הַסְּפָרִים. כאילו כל יכולֶת ידידוּתָם של ספרים בספר ״Pissarro. His Life and Work״ [פיסארו. חייו ועבודתו], ובמשך שנים אני חוזרת ומסתכלת בו וקוראת בו, ואף על פי שלא מעניינים אותי פירוּשֵי אמנוּת הקושרים אותה בחיי האמָנים, נדמה לי שאיזו רַכּוּת בספר הזה אומרת שדמות פיסארו ודמוּת האמנוּת שלו כמעט דומות זו לזו, ואני חושבת על מין מתינוּת המבט באמנות שלו אף על פי שהיא תחילתו של זרם חדש מהפכני, ועל ההגעה אל ציוּרֵי השדֵרוֹת לעת זִקנתו שלו, כאילו דמותו והאמנות שלו הגיעו אל שיאן.
ובכל זאת, כשאני קוראת בספר את ״נראֶה שהצער שהוא ניסה לעַדֵּן חידד את התחושות שלו. מראות Place du Theatre Francais והשדרות הגדולות הם מהציורים הרגישים ביותר שלו״, אני חושבת רק על הציורים האלה עצמם, בלי עניין עידוּן הצַעַר, כי הם הגעָה לשִֹיאוֹ של רעיון. אני רואה את נקודת המבט הקבועה האחת, השקטה, כשהיא מכסה עכשיו באופן שווה את כל מִשטח הציור. היא רעיון גדול עכשיו, ובלי קָצֵה לשדרות המצוירות הציורים הם כמו בלי התחלה וסוף, רעיון בשיאו, כמעט יודע על הגעַת ההפשטה אל האמנוּת אף על פי שהוא שוכן בציור של שדרות.
[התמונה: Boulevard Montmartre, morning, cloudy weather, 1897 קמיל פיסארו]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה