צָרים עליו וגם רוצים לראות טוב [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

 

היום דיברנו על רַבִּים אֹמְרִים מִי יַרְאֵנוּ טוֹב ועל הנחה נסתרת כאן שהטוב הוא לא דבר טבעי, ולכן מי יַרְאֵנוּ, וישראל אמר מוטמעת כאן השאלה מהם טוב ורע, והרע הוא הדבר הטבעי, ואלֹהים היה צריך לראות כי טוב, כי קודם היה תֹהו ובֹהו וחושך על פני תהום, ואת החושך הוא לא ברא, והחושך כאילו הפוך לארץ, כי אלהים לא עשה אותו ולא שינה אותו, והמצפים לראות את הטוב מבקשים לראות את התחלת הכֹּל, 

ואיך רואים את הטוב, ואין כאן עניין אינטלקטואלי, ולמה הם אומרים מי יַראנו, למה הם לא רואים בעצמם. כי המציאוּת שהם רואים לא טובה. והטוב חיָב להיות מקובל עליהם. כך דיברנו, וחזרנו אחרי כן אל רַבִּים, שהם לא חסידים ליהֹוָה, שהם צָרים עליו וגם רוצים לראות טוב. 

 

 

תהלים ד: רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘ מִֽי־יַרְאֵ֪נוּ֫ ט֥וֹב נְֽסָה־עָ֭לֵינוּ א֨וֹר פָּנֶ֬יךָ יְקֹוָֽק:(ח) 

[תהלים ג: מָֽה־רַבּ֣וּ צָרָ֑י רַ֝בִּ֗ים קָמִ֥ים עָלָֽי:(ג) רַבִּים֘ אֹמְרִ֪ים לְנַ֫פְשִׁ֥י אֵ֤ין יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה:

תהלים ד: וּדְע֗וּ כִּֽי־הִפְלָ֣ה יְהוָה חָסִ֣יד לו]

                                                

 

אלא הוא עניין של מוּסָר [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

והוא אומר לבנֵי-איש זִבְחוּ זִבְחֵי־צֶ֑דֶק וּבִטְחוּ אֶל יְהוָה. ואכילת בשר נהייתה מותרת מנֹחַ, ובאכילת זֶבַח יש אכילה מותרת על ידי אלהים, וכל אכילת בשר מותרת על ידי אלהים בתנאי שהדם נקבר, ויש בה הבנה של האיסור הראשון. וזִבחי צדק, בהם אכילת הבשר לא לשם אכילה אלא לשם צדק, אמר ישראל, כי עניין האכילה הוא לא בהישרדות האדם אלא הוא עניין מוסרי, והֵחֵל בגן עדן, שם נשאל מתי האכילה מוסרית, מותרת ואסורה,

וכאן, בזבחי צדק נכנסת כל שאלת המוסריוּת של האכילה [מותר ואסור בגן עדן הם כבר שאלת הצדק], והוא אומר לבנֵי-איש בִטחו אל יהוה, כי אם האכילה בטהרה [בזבח] הם צריכים להִזהר מהשתוקקות אל האוכל ולבטוח באלֹהים שתהיה להם המידה הנכונה של הרצון לאכול. וגם לאלֹהים צריכה להיות המידה הנכונה של אכילה. 

וקצת אמר ישראל על זִבחי צדק כעומדים מול זִבחי טומאה, ועל הקשר לאל כי הזבח הוא לאל, ויש בו הרצון להשפיע על העולם, לעשות צדק, או להעמיד את עניין הצדק במרכז, כי פתאֹם כאן נושא הזבח הוא צדק שהוא לא נושא מסוים ובשאר הזבחים יש נושאים מסוימים, אלא הוא מידה כוללת על העולם, ונאמר בזה לזובחים יש כוח עצום. ובכל זאת עליהם לבטוח ביהוה, שהוא יֵדַע מהו הצדק. 

 

תהִלים ד: זִבְח֥וּ זִבְחֵי־צֶ֑דֶק וּ֝בִטְח֗וּ אֶל־יְקֹוָֽק: 

 

[בבוקר מחשבות על אסון היְעָרוֹת ועל האסונות האחרים, מִתנגדוֹת לריח צלִיית הבשר באוויר הרחוב, כאילו היתה אסורה, ותועות, כי לא יוכלו להעמיד את האסונות כנגד אכילת הבשר המותרת.]

 

 

 

 

בזמן עריכת דברים שכתבתי

 

בזמן עריכת דברים שכתבתי על השיחות עם ישראל על עניין צורֶך הצִמצוּם ועל נְדָרִים ועל הגדה של פסח ועל קֹהלת הגעתי אל דברים שדיברנו על עניין הבְּכוֹרוֹת ״...ועל שום שפָּסַח על בתי אבותינו הוא כביכול לא על הסיבה של פֶּסַח כי כל מהוּת פסח היא קורבן פסח ואילו שפָּסַח הוא בעניין הבכוֹרוֹת, אלא רבן גמליאל עושה מהפכה ואומר פֶּסַח קשור לא רק ליציאת מצרַיִם אלא למעמד עַם ישראל, הִדהוּד ליום אחד שאלֹהים עשה להציל את הבכורות של ישראל לפני שהרג את הבכורות של מצרַיִם, ולא ידע להבדיל בין בכורות בני ישראל ובכורות מצרַיִם [ולכן סימנו לו את הבתים]. ודיברנו על הקשר של זה לקין והבל ולהבאת הבכורות כי הבכור צריך להיות הקורבן. ופסח הוא חג הצלַת הבכורות, אומר רבן גמליאל. ואלֹהים צריך להבין שיש שני אלֹהים, גם זה של מצרַיִם, והוא שווה לו, כמו שהבכורות של מצרַיִם שווים לבכורות של ישראל [גם ב"..בְּנִי בְכֹרִייִשְׂרָאֵל...הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ"], וכך פֶּסַח הוא גם חג השוויוֹן שלנו עם המצרִים״. 

וכמה נעימים לי הדברים האלה, ומין עִרְעוּר שיש בהם, כשכל מחשבותַי מנסות לסמוך על קיוּם דברים ועל עִרעוּר דברים. 

 

 

 

 

 

כִּֽי־הִפְלָ֣ה יְ֭קֹוָק חָסִ֣יד ל֑וֹ [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

   

כי הִפלה יהוה חסיד לו, הוציא ובודד את החסיד לו, והחסיד לו הוא מי שיהוה נתן לו חֶסֶד, ואין לדעת למה נעשה החסד [אם יודעים הוא לא חסד]. ונתינת חסד היא הפרת איזון, אמר ישראל בשיחה הזאת, הפרת איזון בין דין וחסד. וכאן אלֹהים הוא המֵפר. 

וכשהוא אומר ״יְקֹוָ֥ק יִ֝שְׁמַ֗ע בְּקָרְאִ֥י אֵלָֽיו״ הוא אומר אני אהיה המופלה, ולא נאמר למה אלֹהים ישמע בקוראו אליו, אבל אם הוא החסיד אלהים ישמע בקוראו אליו. ויש פה ידיעה ברורה של הכותב. ויש בזה עוצמה כי אין בזה נימוק. 

ודיברנו גם על ״רגְז֗וּ וְֽאַל־תֶּ֫חֱטָ֥אוּ״, שהוא אומר לבני איש, לבני אנוש, והם צריכים כאן לרגוז ולא לחטוא, כי לרוגז יש תפקיד, וכשיוסף אמר לאחָיו אַל תִרגזו בדרך כמעט אמר אַל תרגזו על עצמכם בגלל מה שעשיתם לי, ואילו כאן בתהלים רִגזו, ולא נאמר כאן על מה תרגזו, זה בלי נושא, רק צורֶך מימוש התופעות. 

ואולי באִמְר֣וּ בִ֭לְבַבְכֶם עַֽל־מִשְׁכַּבְכֶ֗ם וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה, הוא אומר שעליהם לומר בלבבם על משכבם לרגוז ולא לחטוא, ולמה הוא אומר דֹ֣מּוּ, אולי הוא אומר לא להמשיך יותר מדי ברוגז. כמין דיוק של הרוגז. אבל האם בדֹ֣מּוּ מן הרוגז הוא כמעט אומר תחטאו אחר כך. 

 

תהלים ד: (ד) וּדְע֗וּ כִּֽי־הִפְלָ֣ה יְ֭קֹוָק חָסִ֣יד ל֑וֹ יְקֹוָ֥ק יִ֝שְׁמַ֗ע בְּקָרְאִ֥י אֵלָֽיו:(ה) רִגְז֗וּ וְֽאַל־תֶּ֫חֱטָ֥אוּ אִמְר֣וּ בִ֭לְבַבְכֶם עַֽל־מִשְׁכַּבְכֶ֗ם וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה.

 

והשיחה שלנו ממרחק, ואני בגינה, וכאילו אין אסון בגינה, וכאילו אין בה ידיעַת תופעוֹת רֹגֶז וחֵטְא שבעולם, אבל הרי היא כמין תְּמוּנָה, תמונה של תופעות שבעולם, ונדמה לי שהיא נזהרת מהיוֹת תמונת כל התופעות. 

 

 

 

                                                

למה צריך ״בלבב ימים״ את נצנוּץ דמותו של מיכאל קולהאס

 

 מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים ועל קִשְרֵי דברים. 

 

למה צריך ״בלבב יַמִּים״ את נִצנוּץ דְּמוּת מיכאל קולהאס בדְמוּת זושא שהיה קונה סוסים בשביל שָֹרֵי האומות,חשבתי כשחזרתי אליו, והיה נדמה לי שיש בו צורֶך נצנוּץ העולם כולו, נצנוּץ הסירנות המפתות את בני האדם ואת אודיסאוס השווה לאלים, וכמעט נצנוץ ״וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה״ בקריאת שמות כל הנִלבבים שיֵלכו וישוטו לארץ ישראל, ונצנוץ ״ְולֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים...כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה״ ב״והעבירָנו בשלום ביבשה ונחה אותנו בדרך טובה בלא שום מכשול״, וכמובן נצנוץ יונה, שקם לברוח מלפני אלֹהים ושהתפלל אליו מלבב יַמִּים, בנלבבים הכמהים אל אלֹהים ואל ארץ ישראל, ושאר נצנוצי דברים, וחלקיקי נצנוצים, כגון ״אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ״ שאמר יוסף לאחָיו כששלח אותם לאביהם, הנהיֶה כמין חלקיק אצל הנִלבבים שביקשו ממי נהר סטריפא אַל תִרגזו עלינו בדרך, כאילו חלקיק-מעשֵי-האחים מטריד כאן, וכגון, כמעט חלקיק, כמעט בדמיוני שלי, הולך מ״הילני אִמּוֹ עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל. אף היא עשתה טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה״ שבמסכת יומא אל חנניה ב״בלבב ימים״ שרגליו לא הרגישו בקדושת יום הכיפורים והוא עשה קערות על פי המנורות בבית המדרש, ולא כלי המאור בלבד, שף ומירק ונתן לו זיו פנים. אף הוא תיקן את הספרים וקשרם בטבלאות חדשות. 

ואין ״בלבב ימים״ כ״יוליסס״ של ג׳יימס ג׳ויס שנצנוצֵי העולם וסגנונות רבים כל כך בו ובאורכו, אלא כמעט מין חוק צִמצוּם העִברית בו, וכל דבריו ותיאוריו ואגדותיו ומשָלים למלך אף על פי שהם רַבִּים טוב להם חוק העברית. 

וטובה העברית עם נצנוציה גם לחזיוֹן-מציאוּת-חנניה השָט על מטפחת על הים.     

 

 

״והעבירָנו בשלום ביבשה ונחה אותנו בדרך טובה בלא שום מכשול״ [בלבב ימים, עגנון, עמ׳ תקלד]

 

,שמות יג: וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא:  כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. 

 

 

בראשית מו. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה, יַעֲקֹב וּבָנָיו:  בְּכֹר יַעֲקֹב, רְאוּבֵן.  , רְאוּבֵן--חֲנוֹךְ וּפַלּוּא, וְחֶצְרֹן וְכַרְמִי.  י וּבְנֵי שִׁמְעוֹן, יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד--וְיָכִין וְצֹחַר; וְשָׁאוּל, בֶּן-הַכְּנַעֲנִית.  יא וּבְנֵי, לֵוִי--גֵּרְשׁוֹן, קְהָת וּמְרָרִי.  יב וּבְנֵי יְהוּדָה, עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה--וָפֶרֶץ וָזָרַח...

 

 

                                                           

בְּנֵי אִישׁ עַד־מה [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

מיהם בְּנֵי אִיש, ואיש הוא בן אֱנוֹשׁ, וכשנקרא שֵם אֱנוֹשׁ הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה, וישראל אמר בגלל ״אז הוּחַל״ אמר רש״י שזו תחילת עבודה זרה, כי התחילו ולא גמרו, כי לשם יְהוָה אין נטיות כמו לאל ולאלֹהים ורש״י אמר שלא השלימו את השם יְהוָה. וזאת עבודה זרה, כי לא השלימו אלא הפרידו תופעה אחת מן הכלל. 

וישראל אמר עוד בשיחה שלנו זאת עבודה זרה אבל גם עוצמה של תחושת קִרבה לאל. וכאן בני איש, והאיש הראשון הוא בן אנוש, ומי הם עכשיו, הם המחפשים את האל ותוך כדי כך מביישים את דוד. ביחס שלהם לאל הם יכולים לבייש אותו. 

והם אוהבי רִיק ומבקשי כזב, פועלים למען ריק וכזב, וריק הוא גם הסיבה לבריאה, הוא חשוב מאד כי בלי חלל אין בריאה, ואף על פי שהוא מתכוון כאן למובן השלילי של ריק, יש בבקשת הריק דבר חזק ועצום, כמו לבקש את אלֹהים על דרך השלילה, אמר עוד ישראל, והכזב, דרכו אפשר לזהות את המציאוּת. זה דבר נראֶה, ומתברר כאשליָה, ואז אפשר לדעת מהי המציאוּת. שהיא כשלילת הכזב. כך, לבני איש יש כוח עצום כדי לבייש אותו. הם מראים לו את המציאוּת.  

 

תהלים ד: בְּנֵ֥י אִ֡ישׁ עַד־מֶ֬ה כְבוֹדִ֣י לִ֭כְלִמָּה תֶּאֱהָב֣וּן רִ֑יק תְּבַקְשׁ֖וּ כָזָ֣ב סֶֽלָה: 

 

 

                                         

                                                       

מתוך הרהוריו של גורישקין

  

מתוך הרהוריו של גורישקין על מאורעות ומעשים מתגלגלים כאן ואין סופר מעלה אותם על הכתב ועל ברנר שכותב על חלכאים ונדכאים נזכרתי כמובן בחפץ שחלה במחלת-הרוח ונלקח מן העבודה בשדה לבית החולים בירושלים, ודימיתי לי קִשְרֵי דברים בינו ובין יצחק קומר שבא לעבוד את האדמה בארץ ישראל וסופו שחלה בירושלים בגלל כלב משוגע, שאף על פי שהיה צריך לכתוב עליו כלב שוטה כתב כלב משוגע. 

נאהבים ונעימים קשרֵי הדברים, המגדילים את הסִפְרוּת, ונעימה הסִפרוּת הקוראת שֵמוֹת שנימים של משמעויוֹת בהם, כגון יצחק קומר ויחזקאל חפץ, שיצחק קומר בא לארץ ישראל, ולא עזב אותה, כמו שיצחק בנו של אברהם בספר ״בראשית״ לא עזב, ויחזקאל חפץ יש לו רצונות הנפש ודמיונותיה בארץ ישראל ובארצות אחרות. וטובה הסִפרוּת הזאת שנימים דַקּוֹת מסִפרויוֹת ישָנות נמשכות בה, ואינן מקלקלות את זְמָנָהּ.

וגם דימיתי לי נימים נמשכות מטענַת אי-גופניוּת-אלֹהים אל מה שטענו חוקרֵי עניין הכלב בלק, שלא נאמר כלב אלא לשבר את האוזן, ומיד הלכתי קצת אל ״מורה נבוכים״, לראות אם תעתע בי מאד דִמיוני, ועוד דברים היו בדמיוני, וגם דברים שלא בדמיוני כמו פסוקים שכתב יצחק קומר לסבהּ של שפרה כשעמד לשאתה לאשה, ״מה׳ יצא הדבר״ ו״כי מה׳ היא״, והשווה כך עצמו ליצחק שעֶבֶד אברהם הלך לבקש לו אִשה בארצו של לבן ולשמשון שירד תמנתה וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וביקש מאביו ומאִמו קְחוּ-אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה, וכן, השוואה שהשווה הכלב בלק בין מוֹת החַיּוֹת והמוות שנאמר עליו לאדם בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת, ״שמיום שנקנסה מיתה על האדם אין לך בריה שאינה מתה״, הדברים האלה הנמשכים עד לכאן ואינם נותנים מנוח. 

וכמובן גדולים דִמיוֹנוֹת הסִפרוּת וזִכרונותיה מדִמיוֹנוֹתַי וזִכרונותַי ובכל זאת, בגלל מנחם שבא ממוצא לירושלים לקנות לו קלשון חדש ומסכת חדשה והלך לבקר את החולה יצחק קומר, הטריד אותי זיכרון מנחם שהִסיע את חפץ לירושלים. 

 

״גורישקין ישב והרהר..מאורעות ומעשים מתגלגלים כאן ואין סופר מעלה אותם על הכתב. ברנר כותב על חלכאים ונדכאים ושאר כל הסופרים כותבים כדרכם על קבצנים ועל מתמידים...״ [״תמול שלשום״, עגנון, עמ׳ 402]  

״כשהגיעו עתוני ירושלים לחוצה לארץ הבינו הגליות שלא נאמר כלב אלא לשבר את האוזן. העתונים שדרכם לחלוק על החלוקה ואמרכליה עשו את מעשה הכלב ראש למאמרים ולפליטונים על החלוקה וקלקוליה...״ [תמול שלשום, עמ׳ 461]

 

״שמיום שנקנסה מיתה על האדם אין לך בריה שאינה מתה״ [תמול שלשום]

 

[מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים ועל קִשְרֵי דברים]