאלֹהים [שאף וחימה הם הכרח אצלו] יש לך על מי להשליך את מידת הדין שיש לך, והמִדרש ערמומי, והרי אלהים בחר בהם, בישראל, כדמות של הרוֹדִים את האומות, הם שליחים רָעים שלו, והם אומרים אתה לא יכול להעניש אותנו על הרוע הזה. 

 

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור ו

[ג] [ו, ב] ה' אל באפך תוכיחני. ר' יודן בשם ר' אמי אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אף על פי שכתוב כי את אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג יב), ה' אל באפך תוכיחני, אף על פי שכתוב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה (תהלים צד יב), אל בחמתך תיסרני. אמר ר' יוחנן משל למלך שהיו לו שני (קוסטנדין) [קוסטנרין] רעים, וכל מדינה שהיה כועס עליה, היה רודה אותה בהן, פעם אחת סרחה עליו מדינתו, והיה קורא (הקוסטנדין) [הקוסטנרין] לרדותה, והתחילו צווחין למלך, אדוננו המלך בבקשה ממך בכל מה שאתה רוצה לרדות אותנו רדה, חוץ מאלו. כך אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני אמר להם הקדוש ברוך הוא אם כן אף וחימה למה, אמרו לפניו יש לך על מי להשליכם, ככתוב שפוך חמתך (על) [אל] הגוים אשר לא ידעוך (תהלים עט ו), ואף הקדוש ברוך הוא מקבל מהם ואומר ועשיתי 

 

 

                                                     

 

 

הספרים 3

 

הספרים 3

היָדַיִם ברישוּם יפות כל כך בגלל יְפִי הרישוּם. קווי הסילבֶר פוֹינט [חוד כסף] צלולים כל כך ברפרודוקציה שבספר עד שאני סומכת עליה מאד. ושם הספר, ״Leonardo da Vinci״, פתאֹם נדמֶה כמציג את ליאונרדו דה וינצ׳י כמעט כמציג את הרישוּמים והציוּרים שלו ולא את הרפרודוקציוֹת שלהם, ורישום היָדַיִם ענוג, והקַווים יוֹצְרֵי הצל דקים, והבהירוּת ליד הצל זַכָּה וקורנת, ודמוּת העֲצָמוֹת והשרירים והמִפרקים נוצרת בחסד הקַווים המקבילים הדקים, ולא תוכל להיות קיימת בלעדיהם, ואני לא יודעת אם מראֵה הקרינה היוצאת ממנה שייך לרישום המקורי. אבל אני מתארת לי את הצלילוּת והזַכּוּת בו. 

ורפרודוקציות של הרישום הזה כמעט בכל הספרים על ליאונרדו דה וינצ׳י אצלי, צריכות להגיע אל הצלילוּת ואל הדקוּת.

 

 

הספרים הקטנים של ״The Little Library of Art״ [הסִפְרִיָּה הקטנה לאמנוּת] כמעט כמו ספרים לילדים ובכל זאת ספרֵי רפרודוקציוֹת אמנוּת העולם, היו כידידים חרישיים. עכשיו הרפרודוקציוֹת הקטנות כל כך כמעט מפליאות אותי כשהן ממשיכות להראות לי את דמוּת האמנוּת. 

ב״פיקאסו, התקופה הכחולה והתקופה הוְרודה״ הן מראות לי גם את הפרזַת ההבעה בכמה מציוּרֵי התקופה הכחולה, ואני כמעט רואה בהם ובציורים הוורודים גם אי-ידיעַת הרעיונות הגדולים שיבואו אחר כך. 

הספר יצא לאור ב1956 והוא מתחיל כמו סיפור, ״שמו של האיש הצעיר הכהה, החסון, עם העינים הנוקבות, שהגיע לפריס לראשונה ביום אוקטובר בשנת 1900, רועד במעיל עבה ונושא מטריה, היה פאבלו רואיז...״ [פרנק אלגר ]. 

ושוב נדמה לי שהספרים האלה נוצרו למען ילדים.