מיהרתי בכתיבה אל ״עַד שֶׁדָּרְשָׁהּ בֶּן זומָא... כּל יְמֵי חַיֶּיךָ הַלֵּילות״, להתחיל בבֶן זומָא, כי בן זומָא הפך דברים [קצת כמו שהרעיש את העולם. ״ויעש אלהים את הרקיע זה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם״], והראָה את צורֶך הלילות, לדוּן את יציאַת מצרַיִם.
אבל תחילת השיחה שלנו היתה על ״...וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אותו הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּותֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית״, ושאלנו למה היה חשוב לתלמידים לעצור את הסיפור בסוף הלילה, לעצור את סיפור יציאת מצרַיִם, וישראל אמר כי קריאת שמע היא לאיחוד של אלֹהים, תפקידה הוא האחדוּת, והאחדות גוברת על יציאת מצרים, ומה יש ביציאת מצרים שהוא לא אחדות? מעשה העגל. כי בני ישראל אמרו שהעגל הוא שהוציא אותם ממצרים. והניסיון לראות את אחדות הטבע דרך אלֹהים [שגם בו יש ניגודים] חשוב בעיני התלמידים מסיפור יציאת מצרים.
ושאלנו על עניין הלילות, כי על פי תַּנָאִים מזכירין יציאת מצרים בלילות, ומזכירין כאן הוא עיסוק בעניין הגאולה, קשור לעם, אמר ישראל, והוא צורת דיבור אחרת על יציאת מצרַיִם, וזה קשור לשמע ישראל, איחוד ההפכים, הכרזה על האל האחד, והאם גאולת ישראל היא בבוקר או בלילה, והרי הלילה הוא במידת הדין, אדם מול עצמו לבדו, ואילו הגאולה היא מידת חסד, וכשהם מדברים בלילה זה כי כל יציאת מצרים צריכה לעמוד לדין. ובלילה הם מסַפְּרִים, דָנִים את יציאת מצרים.
וחז״ל אומרים, בעצם, האם יזכרו את יציאת מצרים בגאולה הסופית, ואומרים לומדים על הגאולה האחרונה מזו של יציאת מצרים, מאי הוודאות של יציאת מצרים. ומה משמעות יציאת מצרים באחרית הימים, האם שעבוד מלכויות יהיה עיקר ויציאת מצרים טפל לו.
כשהמלכויות אובדות, נכשלות בתיקון עולם, משועבדות על ידי ההיסטוריה, מישהו יכול לבוא במקומן, אמר ישראל, ואז, עַם ישראל באחרית הימים יוכל לתקן, וזה התחיל ביציאת מצרים, בממלכת כּהנים וגוי קדוש, ונכשל בחטא העגל, אבל ישראל חוזרים תמיד לנאמנות לאלהים.
וכאן שעבוד מלכויות נהיֶה עיקר, כלומר ראיית יציאת מצרַיִם מנקודת המבט של שעבוד מלכויות וחזרה אל הייעוד של יציאת מצרים לתיקון עולם.
ומה ראו החכמים שהיו מְסַפְּרִים כל אותו הלילה, האם הם ראו את יציאת מצרים גם מנקודת המבט של שעבוד מלכויות. ובֶן זומָא אומר שהגאולה, כמו יציאת מצרים, מתחילה בלילה ולא ביום. ומְסַפְּרִים בלילות, לדון את יציאת מצרים.
והוא אומר ב״חַיֶּיךָ״ שהיחיד חשוב יותר מהעם, אמר ישראל, רק חייךָ שלך מקיימים את חיי העם. ואומר אתה צריך להכניס לחייךָ את ממד הלילה, החושך, ההיפך מההתבוננוּת, אחד חלקי שִשים של מוות, וזמן של מידת הדין, ואומר כך כל ימי חייך צריכים להיות עִם חלל, העולם שלך צריך להיות עִם חלל. וחשבנו גם מורעָש, העולם שלך צריך להיות מורעָש.
[מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהושֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפון שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אותו הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּותֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה וְלא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילות עַד שֶׁדָּרְשָׁהּ בֶּן זומָא, שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכּור אֶת יום צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יְמֵי חַיֶּיךָ הַיָּמִים. כּל יְמֵי חַיֶּיךָ הַלֵּילות. וַחֲכָמִים אומְרִים יְמֵי חַיֶּיךָ הָעולָם הַזֶּה. כּל יְמֵי חַיֶּיךָ לְהָבִיא לִימות הַמָּשִׁיחַ:]
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יב עמוד ב
שנה. מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר: +דברים ט"ז+ למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך - הימים, כל ימי חייך - הלילות; וחכמים אומרים: ימי חייך - העולם הזה, כל - להביא לימות המשיח.
גמרא. תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: +ירמיהו כ"ג+ הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם! - אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו.]
