האם לפני עידנים

 

האם לפני עידנים כתבתי את הדברים האלה, האם לפני עידנים היתה בי השלווה הזאת המַשְוָה את הנִסיוֹנוֹת של אבו מאזן להשיג בטלפון את הנִייה ואת מַשעל ל״אַשְכִּים לבית השר...״, אני חושבת כשצער שבעה באוקטובר לא מניח לי. 

 

 

[18 בנובמבר 2012] כמה שעות לפני תחילת "עמוד עשן" כשניסינו להבין את המִלים "וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ו"קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת", הרחקנו לכת בפירוש שלנו אל הִתערבבוּת הגזָרות של הלשון, כך שיכולנו לראות במִלה "יקוצו" גם את ההליכה אל הקֵץ. 

אחר כך, בזמן שהקשבתי לחדשות, הרגשתי שקַצְתִּי מפני החמאס, וכשאבו מאזן אמר שלא הצליח להשיג בטלפון את הנִייה ואחר כך לא הצליח להשיג את מַשעל, כמעט כמו במִלּוֹת השיר "אַשְכִּים לבית השר – אומרים כבר רכב, אבוא לעת ערב – אומרים כבר שכב" של אבן עזרא, לרגע היה לי צר על אבו מאזן, המנהיג המזדקן, שאולי קָץ מפני החמאס. אילולא הרחקנו לכת בפירוש שלנו, הייתי חושבת שאבו מאזן רק מָאַס בחמאס, ושלא חשב על קיצו שלו. ובעניין המלחמה, הוא כנראה ראה בעיני רוחו איזה סוף שלה, אחד מִנִּי רַבּים שחוזרים ומופיעים כמו המלחמות עצמן, וחשב לדַבֵּר על זה עם הנִייה ועם מַשעל. 

 

 

כדי שלאלֹהים יהיה חֶסֶד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

כדי שלאלֹהים יהיה חֶסֶד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

שׁוּבָ֣ה יְ֭הֹוָה חַלְּצָ֣ה נַפְשִׁ֑י ה֝וֹשִׁיעֵ֗נִי לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ, הוא אומר ליהֹוָה, הושיעֵני כדי שלְךָ יהיה חֶסֶד. ואם לא תושיעֵני לא יהיה לך חֶסֶד. 

וישראל אמר אלֹהים זקוק לעולם. רק אם יהיה לו חסד. ואמר על הקשר של הדברים האלה לשפה הקַבָּלִית ולדברֵי הרב יהודא ליאון אשכנזי [מניטו], כי כדי שיהיה חסד האל צריך לעמוד מול ריקוּן עצמו, מול ריק, כדי למלא אותו בחסד, ובריאת העולם היתה תוצר של החסד כי אלהים ויתר על משהו מעצמו, על המוחלטוּת שלו. והטיעוּן הקַבלי נלקח מכאן, מן הטיעון של דָּוִד, וישראל אמר שהשפה הקַבלית היא האפשרוּת לדבר בלי פחד על הפְּשָט של התנ״ך. 

                                                  

יוֹמנסִפְרוּת51. לראות מה יש בו.

 

כן, חזרתי אליו. לראות שוב מה יש בו. זה דומה קצת לחזרה כדי לראות איך זה עָשֹוּי. לפעמים כדי לראות איך משפט אחד עשוי. אולי להגיע אל נחת הידיעה. 

והמִלים האלו כמעט בהתחלה, ״עם כל המועקה והבהלה והערגה שביסודם של זיכרונות שהזמן הטיל בהם ספק״, כמו בקריאה הראשונה אומרות לי כך עשויה סִפרוּת. וכך, החזרה אל היצירה הזאת היא כמבקשת את מה שכבר ראיתי בה.

נדמה לי שמעולם לא חשבתי על עלילה כעל מין שִדרה של יצירת סִפרוּת, ועכשיו לא חשבתי על עלילה אלא על דברים נמשכים ביצירת הסִפרוּת ונפסקים בה ונקטעים ומתפרקים ומתחברים ונסתמים ומִתעלים ונתונים לדין הסִפרוּת. וכמובן, חשבתי, כל הדברים השואפים אל אותן מועקה ובהלה וערגה, כמו ביסודם של זיכרונות שהזמן הטיל בהם ספק - הרי זה עיקר, וכאן, בספר הזה, הם שואפים אליהן. 

והיופי. הרי לא אוּכַל להוכיח את קִיּוּמוֹ. לרגע אני חושבת שהוא מופשט עליוֹן של יצירת הסִפרוּת. 

״זה עולמם של מבוגרים: אם ייקלעו לשם ילדה או ילד הם יידחקו אל עיבורי הסיפור, בני לוויה של המבוגרים מכורח הנסיבות. לא מעט צרות פוקדות את המבוגרים האלה...

...כאשר נגמר סיפור אחד ומסתתם הדף עד אפס מקום...ולהתחיל מחדש: נשים, גברים, מגבעות, מחוכים, מריבות, נכלים.״ 

 

[הציטוטים מ״הָאָחוּ הֶחֱרִיש אֶת אָזְנַי״, ענת עינהר, עמ׳ 6, 154, 155, הוצאת אפרסמון] 

                                                    

 

 

התיאור הרָשָע של המציאוּת [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 התיאוּר הרָשָע של המציאוּת [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

כמה יפות כאן המִלים אֻמְלַל אָנִי ונִבְהֲלוּ עֲצָמָי, ולפניהן חָנֵּנִי, וההנחה שמגיע לו עונש,  וישראל אמר אולי בגלל משהו שנמצא עמוק בתוכו, והמִלים האלו, אֻמְלַל אָנִי ונִבְהֲלוּ עֲצָמָי כשירה מְגַלָּה דברים, וישראל הזכיר את האפיקורסים שהיו בעצם קרובים לחז״ל, כי אפיקורוס הוא העומד בעוצמה מול המציאוּת, וכאן, בתהִלים, שָֹפָה עומדת באופן גלוי לגמרי מול המציאוּת, דוד מתאר עמידה נקיה מול המציאוּת. ונזכרנו ברשעים, הרואים תמיד פגם בעולם, וחשבנו שאֻמְלַל אָנִי הוא כמעט התֵּאוּר הרָשָע של המציאוּת, וכך גם נִבְהֲלוּ עֲצָמָי. ואחרי המִלים האלו וְאַתָּ֥ה יְהוָ֗ה עַד־מָתָי, על היכולת לסגור את הזמן, ועד מתי יְהֹוָה יהיה קיים, וישראל אמר יש כאן היופי של הגדרַת ההוֹוֶה.  

  

(ג) חָנֵּ֥נִי יקֹוָק֘ כִּ֤י אֻמְלַ֫ל אָ֥נִי רְפָאֵ֥נִי יְקֹוָ֑ק כִּ֖י נִבְהֲל֣וּ עֲצָמָֽי:(ד) וְ֭נַפְשִׁי נִבְהֲלָ֣ה מְאֹ֑ד ואת וְאַתָּ֥ה יְ֝קֹוָ֗ק עַד־מָתָֽי:

 

 

                                                 

עַֽל־הַשְּׁמִינִ֗ית [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

 

עַֽל־הַשְּׁמִינִ֗ית [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

לא דיברנו על פירוש לַמְנַצֵּ֣חַ בִּ֭נְגִינוֹת עַֽל־הַשְּׁמִינִ֗ית אלא על חשיבות שמונה, שהוא מחוץ לספירת ימי הבריאה, אבל הוא ביום השמיני בברית מילה, וכך יום שמיני הוא תיקון עולם, כי בשביעי היתה שביתת האל, היעדרות שלו מן העולם, ובברית מילה אלֹהים מודה שהצֶלֶם הנברא לא שלם ואדם הופך אותו לשלם יותר, וזאת ברית בין אדם ואלֹהים. וישראל אמר אדם נהיה שלם יותר כי פה לא רק ציווי של אלֹהים אלא צורך הדדי של אלֹהים ואדם. ואלֹהים מודה שהעולם שברא לא שלם. ואין במספר שמונה חזרה אל היום השביעי אלא הוספת הדדיוּת עם אלֹהים. 

ובהמשך הפסוקים וְאַתָּ֥ה יְ֝קֹוָ֗ק עַד־מָתָֽי. אלֹהים הכבול בזמן. 

 

[חשבתי היום שוב על אברם שהצליח להחזיר את לוט שנִשְבָּה, לפני שהיתה ברית-המילה, והיתה לי מחשבה לא גמורה על יתרון בתוך אי-שְלֵמוּת. 

״וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן.  טו וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם; וַיִּרְדְּפֵם, עַד-חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק.  טז וַיָּשֶׁב, אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ; וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב...״] 

 

תהִלים פרק ו : לַמְנַצֵּ֣חַ בִּ֭נְגִינוֹת עַֽל־הַשְּׁמִינִ֗ית מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: (ב) יְֽקֹוָ֗ק אַל־בְּאַפְּךָ֥ תוֹכִיחֵ֑נִי וְֽאַל־בַּחֲמָתְךָ֥ תְיַסְּרֵֽנִי: (ג) חָנֵּ֥נִי יְקֹוָק֘ כִּ֤י אֻמְלַ֫ל אָ֥נִי רְפָאֵ֥נִי יְקֹוָ֑ק כִּ֖י נִבְהֲל֣וּ עֲצָמָֽי:(ד) וְ֭נַפְשִׁי נִבְהֲלָ֣ה מְאֹ֑ד ואת וְאַתָּ֥ה יְ֝קֹוָ֗ק עַד־מָתָֽי

אני לא יודעת אם בגלל יצר הרע או בגלל יצר הדין

 

 

 

אני לא יודעת אם בגלל יֵצֶר הרע או בגלל יֵצֶר הדין חזרתי לקרוא בספר ״החוף הגורלי״. ״הפלישה האנגלית לארץ ון-דימן היתה פרשה כושלת ועלובה על פי אמות המידה האימפריאליסטיות הגבוהות...היא אך פתחה בור נוסף באפלה שבצדו השני של כדור הארץ...לא ידוע כמה ילידים טסמניים מתו בתהליכי ההכנה שערכו הלבנים להקמת בור תחתיות זה...״, קראתי שוב, ומול ״בור נוסף באפלה״ היו המִלים ״הממשלה הכריזה על כל הקרקעות באוסטרליה כעל אדמות הכתר...״ כמין תיאור של דבר שלא יחריד אותי. ובגלל יצר הרע שלי ויצר הדין חזרתי לקרוא. 

ויצר הרע שלי ויצר הדין מנסים לדמות להם את בור התחתיוֹת, ולרגעים, באי-יכולתם, הם קוראים לכל הדבר הזה עסק-הביש של אוסטרליה. אני מסכימה אִתם. אני יכולה לחשוב על כל השנים של אדמוֹת הכתר באוסטרליה, הארץ החדשה של בריטניה, כעל עסק-ביש. 

 

בין התמונות בספר גם ציוּר של סידני פרקינסון, צייר הצמחים הצעיר שהצטרף למסע של קפטן קוּק, וחלה ומת לקראת סוף המסע. אני לא יודעת אם הוא היה יכול לתאר לעצמו את מה שהביאו עִמן ספינוֹת התֹּפֶת. 

 

[הציטוטים ותמונת המושל פיליפ מהספר ״החוף הגורלי״, רוברט יוּז, מאנגלית: עדי גינצבורג הירש, הוצאת דביר 1994]     

                                                        

  מ״החוף הגורלי״

 

 

שהיה אדם הראשון צריך לאומרם ואמרם דוד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

שהיה אדם הראשון צריך לאומרם ואמרם דָּוִד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

כך נאמר במדרש, וישראל אמר בשיחה שלנו שבמדרש אדם הראשון חי תשע מאות ושלושים שנים והשִבעים האחרות הוא נתן לדָוִד, ובתהִלים נאמר ״כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ-כְּיוֹם אֶתְמוֹל״ והמדרש כאן אומר שדוד משלים את שנותיו של אדם הראשון ומה שאצל דוד הוא מעט ממה שיש אצל אדם הראשון. 

והמדרש לא אומר למה אדם הראשון לא אמר את מה שהיה צריך לומר. ויכולנו לחשוב שבגלל ספק. 

וכך, ״לה' הארץ ומלואה (תהלים כד א), ולמה היה צריך לאומרו, שבשבילו נברא העולם על מלואותו״, והיה לו ספק על כך, והרי ההתהלכוּת של אלֹהים בגן עדן הראתה את אלֹהים במקום אחד יותר מאשר במקום אחר, וכך הוא לא מִלא את הארץ. ״מלואה״ הוא לא מלואת אלֹהים. 

וכן, ״השמים מספרים (כבודו) [כבוד אל] (תהלים יט ב), ולמה היה צריך לאומרו, שהוא ראה השמים תחִלה״,ויש ויכוח על מה נברא קודם, השמים או הארץ, וכאן השמים תחילה, והם לימדו את אדם את כבוד אל. והוא צריך מרחק מכבוד האל וכך הוא צריך מרחק מהשמים [כי הם מספרים כבוד אל], ולמה הוא ראה תחילה את השמים ולא את הארץ, כדי שלא יבלבל בינו ובין כבוד אלהים. 

וכן, ״מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב א), ולמה היה צריך לאמרו, שהשבת פדה אותו מן הדין״, מפני שהשבת הכריח את אלֹהֹים לשבות, וכשאלֹהים שובת אין לו דין. בשבת אלהים לא יכול לדון את האדם. 

וכן, ״למנצח אל הנחילוֹת, למה היה צריך לאומרו, שהוא נָחַל את העולם תחִלה״, ולמה אדם הראשון לא אמר את המזמור על הנחילוֹת, וישראל אמר בשיחה שלנו הוא לא הבין לגמרי מהו אלֹהים, הוא לא הבין מהי נחילת העולם שהיתה מין ציווי של אלהים, ובעצם לא יכול לנחול לגמרי את הארץ כי הציווי היה ״... וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ״, כי בכיבוש יש גם נִכבש, וכך העולם מתנגד לכובש, לאדם הראשון, ואדם לא הבין לגמרי מהו אלֹהים כי תמיד יש שם ממד של אי-כיבוש. וכך הוא לא יכול לנחול לגמרי את הארץ. ודוד ינסה. 

וראינו שהמדרש יודע את הספק, והוא יפה כל כך בעינינוּ.

 

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור ה

[ג] [ה, א] למנצח אל הנחילות מזמור לדוד. זהו שאמר הכתוב מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי (תהלים קטז יב). אמר ר' שמואל ארבעה מזמורים שהיה אדם הראשון צריך לאומרם, ואמרם דוד, ואלו הן. לה' הארץ ומלואה (תהלים כד א), ולמה היה צריך לאומרו], שבשבילו נברא העולם על מלואותו. השמים מספרים (כבודו) [כבוד אל] (תהלים יט ב), ולמה היה צריך לאומרו, שהוא ראה השמים תחלה. מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב א), ולמה היה צריך לאמרו, שהשבת פדה אותו מן הדין. למנצח אל הנחילות, למה היה צריך לאומרו, שהוא נחל את העולם תחלה.

 

 

 בראשית:  כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ

 

תהִלים צ: ד  כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל,