חזרה תמיד אל סִפְרֵי האמנוּת 2
בראש השנה במלחמה העֶצֶב שלי רב, והוא העצב העִברי, והוא עתיק כמעט כמו האמנוּת, ואני חושבת שהאמנוּת לא תנחמנו. בכל זאת אני מסתכלת בספר על אודות דונַטֶלוֹ, והוא קצת קרוע, ואני נמשכת אליו, ונדמה לי שהאמנות עומדת לזמן מה כנגד העצב. ואני מדמה לי שהצילום של ״דָּוִד״ הנִרעד בין כמעט דמוּת נַעַר אַהֲבִים, כמעט דמוּת נַעַר נשי וכמעט דמוּת לוחם, וכמעט מִתקשט ברַעֲדוֹ היָפֶה, מראֶה לי מה שראיתי בפירנצה לפני שנים, ונדמה לי שאני מביטה בצילום הזה כמו שהִבטתי אז בפֶּסֶל בפירנצה, בפליאה, בהבנה ואי-הבנה, רואָה את חמיקַת הצל והאור על הגוף הנערי, תוהָה על העצמיוּת הגדולה בגוף העדין, ואף על פי שהספר לא מראֶה את כל צִדֵּי הפסל הוא מראה את בְּרַק הברונזה הנוֹגַהַּ אל צְדדיו, ויכולתו של ספר האמנוּת ויכולֶת הזיכרונות שלי כמעט תלויות זו בזו. ו״דָּוִד״ הזה, בספר ובזיכרונות, גם מחזיר אֵלַי את העצב הארוך.
ורַבִּים אצלי הספרים על ליאונרדו דה וינצ׳י, ושנים רבות הם אצלי והם כמעט מראים לי לא רק את רפרודוקציוֹת הרישוּמים והציוּרים אלא גם את יְמֵי חַיַּי. ועדיין מגיעים אלי ספרים על ליאונרדו דה וינצ׳י, בתוך ימי חיי, כיודעים את הצורך ברפרודוקציוֹת הרישומים על דַפים, על נְיָר, אשליַת הרישומים עצמם על הניָר.
בספר על ליאונרדו דה וינצ׳י שיצא לאור ב The Hamlyn Publishing Group ב1975 אני מוצאת איזה דף ניָר שכתבתי עליו ״אולי איזה מוּם ברישומים של אֶנגר, אולי מוּם איזו נַחַת, בלי ידיעה על הצורך באי-נחת, ואני חושבת על שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין וּמַתְקִינִין לוֹ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בוֹ פְּסוּל״, ואני חושבת אין מוּם ברישומים של ליאונרדו דה וינצ׳י, ואני כבר רגילה כל כך לראות את הרפרודוקציוֹת שלהם בספר עד שנדמה לי לרגע שאשליַת הרישוּמים עצמם בו אינה אשליָה.
ואולי עושָה זאת מין הרגשה מוזרה ומוטעית של הִתקרבוּת יושֶן הרפרודוקציוֹת אל יושֶן הרישומים המקוריים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה