יודע את המציאוּת [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

 

שוב חשבנו על ידיעתו של הכסיל כשקראנו את ״...ואומר הכסיל חֹבֵק את ידיו ואֹכֵל את בשרו. שבשעה שהן (עסוקים) [מפסיקין] מלעסוק במלאכה. וסופו אוכל את בשרו שמתחכך ומתחופף בעצמו מחמת צערו״ [מחזור ויטרי], וישראל אמר צערו הוא בגלל רְעוּת הרוח, עָמָל וּרְעוּת רוּחַ, וראינו כי הוא היודע את המציאוּת. הוא המכיר אותה. 

וראינו אחרי כן את המדרש המתקשה לשֹאת את המציאוּת שבה רשעים עשירים וצדיקים עניים, והוא אומר ״אבל לעתיד לבא כשיפתח הקדוש ברוך הוא לצדיקים אוצרות גן עדן הרשעים שאכלו נשך ותרבית עתידין להיות נושכין בשיניהם את בשרם, שנאמר (קהלת ד) הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו״, בעולם הבא הרשעים יאכלו את בשרם, וכך ישארו בלי צלמם, 

ולמה אלֹהים לא יכול לעשות את זה בעולם הזה, אמר ישראל, אבל המדרש רק אומר שהמציאוּת לא עומדת להשתנות, ואלֹהים לא יכול להביא צדק לָעולם, ואכילת בשרם היא רק בעולם הבא, בדבר הלא ידוע לחז״ל. ובעצם, אמר, המדרש מבקש מאלֹהים שלא ישַנה את המציאוּת, ״אם יש אדם שיתפלל לפניך שתתן לו ממון ואתה יודע שרע לו אל תתן לו ואם ראית אדם נאה בעשרו תן לו שנאמר (ד"ה =דברי הימים= ב ו) ״.

 

 

שמות רבה:

ה ד"א אם כסף תלוה את עמי, כיון שבנה שלמה את הבית אמר להקב"ה בתפלתו רבון העולם אם יש אדם שיתפלל לפניך שתתן לו ממון ואתה יודע שרע לו אל תתן לו ואם ראית אדם נאה בעשרו תן לו שנאמר (ד"ה =דברי הימים= ב ו) ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, לפי שבעולם הזה היו הרשעים עשירים ונתונים בשלוה והשקט והצדיקים עניים, אבל לעתיד לבא כשיפתח הקדוש ברוך הוא לצדיקים אוצרות גן עדן הרשעים שאכלו נשך ותרבית עתידין להיות נושכין בשיניהם את בשרם שנאמר (קהלת ד) הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו, והם אומרים ולואי היינו פועלים והיינו טוענין בכתפנו ולואי שהיינו עבדים ויהיה לנו כך שנא' (שם /קהלת ד'/) טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח לכך נאמר אם כסף תלוה את עמי,

 

קהלת: ה) הַכְּסִיל֙ חֹבֵ֣ק אֶת־יָדָ֔יו וְאֹכֵ֖ל אֶת־בְּשָׂרֽוֹ:(ו) ט֕וֹב מְלֹ֥א כַ֖ף נָ֑חַת מִמְּלֹ֥א חָפְנַ֛יִם עָמָ֖ל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:(ז)

 

שמות כב כד: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה 

 

 

                                                    

 

זכרון אמנות 12 מה לי הנבירה הזאת

 

זִכְרוֹן אמנוּת 12 

 

מה לי הנבירה הזאת עכשיו ברישוּמים של אביבה אורי, הרי אינם מרעידים עוד את נפשי, הרי אינם כרֹשֶם שרוי תמיד בקצוֵי העולם, אלא, איזו מחשבה על הזעקות שבהם מטרידה אותי, והרי אין יתרון לזעקות, אני חושבת, אלא נדמה לי שזעקות הרישוּמים של אביבה אורי הן כזעקות המוּסָר המְיַסֵּר, כי המוסר תמיד מְיַסֵּר, וכאילו שואפים הרישומים האלה אל המוסר המְיַסֵּר של העולם.

כן, הנבירה עכשיו היא אל זִכְרוֹן השאיפה אל ההבעה החזקה המיַסרת.   

 

וגם לְאמנוּת לא-זועקת עכשווית אין יתרון, אני חושבת, אלא היא אומרת אני מַכירה את המציאוּת, אני מכירה את העולם, אני מראָה לַמציאוּת את המציאוּת ולָעולם את העולם, והיא קוראת אל המציאוּת ואל העולם ורוצָה שישמעו אותה, וקריאוֹת וציוּצים רַבִּים בַמציאוּת ובעולם הלא-מתוקנים. 

ואין לי כוח עכשיו להוכיח את הדברים האלה, והם רק הרהורים, רק כציפור מצייץ ברֹאשי.    

 

                                                    

מי המנצחים ומי המנוצחים.   אביבה אורי

אביבה אורי

זִכְרוֹן אמנוּת 11 כמין הֵפֶך של הרישוּם של

 

כמין הֵפֶך של הרישוּם של אביבה אורי. כאילו מוכרח להיות הֵפֶך, הכמעט-לא-יודע, הלא-נֶחרץ, המֵימי, האֵדי, הכמעט הֶבֶל, כל ההפך הזה, כאילו בתוך כמעט כדור-הארץ-נושֹא-הכֹּל של אביבה אורי. 

ואולי אין בו כלל זִכְרוֹן הרישוּם של אביבה אורי, אולי הוא רק מין רוּחַ זמן, לעצמה, לא זקוקה לרישום של אביבה אורי. מעוֹפֶפֶת בהֵפֶך הזמן. 

ואולי הוא כמין יוֹמְטוֹב שאומר "בְּרֹאשִׁי צִפּוֹר". בהֵפֶך זמן צִפּוֹר מצַייץ. 

 

 

 

רישוּם של עתליה שחר, קרן שפע (2021), עפרונות אקוורל ונתז מים ספונטני על נייר. מהתערוכה "רישום ברצף" בסדנת ההדפס ירושלים, במסגרת הביאנלה לרישום בירושלים.

ולידו שלושה רישוּמים של אביבה אורי, ארץ קטן/מקיא ארסו..., התפוררוּת, ארץ עִם אוקינוס נשפך.

 

[״..."בְּרֹאשְׁךָ נִכְנַס זְבוּב", עוֹד

שָׁר צִפּוֹר, "בְּרֹאשִׁי צִפּוֹר", אָמַר

יוֹמְטוֹב...״, מתוך שיר אביב, יאיר הורביץ]

 

                                                

 

 

מתוך התערוכה "רישום ברצף" בסדנת ההדפס ירושלים, במסגרת הביאנלה לרישום בירושלים.

עתליה שחר, קרן שפע (2021), עפרונות אקוורל ונתז מים ספונטני על נייר

 שלושה רישומים של אביבה אורי

דצמבר. ידידי הכלב תות

דצמבר 

ידידִי הכלב תוּת, בן של זאבים ושל כלבים מלטזים קטנים, מֵת. אני, כמובן, לא מתעניינת בדיבורים על רגשות דומים כל כך לרִגשוֹת בני האדם, בהִתנשאוּת בני האדם, וכמובן גם תות לא התעניין בהם. הרי הוא בן דורות רבים של זאבים ושל כלבים מלטזים. 

זמן רב כל כך אני מכירה את כמעט-דמוּת-אבותיו המלטזים וכמעט-דמוּתוֹ שלו בציוּר ״ Portrait of Federico II Gonzaga.״ [Duke of Mantua] של טיציאן. 

 

 

*

 

היום חזרנו אל קֹהֶלֶת. דברים מתבהרים פתאֹם כמו אחרי מחלה ארוכה. 

 

 

 

*

 

 

בשיחה היום הקראתי לישראל שיר ישן של דניאל והיה נדמה לי שהמִלים ״ואזעק לאדוני קול נעימה״ מִזדככוֹת והולכוֹת. 

 

 

*

 

העֶצֶב מכיר את מוֹת תוּת, מין מצב אווירי, מין מצב הֶבְלִי, מין מצב בלי רווח בין דברים.

 

 

                                             

טיציאן

לא עָמָל ורעוּת רוח [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

״ואֹכֵ֖ל אֶת־בְּשָׂרוֹ״ כמעט הִכה בנו. כמעט אוכל את צַלמו, אמר ישראל, את מה שהוא. ומקלקל את עצמו. ולמה הוא כסיל, אמר, כי הוא חושב שפעולה שהוא עושה מועילה יותר מן העמל של הפסוק הקודם [וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת-כָּל-עָמָל, וְאֵת כָּל-כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת-אִישׁ מֵרֵעֵהוּ; גַּם-זֶה הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ]. ובכל זאת, ראינו, הכסיל הוא יוצא דופן שעושה משהו אחר, לא עמל ורעות רוח. 

כך דיברנו, ולא עזבה אותי המחשבה על אכילת בשרו ממש, ולא עזבה המחשבה על שיר של דניאל שבו האדם האוכל את בשרו ממש, ראש, לב, ריאוֹת, ויכולנו אחרי כן לראות את הכסיל כמכיר את עצמו מתוך עצמו ממש, מבשרו ממש, כמו בשיר, והוא אינדיוידואליסט, יש לו אידיאולוגיה מנוגדת לקִנְאַת-אִישׁ מֵרֵעֵהוּ שיש בפסוק הקודם, הוא מקנא רק בעצמו. 

 

התחלת השיר ״גם אני יצאתי מהיקום בטעות כשעשיתי ספורט״ של דניאל ו: 

״אל תזיז את עיניך, טיפש ועם הארץ 

הבט בגרגר עדין

עשרה חיי עולמות 

מבריאוֹת עד אחריתוֹת ימים 

לפני הרגע בו ייעלם באוויר 

ויהפוך למה שמעולם בעצם לא רצית להיות.

 

אדם שלא חי רוח אוכל עצמו 

ראש לארוחת בוקר 

לב לארוחת צהרים 

ריאות לארוחת ערב 

בונה את קיומו מחדש מתוך האכילה...״

 

 

[קֹהלת ד ה הַכְּסִיל֙ חֹבֵ֣ק אֶת־יָדָ֔יו וְאֹכֵ֖ל אֶת־בְּשָׂרוֹ]

 

יוֹמנסִפְרוּת 32. בחזרה אל ״ללא תקנה״ של פונטאנה.

 

הפעם חשבתי על ״מיכאל קולהאס״. חשבתי על סִפרוּת שאינה כטרגדיה המתארת גורל, אבל היא סִפרוּת גורלית, היא קובעת מִתחילתה את סופהּ, היא לא סִפרוּת ״מתפנקת״ שדמויותיה גוררות אותה ברצונותיהן, אלא היא הקובעת, היא הגורל של דמויותיה. וקצת כמו ידיעת המקהלה בטרגדיה ידיעתה שלה. 

ראיתי הפעם את גורליוּת הסִפרוּת ב״מיכאל קולהאס״, ב״ללא תקנה״ וגם ב״אפי בריסט״, כי נקבעו ב״אפי בריסט״ מִתחילה האָסוּר, המפחיד, המחריד, וכל עליצוּת הנעוּרים שנקבעה גם היא, לא תתַקן אותם, לא תרַפֵּא. 

 

אחרי כן נמשכתי שוב אל טוני בודנברוק ואל אסוֹנָהּ, שגם בתחילתם מין ידיעה, וגם ידיעה על אפי בריסט יש בהם. ״אני אינשא לסוחר, כמובן, אמרה...אני חייבת זאת למשפחה ולפירמה, הוסיפה בכובד ראש, כן, עוד תראינה, כך אעשה.״, ״ילדתי היקרה, פתח הקונסול...מר בנדיקס גרינליך...הלך לבו שבי אחר בִתנו, והוא מבקש את ידה בכל הכבוד הראוי. מה אומרת על כך ילדתנו הטובה?״, ״מה רוצה ממני האיש הזה, מה עשיתי לו, והיא פרצה בבכי.״ (בית בודנברוק, תומאס מאן, כרך ראשון, עמ׳82 , 95, 96, תרגמה מגרמנית נילי מירסקי) 

וחזרתי גם לראות את הידיעה מן ההתחלה ב״יוסף ואחָיו״ של תומאס מאן, כי כמובן גדולה הידיעה כאן, ובה תשוּבַת הדברים שבספר בראשית ותשובת הדברים של הסִפרוּת עצמה.

 

 

״לבה של הרוזנת, שחונכה על ידי ההרנהוטים ואף היתה רגשנית מטבע ברייתה, ניבא לה רעות לנוכח השינוי...״, ״...קינה מאולמות רמים, שמעתי ביבבה..., כן, הלמוט, כך זה נגמר״. ללא תקנה, תיאודור פונטנה, עמ׳ 8,9, תרגם מגרמנית רועי כנען, הוצאת אפרוח. 

 

״סמוך למחצית המאה השש עשרה חי על גדות נהר האוול איש סוחר בסוסים ושמו מיכאל קולהאס, ובנו של מורה היה, והוא מן הכשרים שבדורו ומן המקולקלים שבו כאחד״. מיכאל קולהאס, היינריך פון קלייסט, עמ׳ 5, תרגם מגרמנית מאיר הרטינר. ובתרגום של ישראל זרחי: ״...בנו של מורה בית-ספר ואחד האנשים הישרים והאיומים כאחד בדורו״. 

 

 

״הלוא כמעט יכול היה להיות אבי״, ״הוא כה חביב, וכה טוב אלי, כה סלחני...אבל...אני מפחדת מפניו״. אפי בריסט, תיאודור פונטאנה, עמ׳ 13, 32, תרגמה מגרמנית נילי מירסקי. 

 

״עמוקה באר העבר. האם לא מן הראוי שנכנה אותה אין חקר?״, ״ויעקב מצא עוד עידוד לעצמו במסורת אבות ובמושגים השוררים בשבטו על חוסר כיבוש היצר של אלֹהים עצמו, על הפכפכות רוחו בענייני רגש ובעניינים של ייחוד אהבתו, דרך הבחירה ומתן הבכורה על ידי אל עליון, בלא זכויות, או על כל פנים למעלה מזכויותיו של הנבחר...״. יוסף ואחיו, תומאס מאן, כרך א׳, עמ׳ 9, 57, תרגם מגרמנית מרדכי אבי שאול, ספרית פועלים. 

 

 

                                                   

 

יוֹמנסִפְרוּת 31. תכלית אין התחלה ואין סוף

״האטלס הקצר של מגדלורי סוף העולם״ מספק עכשיו כל כך. לא סִפרוּת יפה לגמרי אבל כאילו איזו תכלית שלה, תכלית אין התחלה ואין סוף, כמעט תכלית חֹמֶר ביקום אינסופי. 

קרוב הדבר לאבק-סִפרוּת, אני חושבת, ואני חושבת פתאֹם גם על הֶבֶל-סִפרוּת, כמעט לא-נתפשֹ, אבל מתקיים, ונדמה לי שהסִפרות-לא-סִפרות הזאת היא כמו הֶבֶל-סִפרוּת, או כמו אֵד-סִפרוּת, כעולֶה ממגדלור אל מגדלור, מדמֶה לו את מוחשיוּת המגדלורים ואת ערטילאיוּתָם. 

 

״...מעבר לשם מצויים החולות של קינברן, מקום מרוחק מהציוויליזציה, המשובץ בדיונות זהובות, שטחי מלח ויערות מחטניים. האמזונות הן שהתיישבו בערבה האירו-אסיאתית הזו... במקום שבו נהר הדנייפר חובר לים השחור, מתנשא מבנה זקוף מזה יותר ממאה שנה. נוכחותו עדיין נדרשת...

ולדימיר שוחוב התווה קווים בדייקנות שאפיינה את עבודתן של הנשים האוקראיניות, בזמן שטוו את חוטי היוסטקה שלהן... הוא הצליח להפיח חיים בשריונות פשוטים, שיוצרו מריבועים של כפיסי פלדה, והפך אותם ליצירות ארכיטקטוניות יוצאות מגדר הרגיל, אורגניות, קלות, שאינן כפופות לחוקי הזמן״ [האטלס הקצר של מגדלורי סוף העולם. גונסאלס מסיאס. תרגם מספרדית יורם מלצר. הוצאת פרדס]    

 

 

 

[העריכה הלשונית של התרגום רשלנית. ״שתים-עשרה אלף שנה״ עמ׳ 110, ״את העמידוּת שלו אפשר לזקוף הודות למאמץ משותף...״ עמ׳ 28, ״והשומרים לא נמצאו לעולם״ עמ׳ 70]

 

                                                 

 

 

בחירת כריכת הספר בעייפוּת,

 

אוקטובר 

בחירת כריכַת הספר בעייפוּת, בביטוּל מה שדימיתי לי. וכמעט כמו שהיתה ההִתרגלוּת אל מה שדימיתי לי כך ההִתרגלוּת אל ביטוּל מה שדימיתי לי, ונהיים הדמיוֹנוֹת והביטוּל כמעט ידועים מדי, לא מסוגלים עוד לתבוע את רִגשותַי. 

 

בכל זאת, הצורֶך הברור בכריכת הספר לחזור אל הציוּרים של פיץ הנרי ליין כידיעת חזרתו של פיץ הנרי ליין שוב ושוב אל דימויי הים והספינות. אבל גם הצורך של כריכת הספר להכיר בגודֶל האמנוּת, בבדידוּת האמנוּת, שלא נועדה לה, ושאסור לה לשייכה לעצמה. 

 

ושוב אני מדמה לי שכאשר פיץ הנרי ליין חזר שוב ושוב אל הדימויים של הים הם הראו לו מה שלא יָכֹל להראות לו הים עצמו. 

 

נובמבר 

לרגע, כשקראתי על בֵּרוּא של יער, חשבתי שבֵּרוּא ובריאה הם כמין הפָכים, אבל, הרי קשה כל כך לדַמּוֹת שיש הֵפך לבריאה. 

ואחרי כן התחלת הקריאה על המגדלורים הנִדמים לאין סוף מגדלורים. 

 

 

וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

אנחנו רואים עכשיו מין ידיעה-לא-ידיעה על המתים ועל החיים, ומין וודאוּת של הזמן בשֶׁכְּבָ֣ר מֵ֑תוּ ובחַיִּ֖ים עֲדֶֽנָה ובאֲשֶׁר־עֲדֶ֖ן לֹ֣א הָיָ֑ה. וישראל אומר שכבר מתו, מתים מסוימים, בלי שום המשך הקֶשֶר לחיים, ולמה קֹהלת משבח אותם יותר מאשר את החיים, כי החיים יכולים לשנות את דעתם, לחזור מכל מה שאמרו וחשבו, ומשבח יותר גם מפני שהחיים עדיין יכולים לעשוק, ולעשות את המעשה הרע. 

ואנחנו רואים ב״אֲשֶׁר־עֲדֶ֖ן לֹ֣א הָיָ֑ה״ את יהיה חייב להיות, ויש כאן ידיעה כתוצאה מן העבר, ידיעה שזה יהיה, אבל הרי אנחנו לא יודעים מה יהיה, ויש פה בכל זאת ידיעה שיהיה חייב להיות. וודאות של אי-הוודאות.

[והחיים הם חלוף בתוך הרגע, אבל גם אי-הבנת הרגע, שהוא כהרף עין, אומר ישראל, וכמו שאנחנו רואים את הידיעה-אי-הידיעה אנחנו רואים את חווית-אי-החוויה, אי-היכולת לתפוש לגמרי את החולף].

ואנחנו מדברים עוד, על אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־רָאָה֙ אֶת־הַמַּעֲשֶׂ֣ה הָרָ֔ע, ועל רע שהוא המציאוּת, העולם הלא-שלם, ועל ההכרח שיהיה רע, כי הוא תחת השמש, כי הוא מהבריאה של עולם לא שלם. ו״בָרָא״ בבראשית הוא יָצַר את הרע, אומר ישראל. וכאן, בקֹהלת, טוב אשר לא ראה את העולם, השואף לבטל את החולף. שהוא עצמו הלא-חולף. טוב לא להיות בעולם, שמה שנשאר בו תמיד הוא הלא-חולף. 

 

קֹהלת ד: (ב) וְשַׁבֵּ֧חַ אֲנִ֛י אֶת־הַמֵּתִ֖ים שֶׁכְּבָ֣ר מֵ֑תוּ מִן־הַ֣חַיִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה חַיִּ֖ים עֲדֶֽנָה:(ג) וְטוֹב֙ מִשְּׁנֵיהֶ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־עֲדֶ֖ן לֹ֣א הָיָ֑ה אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־רָאָה֙ אֶת־הַמַּעֲשֶׂ֣ה הָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ.

 

וגוֹנֵי זמנים שטָבעו בו [2]

"כשאני חושבת עכשיו על מה שקרה אחר כך, הוסיפה, נדמה לי שכבר אז, בזמן המלחמה, ראה את האופן שבו דברים חוזרים, וכשהמחלה של סמדר אכן חזרה הוא שאל אם ייתכן שהגוף רק חוזר על מה שהוא כבר מכיר, כאילו רצה לחשוב שהיא רק הֵד למה שהיה, אבל עכשיו אני מבינה שהרגיש את החזרתיוּת, שהיא מעֵין סיבה עמוקה, ושאולי כבר יכול היה לדמות לעצמו את המשך הסכסוך, כשעתידה תחזור לבית המשפט..." [הגדרַת הצמחים. הוצאת כרמל]. 

ובכל זאת אחרי כן הֵד המחלה, בָּבוּאַת המחלה, הערטילאיים הלא-נִמְדָּדִים, הכרחיוּת החזרה המסוימת בגוף כמו חזרַת תכוּנוֹת וכהמשכיוּת תכונות, טבועות בו. וכבר בלי רפואה, בלי הִזדקקוּת לה, כי רק הֵד המחלה ובבואַת המחלה בַגוף, ידועים רק לו, כמו מַרְאוֹת הרים ושדות וחיות שהִכיר, ושנטבעו בו, וגוֹנֵי זמנים שטָבעו בו, והוא כמו צף שוקֵט מתאים למים ולאוויר ולחזרות ולהֵדים ולבבואות ולעופות החולפים ולחַיּוֹת השדה. 

 

דבר אחר. בכריכת הספר החדש מין חזרה אל ציוּרֵי הים והספינות של פיץ הנרי ליין, כמין דמיון לחזרָתוֹ של פיץ הנרי ליין שוב ושוב אל דימוּיֵי הים והספינות, וכבר נדמֶה שדברים שהִכירה שָבים בה, ידועים לה, טבוּעים בה, נמשכים כגוֹנֵי הזמנים שהִכירה.    

על הציור ה״הפוך״ של מונדריאן

 

״...מאמר על ציוּרי הפרחים של מונדריאן, שבמרכזו ציוּר של פרח שושן, ושבו כתב אדם בשם יוּז שמונדריאן נזקק לציוּרי הפרחים כדי להִמָּלֵט מהרגשת המיאוס שרעיונות יכולים לעורר אחרי שעוסקים בהם שוב ושוב, וכדי לאפשר להם להחזיר לעצמם את המשמעויות שיוחסו להם. בניגוד לכותבים אחרים, שהדגישו את הצורך של מונדריאן לצייר מדי פעם יופי ידוע ומוסכם, הדגיש יוז את הצורך שלו להציל את המשמעויות של הציורים המופשטים כדי שיוכל להמשיך ולהאמין בהם״ [הגדרַת הצמחים, הוצאת כרמל].

הציוּר המופשט של מונדריאן שלכאורה נתלָה הפוך במשך שנים הזכיר לי את הדברים של יוז. דימיתי לי עכשיו שמונדריאן נזהר מאד מן המובן מאליו, דימיתי שהוא שאל אם השאיפה וה״הִתעלוּת״ אל כמעט המְרוֹמים של הציוּר, אל האוויר העליון שלו, היא מובנת מאליה, ואם הכובֶד הרובץ ממעל, הרובץ על הציוּר האוורירי וגודר את הרעיון של המשטח המצויר הוא מובן מאליו. דימיתי לי שמונדריאן שאל מהו המובן מאליו אחרי שעסק שוב ושוב ברעיונות הציור המופשט, ושלרגעים ראה את המובן מאליו המופיע המתעתע בו, המערער את משמעוּת הציוּר ואותו, והיה צריך להציל את הציוּרים ואת עצמו. אולי לרגעים בראייתם כאילו אחרים, הפוכים. 

 

                                                     

ציורים של מונדריאן

 

 

תחת השמש עושֵק או נעשק [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

שאלנו מי הם כל העשוקים, וחשבנו שהם חברת בני האדם, ושאלנו על עשוקים על ידי אלֹהים, וישראל אמר אם אלֹהים עושק הוא עשק גם את האדם הראשון. כשאמר לאדם לקרוא שמות הוא עשק אותו, אמר, כי בקריאת השמות יש הגדרת גדֵרות, גבולות, של מקבלי השמות, וכך גם גָּדֵר לעצמו, וכשהוא גדַר הוא גם עשַק. כל הגדרה יוצרת עושֶק. ותחת השמש אי אפשר לא להיות עושק או נעשק. השמש גם מגדרת. ונוצרים עשוקים שוב ושוב. 

ושאלנו על אין להם מנחם, וחשבנו על ״זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה״, זה ינחמנו, זה יתקן, וחשבנו שאין לעשוקים מתַקֵּן, ושאלנו גם על אין מנחם לעושקיהם, ודיברנו על המבול, כשאלֹהים רצה לתקן את העולם, וישראל אמר במכה אחת חזקה, ואחרי המבול ראה שלא תיקן, ושהוא צריך לשים לעצמו גבולות, כי כבר אין את מי להשמיד, לעשוק.

 

ואמר עוד, אִם מוות הוא שערוּריָּה, לנחם אבֵלים הוא לתקן משהו בתוך שערוריה או להגיד שמוות הוא שערוריה, ומוות בא בגלל רצון האדם שאכל מעץ הדעת, שבחר במוות, בניגוד לרצון אלֹהים, ולכן זאת שערוריה. וכך, לנחם הוא דבר לא ברור. ואי אפשר לתקן את השערוריה. 

 

 

קֹהלת: וְשַׁ֣בְתִּֽי אֲנִ֗י וָאֶרְאֶה֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֲשֻׁקִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נַעֲשִׂ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְהִנֵּ֣ה׀ דִּמְעַ֣ת הָעֲשֻׁקִ֗ים וְאֵ֤ין לָהֶם֙ מְנַחֵ֔ם וּמִיַּ֤ד עֹֽשְׁקֵיהֶם֙ כֹּ֔חַ וְאֵ֥ין לָהֶ֖ם מְנַחֵֽם:

 

 

האדם נוצר כמעט מתֹּהו ובֹהו [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

 

שוב ראינו שהבהמה לא נחותה, יש לה רוח, ורוח אחד לכל ואין לאדם יֶתֶר, ומדרש תנחומא אמר ״כתיב באדם לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו וכתיב בבהמה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו״, לשניהם יש איסורים, ואין מוֹתָר, וקֹהלת אומר כאן שאדם ובהמה שווים מלכתחילה, הַכֹּל֙ הָיָ֣ה מִן־הֶֽעָפָ֔ר וְהַכֹּ֖ל שָׁ֥ב אֶל־הֶעָפָֽר, והוא מגדיר מחדש את בריאת העולם, הכל היה מן העפר, כל הבריאה היתה מן העפר, כל מה שיש הוא מן העפר והולך אל מקום אחד, ובספר בראשית עפר הוא ״עָפָר מִן הָאֲדָמָה״ ביצירת האדם, האדמה היא מקור העפר, ובפרק א׳ בבראשית ״וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ״, ועדיין לא נקראה אדמה, אבל היא נשארה אותה ארץ גם אחרי הבדלת המים, וכך, אמר ישראל בשיחה שלנו, העפר מסמל את הדבר הקדום ביותר שיש, את האָרץ, את האדמה, אבל גם את התֹהו ובֹהו, שהוא מה שיש באָרץ אחרי הבריאה. והאדם, עפר מן האדמה, נוצר כמעט מתֹהו ובֹהו. 

וכאן בקֹהלת הכל הולך אל מקום אחד, הכל מן העפר והכל אל העפר. כל דבר שמקבל צורה מתבטלת צורתו, אמר ישראל. כל דבר בחזרתו אל העפר.  

 

כשהנחש יֹאכַל עָפָר (וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ) הוא יֹאכַל לא רק את החומר שממנו עשוי אדם אלא גם את החומר שממנו היה הכֹּל, חשבתי אחרי כן. הנחש, שאמר אל האִשה ״כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע״, שיָדַע מהי הידיעה של אלֹהים ומהי האכילה מעץ הדעת טוב ורע, נידון לאכילת עפר, כמו אל מין התחלה, שאין בה הידיעה הגדולה.

 

 

 

 

קהלת: (יט) כִּי֩ מִקְרֶ֨ה בְֽנֵי־הָאָדָ֜ם וּמִקְרֶ֣ה הַבְּהֵמָ֗ה וּמִקְרֶ֤ה אֶחָד֙ לָהֶ֔ם כְּמ֥וֹת זֶה֙ כֵּ֣ן מ֣וֹת זֶ֔ה וְר֥וּחַ אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וּמוֹתַ֨ר הָאָדָ֤ם מִן־ הַבְּהֵמָה֙ אָ֔יִן כִּ֥י הַכֹּ֖ל הָֽבֶל: (כ) הַכֹּ֥ל הוֹלֵ֖ךְ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֑ד הַכֹּל֙ הָיָ֣ה מִן־הֶֽעָפָ֔ר וְהַכֹּ֖ל שָׁ֥ב אֶל־הֶעָפָֽר:

 

בראשית ב: ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה,

 

                                             

שבת. כשנזכרתי היום ב״הדברים מרחפים

 

שבת 

כשנזכרתי ב״הדברים מרחפים להם כאן״ שאמרה עליסה בחנות של הכִּבְשָֹה הסורגת, חשבתי על האמנים הרבים כל כך שפנו אחרי מרסל דושאן אל חפצֵי ה״רֶדי מֵייד״, שביטלו את ריחוף הדברים, את אי-ההשֹגה, שכנראה לא רק רצו את האמוּנה החדשה של האמנוּת, כמעט כאילו מאסו באמונה ישָנה ובדת ישנה, אלא גם הרגישו מין הקלה גדולה כשהיה נדמה להם שהאמנוּת נהייתה קרובה אליהם כל כך, כמעט מחייהם עצמם, כמעט גוף מגוּפָם. 

ובכל זאת, נדמה שאיזה צורֶך אחר נִטפל במשך הזמן אל חפצֵי ה״רדי מייד״, אולי שאיפה לא נגמרת אל ריחוף החפצים שהצליחה עליסה לראות, וכאילו חפצֵי ה״רדי מייד״ בכל זאת נִתלים קצת באמוּנה ישָנָה. בכל זאת נתלים באמנוּת ישָנָה.

 

 

נדמֶה שלכבשֹה הסורגת יש אפשרויות רבות כל כך. והרי יש לה הדברים המרחפים והמַיִם והצמר, וכשהיא יכולה לסרוג בצמר שלה עצמה ולהיות היא עצמה קצת כמין ״רדי מייד״, היא יכולה גם לשמור לה את הדברים המרחפים, המתרחקים, הלא-מושֹגים, ואת המַיִם, שהם כמו מושאלים לה, ואת המַשָּט שהוא קצת כמַשָּט אל לא-ידוע, ״...בין אותן גדות נהר תלולות וקודרות שמעל לראשיהן״, כמעט כמשט אל צלמוות וממנו. 

ונדמה לי שהיא הרואָה את ריבוי הדברים, עד יִרְאָה. 

 

                                                     

לואיס קרול . איור: ג׳ון טניאל.     

עַל־דִּבְרַת֙ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם לְבָרָ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְלִרְא֕וֹת שְׁהֶם־בְּהֵמָ֥ה הֵ֖מָּה לָהֶֽם [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

 

כאילו הפסוק שאחריו יקֵל עלינו, אבל הפסוק הזה עומד לעצמו, והקושי בו לא נגמר, ואנחנו כמעט מסכימים לראות שדִברת בני האדם היא שאלֹהים בחר אותם, ואת ״וְלִרְאוֹת״ כממשיך את ״לְבָרָם״, כמתאֵר את מעשה אלֹהים. ואנחנו רואים כאן שהבחירה בבני האדם לא שונה מהבחירה בבהמה. והבהמה לא נחותה. הבהמה היא מ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים״ וגם מ״וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים״ [״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן. כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ״].

מניטו [הרב יהודא ליאון אשכנזיֿ], אומר ישראל, אמר על הבהמה יש בה מַה. וצריך גם להבין מהו מי, ״מִי בָרָא אֵלֶּה״, ולאדם יש מה וגם מי, ויכולֶת לשאול מה ומי על אלֹהים. ואילו הבהמה לא יכולה לשאול מי הוא אלֹהים, וזה דיון על הֶבדל בין אדם ובהמה, שבעצם הם שווים בשאלת המַה, כי מציאוּת של מקום זמן ויֵש היא אותו דבר אצלם. וכאן קֹהלת מדבר רק על מה. וכך גוזל מהאדם את המי שיש בו. 

וישראל מזכיר את קושי מה ומי בפסיקת הלכה. חשיבות המַה, התורה, הרעיון הגדול, אל מול חשיבות המי, האדם, שיקבל עליו את ההלכה. והבהמה היא דבר רציני מאד, הוא אומר, והיא שומרת המַה, הדבר הגדול, הרעיון הגדול, אבל בלי המי. ואנחנו כמעט רואים בברור שבאדם יש הסתירות של מה ומי, כי הוא דומה לאלֹהים [״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית״, ו״מִי בָרָא אֵלֶּה״], וכאן, בקֹהלת, רק דיון על המַה. 

 

 

 

[קהלת ג : (יח) אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י עַל־דִּבְרַת֙ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם לְבָרָ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְלִרְא֕וֹת שְׁהֶם־בְּהֵמָ֥ה הֵ֖מָּה לָהֶֽם: (יט) כִּי֩ מִקְרֶ֨ה בְֽנֵי־הָאָדָ֜ם וּמִקְרֶ֣ה הַבְּהֵמָ֗ה וּמִקְרֶ֤ה אֶחָד֙ לָהֶ֔ם כְּמ֥וֹת זֶה֙ כֵּ֣ן מ֣וֹת זֶ֔ה וְר֥וּחַ אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וּמוֹתַ֨ר הָאָדָ֤ם מִן־ הַבְּהֵמָה֙ אָ֔יִן כִּ֥י הַכֹּ֖ל הָֽבֶל:]

 

 

[בראשית: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן. כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ]