״ מכיון שלא הלך בעצת רשעים כמי שהלך בעצת צדיקים״ [שיחות על תְּהִלִּים עם ישראל פיבקו]

 

הפעם זה ברור. הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים לא הלך בעֲצַת צדיקים. הוא רק כמי שהלך בעֲצַת צדיקים. ומהי עצת צדיקים, לא ברורה, לא בהירה, ובתהִלים נכתב רק עֲצַת רְשָׁעִים ואין ערעוּר שם על עצת רשעים, וכאילו הרְשָׁעִים ברורים והצדיקים לא ברורים. והפעם כשצחקנו היה נדמה לי שהצחוק פֵּרֵש את המדרש. 

 

[בשיחה על ״עַל־כֵּ֤ן לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט״, אמר ישראל שאיפת הצדיקים היא לעמוד במשפט, וחשבתי כמה נעלָמָה ממני הצדיקוּת. ואחרי כן חשבתי על מין רצון אחר, שלי, בזמן המלחמה, לדון את מחשבותַי.  

 

משהו בסרט ״איינשטיין ואדינגטון״ על הרצון של אחותו של אדינגטון לעזור לגרמנים הסובלים בסוף מלחמת העולם הראשונה, הזכיר לי שוב כמה חומקת הידיעה על צדיקוּת, על מהי צדיקוּת. מחוץ לסרט, קָרְבוּ מלחמת העולם השנייה והשואה.]

 

 

[תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק א הלכה ט

אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים מכיון שלא הלך בעצת רשעים כמי שהלך בעצת צדיקים]

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 47 ״האלף-בית של הקריאה״, עזרא פאונד.

״...אם אתה רוצה ללמוד משהו על ציור אתה הולך ל״גלריה הלאומית״ או ל״סלון קארה״ או ל...ומתבונן בציורים. על כל קורא של ספרים על אודות אמנוּת 1000 אנשים הולכים להתבונן בציורים עצמם. תודה לאל!״, כתב עזרא פאונד. 

כך הקוראים את הסִפרוּת עצמה, את השירה עצמה, ובכל זאת אני קוראת את הספר הזה שלו, האם בגלל בדידוּת הידיעה שלי [על סִפרוּת, על ציוּר], האם הידיעה היחידה מבקשת את הדוֹמים לה, את הידיעוֹת היחידוֹת האחרות, והרי אסור לו לָעולם לאַבֵּד את הידיעוֹת היחידוֹת כשהיא עצמה תגווע.

אני קוראת אצלו על ידיעתוֹ יחידתוֹ של משורר, בדברֵי משורר על השירה, ואני חוזרת לקרוא על ידיעותיהם יחידותיהם של אמנים מצוינים על אמנוּת. 

״אני מתעניין בדברים שמעלים על הדעת את העולם יותר מאשר בדברים שמעלים על הדעת את האישיוּת״, אמר ג׳ספר ג׳ונס בשיחה על האמנוּת שלו עם דייויד סילווסטר. 

״...עד שמשהו אומר משהו. אם דבר אינו אומר, אני לא רושם״, אמר יוזף בויס בשיחה על הרישוּם עם זימן. 

נדמה לי שאני מבינה היטב את הידיעות היחידוֹת האלה. הן חשובות כל כך. הן לא אובדות.      

 

[״...אם אתם רוצים ללמוד את אמנוּת הרומן, קִראו את הטובים ביותר שתוכלו למצוא. את כל מה שאני יודע על הנושא למדתי מקריאה בספרים הבאים: קורות טום ג׳ונס...״ 

הציטוטים מ״האלף-בית של הקריאה״, עזרא פאונד, הוצאת דחק, עמ׳ 24, 97, תרגם יהודה ויזן.] 

 

 

                                                 

 

 

 

 

 

 

                                       

רפרודוקציות של רישומים

 

רפרודוקציוֹת של רישוּמים 

סֵפֶר האמנוּת הזה, ״רישומים איטלקיים מהמאה ה-15 עד המאה ה-19״, אהוב עלי כל כך, רק רפרודוקציוֹת של הרישוּמים בו, לא הם עצמם, אבל הן מזכירות לי כל השנים את הרישוּמים עצמם, ונזקקתי להן כל השנים, כאילו היתה בהן דמותו הגדולה של הרישוּם, כאילו הוצגו יחידות בעולם, כמעט יודעות שהרישומים עצמם נוצרו יחידים, כמעט שומרות את כיסופיהם ואת רושמָם כל הימים והשנים, בספר. 

ואני חוזרת אליהן מרפרודוקציוֹת-האינטרנט ונדמה לי שהן רוטטוֹת בדפי הספר, כמו רעיון ורושֶם של רעיון על נייר הספר, כדבר נאחז בנייר ורוֹחֵף-כמעט-נעלם מעליו, כמו הרישוּמים. 

 

והרפרודוקציה הזאת של הרישוּם של טיציאן כמעט מראָה לי את הקַו של טיציאן,  וכמה הוא רחוק מן הקַו הטהור הכמעט-מדעי של ליאונרדו דה וינצ׳י, והוא כשואף אל הבעַת הגופני, המלא, כמעט אל עומקֵי הבשר והדם, ומזכיר לי את פנייַת כמה מציוּרֵי טיציאן אל העתיד, כמעט אל רמברנדט. 

 

 

[בתמונה מהספר: רפרודוקציה של רישום של טיציאן]

 

 

 

                                                  

                                       

                                         

Andy Warhol. Campbell’s Soup Cans. 

funding provided by  

Andy Warhol. Camp

אל עונג ספרֵי האמנות

 

עונֶג סִפְרֵי האמנוּת 

קראתי באתר של  rijksmuseumשהשומרים במוזיאון נהגו במאה האחרונה לסַיֵּר עם כלב לצִדם, ושחברת הכלב הנאמנה סיפקה עוד עינַיִם שאפשרו לשומרים להֵרגע מעט ואולי גם נתנה להם רגע להעריץ את ״משמר הלילה״, והיה נדמה לי שבצילוּם הישן של הציוּר ושל השומר והכלב היתה דמוּת הילדה כעיקר האור, וכך הלכתי לקרוא שוב על ״משמר הלילה״ ועל ההתקפה עליו בספר שנתנו לי ידידַי ההולנדים לפני שנים, וכך חשבתי איזה תענוג יהיה לי בשִיבָה אל סִפְרֵי האמנוּת הישנים. 

בפרק ״הסַכִּין והאור החדש״ קראתי שוב על ההתקפה על הציוּר ב1975 ועל קריאת השומר ״לך אחורה מן השטיח הזה בבקשה, אדוני״ רגע לפני ההתקפה ועל הנערה שצעקה כשראתה את הסכין, וקרוב אלי היה הספר הישן, ונהירוֹת היו התמונות בשחור-לבן של יצירוֹת האמנוּת, כאילו הראו את הרעיון העירוֹם של היצירוֹת. 

וב״The Art of Rembrandt״ (Optimum Books) קראתי עוד על דמות הילדה ב״מִשמר הלילה״, ״ילדה קטנה אלגנטית בשמלה צהובה רקומה עם צִפּוֹר מתה תלויה ממותניהָ״, ושוב היה נדמה לי שהיא בת דמותה של סַסקיה, ושוב נעצבתי בגלל מוֹת סַסקיה. 

 

הצילום של משמר הלילה, השומר והכלב.

                                                

לא יהיו במשפט [שיחות על תְּהִלִּים עם ישראל פיבקו]

 

  

עַל־כֵּן לֹא־יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט [שיחות על תְּהִלִּים עם ישראל פיבקו]

 

ומהו הַמִּשְפָּט, הוא כבר ידוע כאן [ואין צורך לומר מהו], ושאלנו על לֹא־יָקֻמוּ, וישראל אמר לא יעמדו במשפט, כלומר לא יהיו במשפט, והאם הפסוק אומר שאלֹהים לא ישפוט את הרשעים, לא יִתֵּן לרשעים לעמוד מולו, ובפסוק אחר כך ״כִּֽי־יוֹדֵ֣עַ יְ֭קֹוָק דֶּ֣רֶךְ צַדִּיקִ֑ים וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד״, יודע דרך צדיקים ולא יודע דרך רשעים. הרשעים הם חלק מדרך המציאוּת, שאין לאלֹהים מה לעשות בהם. 

ומה שכר הצדיקים, רק שאלֹהים יודע אותם, והכותב לא יודע מה אלֹהים רוצה ביחס לצדיקים. תהִלים הוא כבר לא חלק מן הנבואה [שיש בה התגלות אלהים]. 

וחזרנו אל עניין המשפט, כי כתוב עַל־כֵּ֤ן, כי אם הרשעים נִדָּפִים ברוח [כַּמֹּץ] הם לא יכולים לעמוד במשפט, וישראל אמר אם כך שאיפת הצדיקים היא לעמוד במשפט, לזכות במכלול מעשיהם לעמוד כצדיקים, ואילו מכלול הרָשָע הוא מכלול התנועה שלו בעולם, עִם הרוח. הוא היותר טבעי לעולם.   

 

[תהלים א: לֹא־כֵ֥ן הָרְשָׁעִ֑ים כִּ֥י אִם־כַּ֝מֹּ֗ץ אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ:(ה) עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים:(ו) כִּֽי־יוֹדֵ֣עַ יְ֭קֹוָק דֶּ֣רֶךְ צַדִּיקִ֑ים וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד:[

 

בראשית יח:... חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט]

 

 

בתור לחיסוּן הבוקר

 

במרפאה בבוקר בתור לחיסוּן הבוקר חשבתי שהחיסון הוא כמין חיקוּי-זיוּף של תשוּבַת הדברים, הוא כמין הופעַת הדומֶה לדבר לפני הדבר עצמו, ושוב חשבתי על הצורֶך בחיקויים ובדומים ועל הדוֹמִים החוזרים שָבים בסִפרוּת [באמנוּת], ועל הצורֶך הכמעט נוגע ללב, הטועֶה, לראות בזיכרוֹנוֹת שלנו מין תשוּבַת דברים. 

 

October 21, 2021  

 

יוֹמנסִפְרוּת 11 אֵמילי סיניקו. מֵהִתְהַלֵּךְ בארץ. 

כמעט לא מפליאה הופעַת אמילי סיניקו [״מקרה מצַעֵר״] ב״יוּליסס״, כי ידועה חזרתן של דמויוֹת בתוך הסִפרוּת, אבל חשבתי פתאם ש״יוליסס״ הוא קצת כמו השָֹּטָן בספר איוב שבא מִשֻּׁט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ, ושנדמה שאין מי שרואֶה בארץ יותר ממה שהוא רואה [רואֶה גם בשביל אלֹהים] ואין עוד מי שאומר עוֹר בעד עוֹר על ״אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע״, כי ההִתהלכוּת הגדולה של ״יוליסס״ ויכולת ראיית הארץ שלו דומות קצת לאלו של השָֹּטָן, וכש״יוליסס״ מראֶה את אמילי סיניקו הוא כבא משוט ומהתהלכוּת בארץ, שבה ראה גם את אמילי סיניקו. אחד הדברים שראה.

ואף על פי שהופעתה ב״יוליסס״ היא כמין משחק, היא אחד ממראוֹת ההִתהלכוּת בארץ, שיוכל לומר עליהם את דבריו. גם עוֹר בעד עוֹר.

האם מופרז תיאוּר ״יוליסס״ כדומה לשטן שבספר איוב. נדמה לי שההפרזה עצמה מתאימה ל״יוליסס״.  

 

״על איזו שאלה רב-הברתית שלא ממין העניין השיב האורח בתשובה שלילית חד-הברתית? 

האם הכיר את הגב׳ אמילי סיניקו המנוחה, שנהרגה בתאונה בתחנת הרכבת של סידני-פארֵייד ב-14 לאוקטובר 1903״. [יוליסס, איתקה, ג׳יימס ג׳ויס. תרגמה יעל רנן]

״...חקירה בעניין גופתה של מרת אֵמילי סיניקו, בת ארכעים ושלוש, שנהרגה אמש בתחנת סידני-פרֵיד״ [מקרה מצַעֵר, דאבלינאים, ג׳יימס ג׳ויס. מאנגלית אברהם יבין]

איוב ב: ״ב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן, אֵי מִזֶּה תָּבֹא; וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה, וַיֹּאמַר, מִשֻּׁט בָּאָרֶץ, וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב--כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים, וְסָר מֵרָע; וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ, וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם. ד וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה, וַיֹּאמַר: עוֹר בְּעַד עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ--יִתֵּן, בְּעַד נַפְשׁוֹ... ״

 

 

יום רביעי ערב חג הסוכות

 

ערב סוכות

חַג וחָגָּא לא נִפרדים כאילו נאהבים ונעימים כאילו בחייהם ובמותם כמו כורַח היוָלדוּת הקרובים, וכאילו כורַח היוָלדוּת שֶבֶר ואֵימָה ופחד, ומלחמה ושדות אפרסקים נשרפים, ומִנהרות קרובות, ועֲמָקִים עמוקים בזמן, כאילו כורַח חייהם בזמן, וחיֵינו בזמן. 

 

רש״י כתב ״חָגָּא - לשון שֶבֶר ואֵימה ופחד לשון יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר...״, והמשכתי לחשוב על כפילוּת הג׳ בחָגָּא ועל חַג [וגם על חָגָּא המאוחר כחג של נוכרים]. והוא הוסיף את ״חַגְוֵי הַסֶּלַע״. שֶבֶר וסֵתֶר. ורציתי את הסֵתֶר.   

 

 

בסוף ״החוף הגורלי״. רוברט יוּז כתב שחצי האי טסמן הוכה בקללת סדום שרבצה עליו זה שנים רבות. תחילה היתה רעידת אדמה, אחר כך ב1897 שריפת יערות שכילתה את יישוב העונשין. ״אינכם צריכים אלא ללכת לצוקי הבזלת השחורים התוחמים את חצי האי טסמן, לזחול בשיחים אל שוליהם הבלתי-מגודרים, ולהתבונן מטה אל היריעה הרחבה הקמוטה והמתנוצצת של הים הכולא אותנו״. רוברט יוּז כמעט תיאר גורל, או כמעט תיאר מעשה אלוהי.  

 

[החוף הגורלי, רוברט יוּז, דביר, מאנגלית: עדי גינצבורג הירש.]

 

                                                       

 

*