הַסְּפָרִים. וברפרודוקציוֹת-התחריטים

 

הַסְּפָרִים. וברפרודוקציוֹת-התחריטים בספר על פיסארו יש מין עִמעוּם, ואני לא יודעת אם הוא מראֶה את אופי התחריטים או את מעשי הרפרודוקציות, ובספר כתוב על התחריטים ״לנושאים הלא יומרניים ולפעמים לא מסודרים של פיסארו אין יכולת המשיכה המיידית של הרקדניות של דֶגָה או של העירום של רנואר. הקו שלו לעולם אינו סוחף או חזק כמו של דֶגָה, הפנים אצלו לעתים קרובות מצוירים באופן חלש או חסרי אינדיוידואליוּת. נראֶה שהוא עסוק יותר בחיפוש האפקטים של אווירה, ובזה הוא מצליח. בשליטתו באור וצל ובהשתקפויוֹת הוא ה׳אימפרסיוניסט׳ ביותר מכל עושי ההדפסים האימפרסיוניסטים״, ואני כמעט רואה את מה שיש בתחריטים עצמם, אותו אימפרסיוניזם, אותה הִתמוגגוּת האור והצל זה אל זה. 

ואני מביטה ברישום ״המשפחה של האמן״ שבו דמותו של פיסארו בכסא נוח, חוֹלמת, וסובבים בחלום ז׳ולי כשהיא תופרת, פול אמיל, מצייר ליד כן הציור, קוקוטֶה רושמת, ולוסיין עומד לידם, מסתכל מלמעלה, והרישום נוגע ללִבִּי, והמשפחה הזאת עצמה נוגעת ללִבי, וקמיל פיסארו, שהִתפתחוּת גדולה וצער גדול היו בחייו, נוגע ללִבי. והרישום הזה [ובעצם הרפרודוקציה שלו בספר], כאילו רעיוֹן בתוך רעיוֹן, כאילו רֹשֶם בתוך רֹשֶם, וכן, הוא מרושל מעט, אבל יש בו מה שרישום יכול לכמוהַ אליו, רֹשֶם נשאר של רעיון.   

[בתמונה: ״המשפחה של האמן״, פיסארו, מן הספר ״Pissarro. His Life and Work״ ]

 

 

                                                          

הַסְּפָרִים. כאילו כל יכולֶת ידידוּתָם

 

 

הַסְּפָרִים. כאילו כל יכולֶת ידידוּתָם של ספרים בספר ״Pissarro. His Life and Work״ [פיסארו. חייו ועבודתו], ובמשך שנים אני חוזרת ומסתכלת בו וקוראת בו, ואף על פי שלא מעניינים אותי פירוּשֵי אמנוּת הקושרים אותה בחיי האמָנים, נדמה לי שאיזו רַכּוּת בספר הזה אומרת שדמות פיסארו ודמוּת האמנוּת שלו כמעט דומות זו לזו, ואני חושבת על מין מתינוּת המבט באמנות שלו אף על פי שהיא תחילתו של זרם חדש מהפכני, ועל ההגעה אל ציוּרֵי השדֵרוֹת לעת זִקנתו שלו, כאילו דמותו והאמנות שלו הגיעו אל שיאן. 

ובכל זאת, כשאני קוראת בספר את ״נראֶה שהצער שהוא ניסה לעַדֵּן חידד את התחושות שלו. מראות Place du Theatre Francais  והשדרות הגדולות הם מהציורים הרגישים ביותר שלו״, אני חושבת רק על הציורים האלה עצמם, בלי עניין עידוּן הצַעַר, כי הם הגעָה לשִֹיאוֹ של רעיון. אני רואה את נקודת המבט הקבועה האחת, השקטה, כשהיא מכסה עכשיו באופן שווה את כל מִשטח הציור. היא רעיון גדול עכשיו, ובלי קָצֵה לשדרות המצוירות הציורים הם כמו בלי התחלה וסוף, רעיון בשיאו, כמעט יודע על הגעַת ההפשטה אל האמנוּת אף על פי שהוא שוכן בציור של שדרות.  

[התמונה: Boulevard Montmartre, morning, cloudy weather, 1897 קמיל פיסארו]

                                                    

 

 

שִׁגָּי֗וֹן לְדָ֫וִ֥ד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

ושִגָּיוֹן לא רק כמין מִזמור אלא גם כמַחְשֶבֶת הנפש, מחשבת השירה, חשבנו, ושִגיוֹנוֹת גם קצת כמו הֶגיוֹנוֹת, ולא ידענו מיהו כּוּש בן ימיני אבל הכותב יודע מיהו ויודע על האִשה הכושית של משה ויודע על כּוּש בן חָם. וימיני הוא בן שבט בנימין, ודיברנו על ״בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף״ שאמר יעקב, וישראל אמר גם שאול בֶּן-יְמִינִי היה טורף, מתחילתו, ויעקב ראה את הזאב כבר בילד הקטן שלו, ושבט בנימין הוא שבט של לוחמים, זה האופי שלהם, והאם אפשר לכבוש ארץ בלי אכזריות של זאב, ויעקב חשב שבני ישראל בחוזרָם לארץ ישראל יזדקקו לזאב הזה. 

ודיברנו גם על אכזריוּת אחרת, של שמעון ולוי בשכם, ולוי היה שבט הכּהנים, שהם אכזריים, אמר ישראל, וכשיוסף השאיר במצרַיִם את שמעון היה יעקב מוכן להפקיר אותו כי הוא הָרַג בשכם, והיה מין גִלְגּוּל של אכזריוּת. לפני אכזריוּת שבט בנימין. ולא כזאב. 

וחזרנו לשאול על כּוּש בן ימיני, והיה נדמה לנו שהוא כמין דִמיוֹן בתוך שִגיוֹנוֹת.   

 

תהִלים ז: (א) שִׁגָּי֗וֹן לְדָ֫וִ֥ד אֲשֶׁר־שָׁ֥ר לַיקֹוָ֑ק עַל־דִּבְרֵי־כ֝֗וּשׁ בֶּן־יְמִינִֽי:

 

בראשית מט: בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף 

 

בראשית י:  וּבְנֵי, חָם--כּוּשׁ וּמִצְרַיִם, וּפוּט וּכְנָעַן.  ז וּבְנֵי כוּשׁ--סְבָא וַחֲוִילָה, וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא; וּבְנֵי רַעְמָה, שְׁבָא וּדְדָן.  ח וְכוּשׁ יָלַד אֶת-נִמְרֹד; 

 

שמואל א ט:  וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא בֶן-יְמִינִי אָנֹכִי

 

בראשית לד: וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר.  כו וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ.  כז בְּנֵי יַעֲקֹב, בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ, 

 

 וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, 

 

 

                                                

הספרים 5

 

הספרים 5 

הספר ״ Art today״  הוא על אמנוּת ימים שכבר נגמרו אבל נדמה ש today שלו מוצק כל כך, כאילו נוצַק בשביל תמיד, ושאמנות today הזאת השפיעה על העולם במין זמן משלה, כאילו יצרה זמן אחר שגם עכשיו נדמה שהוא today. 

הייתי מסתכלת בו הרבה, כמעט בתדהמה, על רפרודוקציוֹת האמנוּת של ג׳קסון פולוק, דה קונינג, ראושנברג, ג׳ספר ג׳ונס, וורהול, פרנק סטלה, דוויין הנסון. וזיכרון התדהמה גדול, ואני מסתכלת שוב בספר הכבד הזה עם זיכרון התדהמה, ואני חושבת גם על האמנים כי נדמה לי שחָברו כמה אנשים לעשות דבר גדול בארץ גדולה. ואני חושבת גם על עניין תרבוּת הצריכה ואמנוּת הפופ, והוא לא מעניין אותי, ומעניינת אותי הגְּדוּלָה באמנוּת, והרפרודוקציוֹת והצילומים שבספר מצליחים להראות לי אותה. אחרי כן אני חושבת עוד על הפסל ״אִשה עם עגלת קניוֹת״ של דויין הנסון, שבספר כתוב עליו ״שום עקרת בית אמריקנית לא יכלה מעולם להיות מייצגת מושלמת של גזע עקרות הבית האמריקניות כמו ׳אִשה עם עגלת קניות׳ שלו״, והוא בעינַי גם מין קרוב-משפחה של הדיוקנאוֹת הרומיים שנעשו על פי מסֵכוֹת המוות, לא דומֶה להם, כמעט מגוחך, אבל הריאליזם הקיצוני שלו, העכשווי, מקָרֵב ומַרתיע כאילו נראֵית בו מסכַת המוות עצמה.

                                                    

 דוויין הנסון

 

הספרים 4

 

הספרים 4

״היצירה של טרנר לא יכולה להיות מועתקת [ברפרודוקציות]. אפילו ההדפסה הטובה ביותר משרתת רק כמעוררת את הסקרנות שלנו על אודות היצירה המקורית״, נכתב בספר J .M. W. Turner The world of Light and Colour”  ״, אבל כשאני חוזרת אל ״גשם קיטור ומהירוּת - מסילת הרכבת המערבית הגדולה״ בעמוד הראשון של הספר נדמה לי שאני רואה עיקר דברים, הִתְאַבְּכוּת הצְבָעִים אלה אל אלה, כאילו הִתאבכוּת הכֹּל, הכֹּל הוא ההִתאבכוּת, ואף על פי ששֵם הספר הוא גם ״העולם של אור וצבע״ אני חושבת רק על ההִתאבכוּת, שבה ההִתבהרוּת הנראית כאור היא כילידת ההִתאבכוּת, הַפְצָעָה בתוך ההִתאבכוּת. ואף על פי שיש בציורים של טרנר כמין הִתמוגגוּת, כאילו הֵעָלְמוּת, אני חושבת, הם אינם מרַמזים אלא מראים את הדבר כולו. 

 

 

יש לךָ על מי להשליכם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו ]

 

יש לךָ על מי להשליכם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו ]  

 

דיברנו על שאלת המדרש למה נאמר יְהֹוָ֗ה אַל־בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי, ״וכנסת ישראל אומרת רבונו של עולם אף על פי שכתוב כי את אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג יב) ה' אל באפך תוכיחני״, ועל אהבה ותוכחה לא סותרות זו את זו במדרש, ודיברנו על שאלת ״אף על פי שכתוב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה (תהלים צד יב), אל בחמתך תיסרני״, וישראל אמר גם שעל פי הקבלה ״יה״ הוא מדרגה גבוהה יותר של התגלוּת מ״וה״ [של ״יהוה״], טהורה יותר, והיִסוּרים כאן הם ישירוֹת מהאל, ודיברנו על המשל שיש בו שרי צבא רעים של המלך, שומרי שלטונו של המלך, והוא רודה בהם כל מדינה שהוא כועס עליה, והם לא מסכימים לרְדוֹת את המדינה של המלך, שסרחה, והם צווחים למלך, כי הם רואים עצמם כנציגי העם, ובנמשל ישראל הם שרי הצבא הרעים, רעים רק כלפי מדינות אחרות, כלפי אומות העולם, והם אומרים לאלֹהים [שאף וחימה הם הכרח אצלו] יש לך על מי להשליך את מידת הדין שיש לך, והמִדרש ערמומי, והרי אלהים בחר בהם, בישראל, כדמות של הרוֹדִים את האומות, הם שליחים רָעים שלו, והם אומרים אתה לא יכול להעניש אותנו על הרוע הזה. 

 

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור ו

[ג] [ו, ב] ה' אל באפך תוכיחני. ר' יודן בשם ר' אמי אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אף על פי שכתוב כי את אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג יב), ה' אל באפך תוכיחני, אף על פי שכתוב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה (תהלים צד יב), אל בחמתך תיסרני. אמר ר' יוחנן משל למלך שהיו לו שני (קוסטנדין) [קוסטנרין] רעים, וכל מדינה שהיה כועס עליה, היה רודה אותה בהן, פעם אחת סרחה עליו מדינתו, והיה קורא (הקוסטנדין) [הקוסטנרין] לרדותה, והתחילו צווחין למלך, אדוננו המלך בבקשה ממך בכל מה שאתה רוצה לרדות אותנו רדה, חוץ מאלו. כך אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני אמר להם הקדוש ברוך הוא אם כן אף וחימה למה, אמרו לפניו יש לך על מי להשליכם, ככתוב שפוך חמתך (על) [אל] הגוים אשר לא ידעוך (תהלים עט ו), ואף הקדוש ברוך הוא מקבל מהם ואומר ועשיתי 

 

 

                                                     

 

 

הספרים 3

 

הספרים 3

היָדַיִם ברישוּם יפות כל כך בגלל יְפִי הרישוּם. קווי הסילבֶר פוֹינט [חוד כסף] צלולים כל כך ברפרודוקציה שבספר עד שאני סומכת עליה מאד. ושם הספר, ״Leonardo da Vinci״, פתאֹם נדמֶה כמציג את ליאונרדו דה וינצ׳י כמעט כמציג את הרישוּמים והציוּרים שלו ולא את הרפרודוקציוֹת שלהם, ורישום היָדַיִם ענוג, והקַווים יוֹצְרֵי הצל דקים, והבהירוּת ליד הצל זַכָּה וקורנת, ודמוּת העֲצָמוֹת והשרירים והמִפרקים נוצרת בחסד הקַווים המקבילים הדקים, ולא תוכל להיות קיימת בלעדיהם, ואני לא יודעת אם מראֵה הקרינה היוצאת ממנה שייך לרישום המקורי. אבל אני מתארת לי את הצלילוּת והזַכּוּת בו. 

ורפרודוקציות של הרישום הזה כמעט בכל הספרים על ליאונרדו דה וינצ׳י אצלי, צריכות להגיע אל הצלילוּת ואל הדקוּת.

 

 

הספרים הקטנים של ״The Little Library of Art״ [הסִפְרִיָּה הקטנה לאמנוּת] כמעט כמו ספרים לילדים ובכל זאת ספרֵי רפרודוקציוֹת אמנוּת העולם, היו כידידים חרישיים. עכשיו הרפרודוקציוֹת הקטנות כל כך כמעט מפליאות אותי כשהן ממשיכות להראות לי את דמוּת האמנוּת. 

ב״פיקאסו, התקופה הכחולה והתקופה הוְרודה״ הן מראות לי גם את הפרזַת ההבעה בכמה מציוּרֵי התקופה הכחולה, ואני כמעט רואה בהם ובציורים הוורודים גם אי-ידיעַת הרעיונות הגדולים שיבואו אחר כך. 

הספר יצא לאור ב1956 והוא מתחיל כמו סיפור, ״שמו של האיש הצעיר הכהה, החסון, עם העינים הנוקבות, שהגיע לפריס לראשונה ביום אוקטובר בשנת 1900, רועד במעיל עבה ונושא מטריה, היה פאבלו רואיז...״ [פרנק אלגר ]. 

ושוב נדמה לי שהספרים האלה נוצרו למען ילדים.      

 

 

בִּכְיִי, תְּחִנָּתִי [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

בִּכְיִי, תְּחִנָּתִי [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]   

 

בִּכְיִי, תְּחִנָּתִי [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]  

 

שיחות על תהִלים בזמן מלחמה ועכשיו סוף מלחמה, ואני כותבת על עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י עָֽ֝תְקָ֗ה בְּכָל־צוֹרְרָֽי ועל שאר הפסוקים, כי ראינו כאן דבר אחד גדול. ועָשְׁשָׁה עֵינִי, חידלון שלו, ובִכְיִי ותְחִנָּתִי ותְפִלָּתִי, כדי שאלהים יעזור לו, וישראל אמר על סוגיית הקשר בין הנִמצא במציאוּת מסוימת והעֶזרה של האל, ואין לאדם להתפלל לפני שיעשה מה שלאל ידו לעשות, עד יֵאוּש, ולכן כאן לפני התפילה בכי ותחינה, ויֵאוּש. כי הרי התפילה היא רק תוספת. הרי היא חוצפה כלפי אלֹהים. 

ויש כאן בתהִלים כמין ידיעה שאלֹהים שמע, ושהאויבים שמעו, וְיִבָּהֲל֣וּ מאלֹהים. ואין בעינֵי דָּוִד דיוּן על קיוּם אלֹהים. אלֹהים קיים, ותמיד הוא צריך לשמוע [ויש איזה פרדוכס, כי אם אלהים שומע הוא יודע על הבכי והתחינה, ואין כבר טעם להתפלל].

ודָּוִד חושב שאלֹהים תמיד אִתו. ובתמיד אִתו יש גם הֶפְסֵד.

 

[(ח) עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י עָֽ֝תְקָ֗ה בְּכָל־צוֹרְרָֽי: (ט) ס֣וּרוּ מִ֭מֶּנִּי כָּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן כִּֽי־שָׁמַ֥ע יְ֝קֹוָ֗ק ק֣וֹל בִּכְיִֽי: (י) שָׁמַ֣ע יְ֭קֹוָק תְּחִנָּתִ֑י יְ֝קֹוָ֗ק תְּֽפִלָּתִ֥י יִקָּֽח: (יא) יֵבֹ֤שׁוּ׀ וְיִבָּהֲל֣וּ מְ֭אֹד כָּל־אֹיְבָ֑י יָ֝שֻׁ֗בוּ יֵבֹ֥שׁוּ רָֽגַע: ]

 

 

 

מהירים הזיכרונות,

 

 

מהירים הזִכְרוֹנוֹת, מִתהווים מיד, ובכל זאת הפתיעו אותי עכשיו דברים שכתב אפרים בן יקיר על צילוּמים מתערוכת רישוּם מיד בסוֹפָהּ, כשקרא לצילומים האלה ״זִכְרוֹנוֹת״, ״זִכרונות מתערוכה שלישית בגלריה ״מבט״...״. הוא שלח לי אז את הצילומים במין אלבום קטן שעשה, ושכחתי את האלבום הזה, ועכשיו מצאתי אותו והזִכְרוֹנוֹת שבאלבום ישָנים מאד, כמעט נִשכחים, וממהרים זִכרונות חדשים להִתהווֹת, מִתהווים על אודות ה״זִכרונות״ ששלח אפרים בן יקיר. 

גלריה ״מבט״ כבר נסגרה, ואפרים בן יקיר הלך לעולמו, ונדמֶה לי שחלק מהרישומים המצולמים עצמם נמצאים אצלי, ואני לא יודעת איפה הם, וכאילו הם עצמם כבר רק מה שאני מדמה לי. 

והזִכְרוֹנוֹת שיתהווּ, האם יִצרו דִמיוֹנוֹת רבים, על מלחמה, על סוף מלחמה, על מנוחת הארץ, על כְּמִיהוֹת, על אמנוּת.   

[בתמונה: ההזמנה לתערוכה, עם צילום של רישום בצד האחורי שלה.]     

 

  

חזרה תמיד אל סִפְרֵי האמנוּת 2

 

 

חזרה תמיד אל סִפְרֵי האמנוּת 2 

 

בראש השנה במלחמה העֶצֶב שלי רב, והוא העצב העִברי, והוא עתיק כמעט כמו האמנוּת, ואני חושבת שהאמנוּת לא תנחמנו. בכל זאת אני מסתכלת בספר על אודות דונַטֶלוֹ, והוא קצת קרוע, ואני נמשכת אליו, ונדמה לי שהאמנות עומדת לזמן מה כנגד העצב. ואני מדמה לי שהצילום של ״דָּוִד״ הנִרעד בין כמעט דמוּת נַעַר אַהֲבִים, כמעט דמוּת נַעַר נשי וכמעט דמוּת לוחם, וכמעט מִתקשט ברַעֲדוֹ היָפֶה, מראֶה לי מה שראיתי בפירנצה לפני שנים, ונדמה לי שאני מביטה בצילום הזה כמו שהִבטתי אז בפֶּסֶל בפירנצה, בפליאה, בהבנה ואי-הבנה, רואָה את חמיקַת הצל והאור על הגוף הנערי, תוהָה על העצמיוּת הגדולה בגוף העדין, ואף על פי שהספר לא מראֶה את כל צִדֵּי הפסל הוא מראה את בְּרַק הברונזה הנוֹגַהַּ אל צְדדיו, ויכולתו של ספר האמנוּת ויכולֶת הזיכרונות שלי כמעט תלויות זו בזו. ו״דָּוִד״ הזה, בספר ובזיכרונות, גם מחזיר אֵלַי את העצב הארוך. 

 

 

ורַבִּים אצלי הספרים על ליאונרדו דה וינצ׳י, ושנים רבות הם אצלי והם כמעט מראים לי לא רק את רפרודוקציוֹת הרישוּמים והציוּרים אלא גם את יְמֵי חַיַּי. ועדיין מגיעים אלי ספרים על ליאונרדו דה וינצ׳י, בתוך ימי חיי, כיודעים את הצורך ברפרודוקציוֹת הרישומים על דַפים, על נְיָר, אשליַת הרישומים עצמם על הניָר. 

בספר על ליאונרדו דה וינצ׳י שיצא לאור ב The Hamlyn Publishing Group  ב1975 אני מוצאת איזה דף ניָר שכתבתי עליו ״אולי איזה מוּם ברישומים של אֶנגר, אולי מוּם איזו נַחַת, בלי ידיעה על הצורך באי-נחת, ואני חושבת על שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין וּמַתְקִינִין לוֹ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בוֹ פְּסוּל״, ואני חושבת אין מוּם ברישומים של ליאונרדו דה וינצ׳י, ואני כבר רגילה כל כך לראות את הרפרודוקציוֹת שלהם בספר עד שנדמה לי לרגע שאשליַת הרישוּמים עצמם בו אינה אשליָה.

ואולי עושָה זאת מין הרגשה מוזרה ומוטעית של הִתקרבוּת יושֶן הרפרודוקציוֹת אל יושֶן הרישומים המקוריים. 

כתבתי דברים מקוטעים על חזרה תמיד אל סִפְרֵי האמנוּת.

 

כתבתי דברים מקוטעים על חזרה תמיד אל סִפְרֵי האמנוּת. הנה ההתחלה שלהם.

 

כמו עֲלֵי כותרת נפתחים ומִתבהרים ומואפלים כך נפתחה ההַכָּרָה, והִכרתי את האמנוּת בימי ילדוּתי, והִכרתי לאט גם את העֶצֶב העִברי עד שהיה לעִצבוני שלי, ונדמה לי שכל יָמַי רציתי שתעמוד האמנוּת כנגדו. 

בתחילה, בימי הילדוּת, היו הדיוקנאוֹת הרומיים שהיו מלמדים את ההכרה על הדומֶה הלא-חי כאמת קרובה ורחוקה וכמעט מחרידה את הנפש בדמיונהּ למציאוּת ובריחוקה ממנה, אבל גם דימיתי לי שראיתי את מראַה אנשי רומא עצמם כמו שדימיתי לי אחרי-כן שראיתי את השדות שראה מילֶה ואת הפירות שראה סזאן.   

הספר “ROMAN PORTRAITS” [״דיוקנאוֹת רומיים״] היה מתנת נישואים לאִמי ואבי וכשאני חוזרת אליו אני לא יודעת אם הריאליזם של הדיוקנאוֹת הרומיים נועד לשמור לגמרי את מראֵה המציאוּת והרי הוא מראֶה גם את התרחקוּת הדיוקנאוֹת מן המציאוּת, את שאיפת האמנות אל הלא מושֹג. עכשיו גם נדמה לי שמפני שחלק מן הדיוקנאות נעשו על פי מסכות מוות הם שבים ומראים את הִתרחקוּת הדומים הלא-חיים של האמנוּת כולה מן החיים. וכשאני חוזרת כל יָמַי אל ספרֵי האמנות אני חוזרת גם אל הידיעה שהם מראים לי צילומים ורפרודוקציוֹת שהם כמין דיוקנאוֹת של יצירות האמנות הממשיות, אולי כעֵין מסכות-המוות המולידות את הדומֶה הלא-חי, החָזָק דיו כדי להתקיים גם ברפרודוקציוֹת.

 

אף על פי שהרפרודוקציוֹת בשחור-לבן של ציוּרֵי טבע דומם ואחרים לא הראו את הצבעים של הציוּרים, הם הראו את הרעיונות [אולי את רובם] כאילו חדרו אל שִכבה עמוקה של הציוּרים, אולי קצת כמו קרינת רנטגן המחפשת את הצורות הפנימיוֹת. הִכרתי אותן היטב כל כך. כאילו זכיתי להכיר אותן כך. 

נאמנוּת חדשה של רפרודוקציוֹת בצבע של יצירות האמנות, גם במשטחֵי האינטרנט, אינה רוצה את ״אי-הנאמנוּת״ של רפרודוקציוֹת ספרֵי האמנות בשחור-לבן.  

 

״וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה מֵאֵת יְהוָה״ [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 

״וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה מֵאֵת יְהוָה״ [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

האם ביטוי צַעַר עמוק או הפרזה במִלים ״אַשְׂחֶ֣ה בְכָל־לַ֭יְלָה מִטָּתִ֑י בְּ֝דִמְעָתִ֗י עַרְשִׂ֥י אַמְסֶֽה״ [שאחריהן צוֹרְרָי,כָּל־פֹּעֲלֵי אָוֶן, כָּל־אֹיְבָי], ואולי הפרזַת השירה כי השירה צריכה להפריז. וישראל אמר יש פה ביטוי לכל מהלך חייו של דָּוִד ואיפה הוא יכול לומר את הדבר הזה, ואיפה הפחד הגדול שלו, והרי אמר עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל, אבל חשבנו גם על חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי כִּי-הֲבֵאתֶם אֶת-זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי שאמר אכיש, וישראל הזכיר את המדרש השואל למה אכיש קיבל את דוד שהרג את גליָת, ובמדרש דוד מבין שהוא יכול להשתגע, וזה פחד גדול, אבל בעצם כמעט ראה זאת כבר במפגש עם שאול שבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה מֵאֵת יְהוָה, הרוח הזאת מאת יְהוָה, ואולי ההפרזה כאן בתהִלים היא בגלל הפחד הגדול של דוד. 

 

[בראש השנה במשחק השחמט עם מיכאל הקטן חשבנו שוב על חולשת המלך, שרַבִּים אויביו הרוצים להורגו. חשבתי אחרי כן גם על ״שבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה מֵאֵת יְהוָה״, חשבתי על מין הכרח אוֹיְבֵי המלך, על יְהֹוָה כאויב המלך, על כמין הכרח רוח רעה מבעתת אצל המלך, שפחדָיו רַבּים.]

 

תהִלים ו: ז) יָגַ֤עְתִּי׀ בְּֽאַנְחָתִ֗י אַשְׂחֶ֣ה בְכָל־לַ֭יְלָה מִטָּתִ֑י בְּ֝דִמְעָתִ֗י עַרְשִׂ֥י אַמְסֶֽה 

שמואל א:  וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה, מֵאֵת יְהוָה.

 

טו וַיֹּאמֶר אָכִישׁ, אֶל-עֲבָדָיו:  הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ, לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי.  טז חֲסַר מְשֻׁגָּעִים, אָנִי, כִּי-הֲבֵאתֶם אֶת-זֶה, לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי; הֲזֶה, יָבוֹא אֶל-בֵּיתִי.  

 

א וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-לִבּוֹ, עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם-אֶחָד בְּיַד-שָׁאוּל; אֵין-לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל-אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל לְבַקְשֵׁנִי עוֹד בְּכָל-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וְנִמְלַטְתִּי, מִיָּדוֹ.  בוַיָּקָם דָּוִד--וַיַּעֲבֹר הוּא, וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר עִמּוֹ:  אֶל-אָכִישׁ בֶּן-מָעוֹךְ, מֶלֶךְ גַּת

 

 

 

 

 

כי אין במוות זֵכֶר אלֹהים [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 

כי אין במוות זֵכֶר אלֹהים [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

התחלנו בעניין השְאוֹל, ובתנ״ך לרדת שְאוֹלָה הוא למות, ודיברנו על ההריגה של הֶבֶל כי בה היתה ירידת הדם אל האדמה, וישראל אמר זאת פעם ראשונה שהדם יוצא מן הגוף וזאת הפתעה גם לאלֹהים. ואין ירידה שאולה אצל הריגת הבל. ואחרי כן המִלה שְאוֹל  מראה ידיעה של מוות וירידה.

וכאן בתהִלים, ״בִּ֝שְׁא֗וֹל מִ֣י יֽוֹדֶה־לָּֽךְ״, אמר ישראל, כבר יש התנגדוּת למיתוסים שבהם השאול הוא דבר אחר. ו״בִּ֝שְׁא֗וֹל מִ֣י יֽוֹדֶה־לָּֽךְ״ אומר שאלֹהים לא קשור כלל לשאול, כי אין חיים אחרי המוות, ולאלֹהים אין עניין כאן במה שאפשר לחשוב על חיים אחרי המוות. 

והמשכנו אל ״כִּ֤י אֵ֣ין בַּמָּ֣וֶת זִכְרֶ֑ךָ״, המלים החזקות האומרות שבמוות מֵת גם הזיכרון של אלֹהים. והיחס לאלֹהים הוא רק כשיש חיים. 

 

ו) כִּ֤י אֵ֣ין בַּמָּ֣וֶת זִכְרֶ֑ךָ בִּ֝שְׁא֗וֹל מִ֣י יֽוֹדֶה־לָּֽךְ: 

 

 

[בראשית לז: וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו; וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים.  לה וַיָּקֻמוּ כָל-בָּנָיו וְכָל-בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם, וַיֹּאמֶר, כִּי-אֵרֵד אֶל-בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה; וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ, אָבִיו.  לו וְהַמְּדָנִים--מָכְרוּ אֹתוֹ, אֶל-מִצְרָיִם:  לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה,

בראשית מב: וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה].

 

 

                                                   

האם לפני עידנים

 

האם לפני עידנים כתבתי את הדברים האלה, האם לפני עידנים היתה בי השלווה הזאת המַשְוָה את הנִסיוֹנוֹת של אבו מאזן להשיג בטלפון את הנִייה ואת מַשעל ל״אַשְכִּים לבית השר...״, אני חושבת כשצער שבעה באוקטובר לא מניח לי. 

 

 

[18 בנובמבר 2012] כמה שעות לפני תחילת "עמוד עשן" כשניסינו להבין את המִלים "וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ו"קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת", הרחקנו לכת בפירוש שלנו אל הִתערבבוּת הגזָרות של הלשון, כך שיכולנו לראות במִלה "יקוצו" גם את ההליכה אל הקֵץ. 

אחר כך, בזמן שהקשבתי לחדשות, הרגשתי שקַצְתִּי מפני החמאס, וכשאבו מאזן אמר שלא הצליח להשיג בטלפון את הנִייה ואחר כך לא הצליח להשיג את מַשעל, כמעט כמו במִלּוֹת השיר "אַשְכִּים לבית השר – אומרים כבר רכב, אבוא לעת ערב – אומרים כבר שכב" של אבן עזרא, לרגע היה לי צר על אבו מאזן, המנהיג המזדקן, שאולי קָץ מפני החמאס. אילולא הרחקנו לכת בפירוש שלנו, הייתי חושבת שאבו מאזן רק מָאַס בחמאס, ושלא חשב על קיצו שלו. ובעניין המלחמה, הוא כנראה ראה בעיני רוחו איזה סוף שלה, אחד מִנִּי רַבּים שחוזרים ומופיעים כמו המלחמות עצמן, וחשב לדַבֵּר על זה עם הנִייה ועם מַשעל. 

 

 

כדי שלאלֹהים יהיה חֶסֶד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

כדי שלאלֹהים יהיה חֶסֶד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

שׁוּבָ֣ה יְ֭הֹוָה חַלְּצָ֣ה נַפְשִׁ֑י ה֝וֹשִׁיעֵ֗נִי לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ, הוא אומר ליהֹוָה, הושיעֵני כדי שלְךָ יהיה חֶסֶד. ואם לא תושיעֵני לא יהיה לך חֶסֶד. 

וישראל אמר אלֹהים זקוק לעולם. רק אם יהיה לו חסד. ואמר על הקשר של הדברים האלה לשפה הקַבָּלִית ולדברֵי הרב יהודא ליאון אשכנזי [מניטו], כי כדי שיהיה חסד האל צריך לעמוד מול ריקוּן עצמו, מול ריק, כדי למלא אותו בחסד, ובריאת העולם היתה תוצר של החסד כי אלהים ויתר על משהו מעצמו, על המוחלטוּת שלו. והטיעוּן הקַבלי נלקח מכאן, מן הטיעון של דָּוִד, וישראל אמר שהשפה הקַבלית היא האפשרוּת לדבר בלי פחד על הפְּשָט של התנ״ך. 

                                                  

יוֹמנסִפְרוּת51. לראות מה יש בו.

 

כן, חזרתי אליו. לראות שוב מה יש בו. זה דומה קצת לחזרה כדי לראות איך זה עָשֹוּי. לפעמים כדי לראות איך משפט אחד עשוי. אולי להגיע אל נחת הידיעה. 

והמִלים האלו כמעט בהתחלה, ״עם כל המועקה והבהלה והערגה שביסודם של זיכרונות שהזמן הטיל בהם ספק״, כמו בקריאה הראשונה אומרות לי כך עשויה סִפרוּת. וכך, החזרה אל היצירה הזאת היא כמבקשת את מה שכבר ראיתי בה.

נדמה לי שמעולם לא חשבתי על עלילה כעל מין שִדרה של יצירת סִפרוּת, ועכשיו לא חשבתי על עלילה אלא על דברים נמשכים ביצירת הסִפרוּת ונפסקים בה ונקטעים ומתפרקים ומתחברים ונסתמים ומִתעלים ונתונים לדין הסִפרוּת. וכמובן, חשבתי, כל הדברים השואפים אל אותן מועקה ובהלה וערגה, כמו ביסודם של זיכרונות שהזמן הטיל בהם ספק - הרי זה עיקר, וכאן, בספר הזה, הם שואפים אליהן. 

והיופי. הרי לא אוּכַל להוכיח את קִיּוּמוֹ. לרגע אני חושבת שהוא מופשט עליוֹן של יצירת הסִפרוּת. 

״זה עולמם של מבוגרים: אם ייקלעו לשם ילדה או ילד הם יידחקו אל עיבורי הסיפור, בני לוויה של המבוגרים מכורח הנסיבות. לא מעט צרות פוקדות את המבוגרים האלה...

...כאשר נגמר סיפור אחד ומסתתם הדף עד אפס מקום...ולהתחיל מחדש: נשים, גברים, מגבעות, מחוכים, מריבות, נכלים.״ 

 

[הציטוטים מ״הָאָחוּ הֶחֱרִיש אֶת אָזְנַי״, ענת עינהר, עמ׳ 6, 154, 155, הוצאת אפרסמון] 

                                                    

 

 

התיאור הרָשָע של המציאוּת [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 התיאוּר הרָשָע של המציאוּת [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

כמה יפות כאן המִלים אֻמְלַל אָנִי ונִבְהֲלוּ עֲצָמָי, ולפניהן חָנֵּנִי, וההנחה שמגיע לו עונש,  וישראל אמר אולי בגלל משהו שנמצא עמוק בתוכו, והמִלים האלו, אֻמְלַל אָנִי ונִבְהֲלוּ עֲצָמָי כשירה מְגַלָּה דברים, וישראל הזכיר את האפיקורסים שהיו בעצם קרובים לחז״ל, כי אפיקורוס הוא העומד בעוצמה מול המציאוּת, וכאן, בתהִלים, שָֹפָה עומדת באופן גלוי לגמרי מול המציאוּת, דוד מתאר עמידה נקיה מול המציאוּת. ונזכרנו ברשעים, הרואים תמיד פגם בעולם, וחשבנו שאֻמְלַל אָנִי הוא כמעט התֵּאוּר הרָשָע של המציאוּת, וכך גם נִבְהֲלוּ עֲצָמָי. ואחרי המִלים האלו וְאַתָּ֥ה יְהוָ֗ה עַד־מָתָי, על היכולת לסגור את הזמן, ועד מתי יְהֹוָה יהיה קיים, וישראל אמר יש כאן היופי של הגדרַת ההוֹוֶה.  

  

(ג) חָנֵּ֥נִי יקֹוָק֘ כִּ֤י אֻמְלַ֫ל אָ֥נִי רְפָאֵ֥נִי יְקֹוָ֑ק כִּ֖י נִבְהֲל֣וּ עֲצָמָֽי:(ד) וְ֭נַפְשִׁי נִבְהֲלָ֣ה מְאֹ֑ד ואת וְאַתָּ֥ה יְ֝קֹוָ֗ק עַד־מָתָֽי:

 

 

                                                 

עַֽל־הַשְּׁמִינִ֗ית [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

 

עַֽל־הַשְּׁמִינִ֗ית [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

לא דיברנו על פירוש לַמְנַצֵּ֣חַ בִּ֭נְגִינוֹת עַֽל־הַשְּׁמִינִ֗ית אלא על חשיבות שמונה, שהוא מחוץ לספירת ימי הבריאה, אבל הוא ביום השמיני בברית מילה, וכך יום שמיני הוא תיקון עולם, כי בשביעי היתה שביתת האל, היעדרות שלו מן העולם, ובברית מילה אלֹהים מודה שהצֶלֶם הנברא לא שלם ואדם הופך אותו לשלם יותר, וזאת ברית בין אדם ואלֹהים. וישראל אמר אדם נהיה שלם יותר כי פה לא רק ציווי של אלֹהים אלא צורך הדדי של אלֹהים ואדם. ואלֹהים מודה שהעולם שברא לא שלם. ואין במספר שמונה חזרה אל היום השביעי אלא הוספת הדדיוּת עם אלֹהים. 

ובהמשך הפסוקים וְאַתָּ֥ה יְ֝קֹוָ֗ק עַד־מָתָֽי. אלֹהים הכבול בזמן. 

 

[חשבתי היום שוב על אברם שהצליח להחזיר את לוט שנִשְבָּה, לפני שהיתה ברית-המילה, והיתה לי מחשבה לא גמורה על יתרון בתוך אי-שְלֵמוּת. 

״וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן.  טו וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם; וַיִּרְדְּפֵם, עַד-חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק.  טז וַיָּשֶׁב, אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ; וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב...״] 

 

תהִלים פרק ו : לַמְנַצֵּ֣חַ בִּ֭נְגִינוֹת עַֽל־הַשְּׁמִינִ֗ית מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: (ב) יְֽקֹוָ֗ק אַל־בְּאַפְּךָ֥ תוֹכִיחֵ֑נִי וְֽאַל־בַּחֲמָתְךָ֥ תְיַסְּרֵֽנִי: (ג) חָנֵּ֥נִי יְקֹוָק֘ כִּ֤י אֻמְלַ֫ל אָ֥נִי רְפָאֵ֥נִי יְקֹוָ֑ק כִּ֖י נִבְהֲל֣וּ עֲצָמָֽי:(ד) וְ֭נַפְשִׁי נִבְהֲלָ֣ה מְאֹ֑ד ואת וְאַתָּ֥ה יְ֝קֹוָ֗ק עַד־מָתָֽי