תְּכוּנוֹתֵינוּ נִמשכות אל תְּכוּנוֹתֵיהֶם

"...שוב הוא חשב על חשיבוּת ההבדלים והדמיוֹן שבין הצמחים, שהיא כמו חשיבות כל הדברים הדומים והשונים האחרים. והשמות שלהם, כמה נעים לדעת את השמות שלהם, שמכילים את כל האפשרויות, את כל המשפחות, את בנות המשפחות, את הידידוּת, את הביישנוּת, את הבדידוּת, את המתיקוּת, להכיר את השושניים, את הלילניים, את הדגניים, את הפרפרניים, הוא חשב על ידיד החולות שמסוגל לחיות כשהחול מכסה אותו, על הדיבשה שהיא קיטנית, על הדורבנית שהיא נוריתית ועל הדבקון שהוא דו-ביתי. לא היה סוף למה שהיה יכול לחשוב ולמה שהם יכלו להיות."      

והצייר של צמחֵי האורכידיאה ושל הצמחים האחרים בוודאי אמר בלִבו הרי תכונותינו נמשכות אל תכונותיהם, ומשפחותינו נמשכות אל משפחותיהם, ושמותינו דומים לשמותיהם בהגדרַת התכוּנוֹת ובאגירת הרצונות והגעגועים, ואלמלא כיסופיהם הסמויים הייתי יכול להכיר אותם כמעט לגמרי, כמו שהִכרתי את הָנֵץ חייהם ואת צמיחתם המרטטת בתנודות האור והצל ובתנודת הזמן. 

וכבר כמעט לא רצה להבדיל את הצמחים המצוירים מן הצמחים החיים, כאילו יוכל כך להרחיב את יכולתו לשהות במחיצת הצמחים, בעיקר במה שסמוי בהם, כי חשב שהציור מטבעו יכול להראות את הסמוי, וכשברגעים מסוימים היה יכול להאמין שצִייר אותם בנאמנוּת, היה יכול גם להאמין שהגיע אל סִתריהם.     

                                     

  אורכידיאות על סלעים. Cheng Hsieh 1693 - 1765  

 

       

       

     

                 

   

   

                      

עָקַת הסִפרוּת

"...ותשוּבת הדברים בהווה – בהווה חדל-עִתים - על פי היחסים שבין קין והבל", כתב תומאס מאן, "ובמצב זה על כורחו היה עֵשָו מזדהה עם קין...", וגם כתב, על יעקב, "...בעוצם רוחו הביא לידי טמיעתו האיומה של ההווה בתוך העבר, לידי חידוש תוקפו של מה שהתרחש בשכבר הימים...", ונדמה לי שראה את תשובת הדברים בהווה ואת טמיעת ההווה בתוך העבר כמחויבוֹת לא רק על ידי היחסים בין האחים ועל ידי עוצֶם רוחו של יעקב, אלא גם על ידי תמונת הכתוּב כולה שתשובת הדברים בה וטמיעת הדברים האחרונים בתוך הראשונים הן מטבעה, וראה את כל הפרטים השָבִים ואת אלו הנִטמעים בקודמיהם, ובעת שעסק במין פירוש של הכתוּב, הוא תיאר את האופֶן של ההכרחיוּת בתוך הכתוּב. 

והוא ראה כך גם את הסִפרוּת שלו, עצמה, וקיים גם את זיכרונות הסִפרוּת עצמה בתוך אופֶן תשובת הדברים בספרוּת. ובתוך המרחב הגדול של הספרות הזאת תשוּבַת הדברים נהייתה עָקַת ההכרחיוּת, עָקַת תפקידם של כל הדברים. 

 והיתה אצלו גם תשובתה המסוימת של אֶפִי בְּריסט של פונטנה בטוֹנִי בּוּדנבּרוק. והרי היא כמעט עָקַת ההכרחיוּת של "בית בודנברוק". 

        

["...ותשובת הדברים בהווה – בהווה חדל-עִתים - על פי היחסים שבין קין והבל, ובמצב זה על כורחו היה עֵשָו מזדהה עם קין, משמע כבר בתור אח בכיר... ", "...כי הריגת הדוד בידי בן אחיו עלולה היתה לבשֹר את הפרתו הרצויה מתכונת-הנוהג בבחינת הנחת יסוד היסטורי חדש שיש בכוחה לשמש מופת לנערים אליפזיים בדורות הבאים, בעוד שמעליו תוסר עָקַת תפקידו של קין לפחות בסוף מעשה..." , יוסף ואחיו, תומאס מאן, מגרמנית: מרדכי אבי-שאול, ספרית פועלים. 

"...בעוצם רוחו הביא לידי טמיעתו האיומה של ההווה בתוך העבר, לידי חידוש תוקפו של מה שהתרחש בשכבר הימים, לידי מצב של הזדהות בין יעקב באורח אישי ממש ובין נוח שחרפוהו לקלון ולקלס..."(על מעשהו של ראובן ועל מעשהו של חם), יוסף ואחיו , תומאס מאן, מגרמנית: מרדכי אבי-שאול, ספרית פועלים.   

"נפשו היתה רגושה ומרוממת מחמת החיקוי, מחמת תשובת האירועים על ידי העבר שהפך להווה, הוא הוא אברהם שבא ממזרח וקנה את השדה..." (על יעקב), יוסף ואחיו, תומאס מאן, מגרמנית: מרדכי אבי-שאול, ספרית פועלים.]

                                         

   

מתוך "כל מה שיש בעולם", הוצאת כרמל, 2014 :

מתוך "כל מה שיש בעולם", הוצאת כרמל, 2014  :

"אמרתי לה, נסענו אתמול לשְֹפַת-הים, שנה שלמה לא היינו על שפת-הים. חבצלות החוף פרחו, ועל קַו המים נערמו הצדפים, והלכנו עד קצה החוף המותר, וחשבתי שבוודאי לא נעשֶה זאת שוב. אף על פי שהיינו נוחים מאד זה אל זה, חשבתי שלא נעשה זאת שוב. 

נזכרתי ברגליו היחפות של מודל העירוֹם כשהיה פוסע בעדינות בין כַּנֵּי הציור בסופֵי השיעורים, כאילו היה הולך על קַו המים והצדפים הנערמים. 

ברגליו היחפות היה מודל העירום עובר לאט ובעדינות אל איבוד כמעט כל מה שהיה בו, אמרתי לה. 

האם הוא היה מרוצה מהרישומים, היא שאלה. 

לפעמים ראה בהם את מה שיכול היה להאמין בו, אמרתי. אני חושבת שהוא ראה אז את הגוף ואת האישיות שלו במלוא התגשמוּתם, אמרתי, ויכול לייחס חשיבות רבה כל-כך לגוף הזה, לבשָֹר ולדָם, לכל מה שהם הראו לו פתאֹם. 

אחר-כך הוא הפסיק להופיע, אמרתי. תארי לך, אמרתי, שאחר-כך עשה מה שעשו רוב האנשים, התחתן, והוליד ילדים, ובוודאי גם מצא עבודה אחרת, ועדיין שמר בלִבו את דמותו הנכספת שנגלתה לו ברישומים. " 

   

                 

     

    

עוד חזרה [2].

"חגיגית, הגיחה דמותו העגלגלת של באק מאליגן מראש גרם המדרגות, נושאת קערה מקציפת סבון עליה נחו צלובים מראָה ותער. שולי חלוק צהוב, לא חגור, ריחפו קלות מאחוריו במשבי-הבוקר הרכים. הוא הגביה את הקערה ודקלם בהטעמה: " introibo ad altare dei [ואבואה אל מזבח אלֹהים]..." [שורות ראשונות של "יוליסס", ג'יימס ג'ויס, בתרגום יעל רנן, הוצאה לאור זמורה ביתן.] 
היה נדמה לי, לפני זמן רב, שרק בחֲזָרָתִי אל השורות האלו אחרי קריאת היצירה כולה, כשכבר יכולתי לראותן כחלק מובהק מן ההִתפשטוּת העצומה של הכתיבה בכל היצירה, שרק אז יכולתי להרגיש שהן כבר בישֹרו את גודל ההתפשטות הזאת. 

אבל הרי השורות הראשונות האלו בוודאי מציגות משהו מן ההתפשטוּת הגדולה של הכתיבה כבר בקריאה הראשונה, מפני שמלכתחילה הן  קשורות, יחד עם היצירה כולה, ב"אודיסיאה", ונדמה שכבר אפשר לשער משהו מן הדומֶה לגודֶל ולרוחב של האודיסיאה, ומן הסוטה ממנה וההפוך לה, ומשהו מן הריבוי של דמויות בני האדם והאלים והתְּאָרִים, ומן ההבדל הגדול, ריבוי הסגנונות, וההיפוכים האירוניים. 

וכך, בתחילת הקריאה, אנו כעומדים על גבול מרחבֵי ארץ לא מוכָרים, ואנו כמעט יכולים לשער את גודלם בגלל הקשר הזה. 

בכל אופן, בחזרה אל השורות האלו, שוב ושוב, נדמה לי שהיו מושכות לב בקריאה הראשונה ההיא בגלל העמידה על סף המרחבים. וגם נדמה לי שכמעט אפשר, בחזרות אליהן, לעמוד שוב על סף המרחבים כמו על סף דבר לא מוכָר, מפני שהם גדולים כל כך.  

[מתוך "יוליסס", מהפרק "הסירנות", תרגום יעל רנן: 

"...אָרָדלִידִיָה לְיַד מינָהזָהָב. לְיַד ארד. לְיַד זהב. במצולות צל ירקרק כים. בלום...

...וֶרֶד קיץ קסטיליה אחרון  לבד לבלוב בלום עצוב לי כל כך עזוב. פפפט בלאט..." ]      

    

                              

השורות הראשונות של ״יוליסס״, ג׳יימס ג׳ויס, תרגום יעל רנן, הוצאה לאור זמורה ביתן.