כתבתי דברים מקוטעים על חזרה תמיד אל סִפְרֵי האמנוּת.

 

כתבתי דברים מקוטעים על חזרה תמיד אל סִפְרֵי האמנוּת. הנה ההתחלה שלהם.

 

כמו עֲלֵי כותרת נפתחים ומִתבהרים ומואפלים כך נפתחה ההַכָּרָה, והִכרתי את האמנוּת בימי ילדוּתי, והִכרתי לאט גם את העֶצֶב העִברי עד שהיה לעִצבוני שלי, ונדמה לי שכל יָמַי רציתי שתעמוד האמנוּת כנגדו. 

בתחילה, בימי הילדוּת, היו הדיוקנאוֹת הרומיים שהיו מלמדים את ההכרה על הדומֶה הלא-חי כאמת קרובה ורחוקה וכמעט מחרידה את הנפש בדמיונהּ למציאוּת ובריחוקה ממנה, אבל גם דימיתי לי שראיתי את מראַה אנשי רומא עצמם כמו שדימיתי לי אחרי-כן שראיתי את השדות שראה מילֶה ואת הפירות שראה סזאן.   

הספר “ROMAN PORTRAITS” [״דיוקנאוֹת רומיים״] היה מתנת נישואים לאִמי ואבי וכשאני חוזרת אליו אני לא יודעת אם הריאליזם של הדיוקנאוֹת הרומיים נועד לשמור לגמרי את מראֵה המציאוּת והרי הוא מראֶה גם את התרחקוּת הדיוקנאוֹת מן המציאוּת, את שאיפת האמנות אל הלא מושֹג. עכשיו גם נדמה לי שמפני שחלק מן הדיוקנאות נעשו על פי מסכות מוות הם שבים ומראים את הִתרחקוּת הדומים הלא-חיים של האמנוּת כולה מן החיים. וכשאני חוזרת כל יָמַי אל ספרֵי האמנות אני חוזרת גם אל הידיעה שהם מראים לי צילומים ורפרודוקציוֹת שהם כמין דיוקנאוֹת של יצירות האמנות הממשיות, אולי כעֵין מסכות-המוות המולידות את הדומֶה הלא-חי, החָזָק דיו כדי להתקיים גם ברפרודוקציוֹת.

 

אף על פי שהרפרודוקציוֹת בשחור-לבן של ציוּרֵי טבע דומם ואחרים לא הראו את הצבעים של הציוּרים, הם הראו את הרעיונות [אולי את רובם] כאילו חדרו אל שִכבה עמוקה של הציוּרים, אולי קצת כמו קרינת רנטגן המחפשת את הצורות הפנימיוֹת. הִכרתי אותן היטב כל כך. כאילו זכיתי להכיר אותן כך. 

נאמנוּת חדשה של רפרודוקציוֹת בצבע של יצירות האמנות, גם במשטחֵי האינטרנט, אינה רוצה את ״אי-הנאמנוּת״ של רפרודוקציוֹת ספרֵי האמנות בשחור-לבן.