יום חמישי, 28 בפברואר 2013

דיברנו השבוע על הִתכתבויות...

                                   [כתיבת מכתב.  Dewing, Thomas Wilmer, 1851-1938]


דיברנו השבוע על הִתכתבויות ועל חברים לעט, והחלטנו שכדאי לחזור אל התכתבויות כאלה. כדאי לחזור אל עולם-היחסים המזוקקים האלה, החלטנו
כל-כך הרבה הִתכתבויות ידועות הִכרנו, וחשבתי שוב על ההִתכתבות של הלן האנף עם פרנק מחנות הספרים בצ'רינג קרוס 84. היו בה אהבה וצער מן הסוג המעורר כיסופים גדולים כל-כך, חשבתי, סוג האהבה והצער הנִראים עצמם ככיסופים, שהמלים הכתובות מבטיחות אותם, ומבטיחות שלא ייפָגעו.             
גם אחרי שפרנק מת, כשהלן האנף ביקשה במכתב אל חברה שנסעה ללונדון, שתנשק בשמה את חנות הספרים בצ'רינג קרוס, היא עדיין לא חצתה את הגבול שבין ההִתכתבות ובין הפגישה הממשית והפּריכה כל-כך. פרנק והחנות, שמעולם לא פגשה, יכלו בינתיים להישאר כפי שהיו במכתבים.         
בטעות חשבתי פתאם שב"מקרֶה מצַער" של ג'ויס נכתב על הִתכתבות שהופסקה, כשבאמת נכתב שם על פגישות שהופסקו, ועל האסון שהופיע אחר-כך. מדוע הטעה אותי כל-כך הזיכרון שלי? אולי מפני שבשביל מר דאפי היו הפגישות האלה  קצת כמו מה שמופיע בדִמיון. קצת כמו מה שהדמיון יכול לשמור עליואבל מר דאפי לא חצה ממש את הגבול מן הפגישות הממשיות אל הדמיון, והפגישות עם אמילי סיניקו, שהופסקו, לא הצליחו עוד להישאר בחלל העולם. והרי מר דאפי היה שונה כל-כך מהלן האנף, שיכלה להחזיק מעמד בעזרת הדמיון והמלים הנכתבות.   

"את כותבת יפה ובלי שגיאות. אולי כשתהיי חיילת תקבלי אַתְּ אֶת המכתב שלי", כתב לי חייל שלא הִכרתי, החבר לעט של מכתב אחד שלי, כשהייתי בכיתה ב'. אֶת הכיסופים לחבר לעט, ואת הכיסופים שיכולות לעורר ההִתכתבויות עם אדם רחוק הִכרתי אז, כנראה בזכות המִלים של המכתב הזה
  
  

יום חמישי, 21 בפברואר 2013

ציורים של הילמה אף קלינט

                         

     
ציורים של הילמה אף קלינט [ Hilma af Klint [1862-1944 . באתר של המוזיאון לאמנות מודרנית בשטוקהולם נכתב לקראת תערוכה רטרוספקטיבית של ציוריה באביב 2013, שהיתה חלוצה של הציור המופשט, ששילבה בציוריה צורות  גיאומטריות, סמלים וקישוטיוּת.       



הַפְתָּעַת הדִמיון המסוים שלהם ליצירות של טקאשי מורקַמי נגוזה מיד בגלל ראיית ההבדלים הגדולים.          
הם שונים כמובן מיצירותיו של מורקמי בחתירתם אל ההפשטה ובמקורות הנושאים שלהם, אבל אולי דווקא הסִמליוּת שבהם היא הדבר השונֶה המכריע. כי הסמליות, כמעט בניגוד למה שהיא שואפת אליו, לא מאפשרת את חיוניוּת הרמזים, שאצל מורקמי הם  משֹגשֹגים, ומתפָּרצים אל הרְבָדים הגלויים ללא היסוס.    
גם השעשוע נוסח מורקמי לא יכול להתקיים בסביבתם של הסמלים. השעשוע של מורקמי, שאינו מוגבל על ידי משמעות הסמל, מצליח לעתים ליצור סוֹד, ורבדים של זכרונות, ולעורר געגועים אל מה שלהרף עין נראֶה כֹּה מוכָר. ובעצם, החתירה רַבּת-הפּניוֹת של השעשוע מצליחה לעִתים להמריא אל מה שבעינֵי הסֵמֶל הוא הדבר הנכסף.         
גם מה שאינו שעשוע אצל מורקמי הוא רַב-פְּניוֹת, שבהן הוא יכול למצוא את הִסתעפויות הדימויים בהִסתעפויות התרבות, ואת תמונות הרקע הישנות שלהם.      
האם השלֵיתי את עצמי ביחס ליצירותיו של מורקמי? בכל אופן, הציורים של הִילמה א. קלינט לא עודדו אותי ליצור לי אשליות. ההפשטה, הסִמליוּת והקישוטיות לא הצליחו, בעינַי, להפליג אל מחוז חפצן. כמו סירות מפרש קלות הן משייטות קרוב לחוף המוצָא שלהן, ולפעמים מצליחות להדגיש קצת את יפי המפרָשֹים שלהן, או את תנועת הַמַּיִם.  
  
  

                                         טקאשי מורקמי         

יום רביעי, 13 בפברואר 2013

תחריט של אנה קתרינה בראואר

                     
                 תחריט של אנה קתרינה בראואר 
 

ידידַי ההולנדים הביאו לי תחריט המתאר את העיר    Schiedam , שנעשה בשביל אחד מן הספרים של ל. ון אולֶפן ושל ר. בקר אודות ערֵי הולנד, שיצאו לאור ב-1793 - 1801. אחת מעושי התחריטים לספרים האלה היתה אנה קתרינה בראואר. היא נולדה באמסטרדם, וכנראה היתה בִּתו של הצייר ועושה התחריטים קורנליס בראואר, ועבדה שם כאמנית, וכעושת-תחריטים, אולי גם בשיתוף  עם יאן לוקס ון ביק. חלק מן התחריטים בנושאי הערים היו מקוריים שלה, וחלקם נעשו על-פי יצירות של אמנים אחרים.                                
התחריטים האלה יכולים להיראות גם כמין אמנות מתעדת, אבל בהשוואה לאמנות המתעדת העכשווית, ואולי בעיקר בהשוואה לסרטים המתעדים העכשוויים, המבליטים די הרבה את המתַעד עצמו, נראים התחריטים האלה כמסירה צנועה של איזו אמת. ואולי רק מיעוט הידיעה שלי על אנה קתרינה בראואר ומרחק הזמן יוצרים  בי את הרושם הזה. אולי הסגנון המובהק של תחריטיה מדגיש מאד את תפקידה שלה בתוך תיאורי הערים.       
באחד האתרים להסטוריה הולנדית נכתב שהתחריטים שלה משַקפים ראִייה מלֵאַת-חיים, ושהם מפורטים וקפדניים ביותר, ואכן, בעיקר בגלל אופיים של התחריטים דימיתי לי את האשה הזאת בת המאה ה-18, שכנראה היתה די נועזת, את הֶחלטיוּת המחשבה שלה ואת העבודה הממושכת שעשתה בשביל סִפְרֵי-הערים, והפלגתי עוד קצת בדמיוני אל מראֶהָ, אל דִמיונה המסוים לאביה, ואל הקירבה שלה אל הגברים שאִתם עבדה.              
ובחזרה אל התחריטים. אולי אותה צניעות של מסירת האמת, שנדמה שהשאירה אותם כמעט חסרי מעוף, גם נתנה להם את כוח העמידה שלהם. ובאמת, כשאני משווה אותם לתחריטים של אמנית אחרת, בת המאה ה-19, מרי נימו מורן, אני יכולה לראות כיצד הם עומדים כדבר שוֹנֶה ולא-מתבטל אל מול התחריטים הנהדרים הממריאים של מרי נימו מורן, וכיצד הנאמנות שלהם לתעוד מראֵה הערים נהיית ליופי.   




                                 תחריט של מרי נימו מורן

יום שישי, 8 בפברואר 2013

ויליאם פוקנר אמר על...


                                       [ג'אספר ג'ונס. טניסון. ]   

ויליאם פוקנר אמר על משמעות השם "וֶרֶד לאמילי" : "...הנה אִשה שקרתה לה טרגדיה, טרגדיה שאין לשנותה, ושום דבר לא יכול להיעשות בקשר לכך, וריחמתי עליה, וזאת מין הצדעה, בדיוק כאילו רציתָ לעשות מחווה למישהו, לאִשה תגיש ורד".        
 אף על פי שהשם "ורד לאמילי" פורַש הרבה, בדרכים שונות ועל-ידי אנשים שונים, חשבתי שדווקא בתיאור השֵם כהגשַת וֶרֶד על-ידי פוקנר אפשר לראות את הרוחות הנושְבות בו, שחלקן  מוכָרות וידועות, וחלקן מגיעות אליו ממקומות לא ידועים. יכולתי לתאר לי את רוחות האנשים, המקומות, הפרוזה והשירה, החלומות והבזקי-הרעיונות שיכלו להתקיים בתוך השֵם הזה.
אולי גם זִכְרון אמילי דיקנסון, שלא הניח לי כשחשבתי על "ורד לאמילי", הוא אחת הרוחות האלה, אני חושבת עכשיו. ואף על פי שהיא נראית קצת כאיזו רוח צדדית, שרק אני יצרתי לי, היא ממשיכה ומשתייכת אל  הרוחות הנושבות האחרות, שאת חלקן לא אוכל להכיר.  
ובעצם, בגלל רושֶם-הרוחות הנושבות אין לשֵם "ורד לאמילי" צורך בהסברים, והוא מצליח להיות מעֵין מתבונן מן החוץ בַּסיפור וחלק מפנימיותו של הסיפור כאחת. הוא עושה זאת היטב כל-כך, עד שהידיעה שאין בסיפור עצמו דבר אודות ורד, וההרגשה שבכל זאת יש שם ורד בעל חשיבות, כמעט לא סותרות זו את זו.               

 ועל "טניסון". נדמה שהמלה "טניסון", המופיעה בתוך הרישום של ג'אספר ג'ונס, וגם כשמו של הרישום, זקוקה לפירוש ולהסבר, אבל היא שלֵמה ומסַפֶּקֶת מאד, כנראה בגלל רושֶם-הרוחות הנושבות בה, וכנראה ההסברים לא יגדילו את כוח השפעתה בתוך הרישום.





                                                                      

יום שני, 4 בפברואר 2013

כמו מין צללית הופיעה לעֵינַי [2]


ל' ואני דיברנו על פריחת הוורדים העזה באמצע החורף, שכמעט הפתיעה אותנו. אבל הרי אנחנו גוזמים את הוורדים הרְבֵּה כל כך וכמעט מאלצים אותם לפרוח יותר ממה שהיו רוצים. 
נִזכרתי אחרי כן, לכאורה בלי קשר לוורדים, בדמותו של ויליאם אדמסון, חוקר הפרפרים וחרקים אחרים בספר "מלאכים וחרקים" של א.ס. בייאט, שבנעוריו כתב ביומנו על פִּלְאֵי התכנית האלוהית של הצמחים ושל ההסתעפויות המשפחתיות שלהם, ושאוסף הפרפרים שלו מאזור האמזונס אבד רובו כשספינתו נטרפה בים. כמו מין צללית הופיעה לעֵינַי, כשחשבתי על כך, דמותו של ד"ר סֶלווין עם רשת הפרפרים ב"המהגרים", המושווית לדמותו של נבוֹקוֹב, וכאילו היא צִלו של דבר אחר. 
ונזכרתי גם בדבר אחר, בסוֹפֵר שאמר בהרצאה על סִפרו של סופר אחר שהוא עצמו הכיר בילדותו אותם רחובות שבספר ואותה חנות שבפינת הרחובות, אבל הרי כשהשווה את מחשבותיו על הרחובות שהכיר בילדותו לתיאוּר הסִפְרוּתי כמעט ביטל את הצורך בתיאור הסִפרוּתי, ואף על פי שלא ידעתי למה נזכרתי בדבר הזה, הרי הוא בכל זאת קשור קצת, במין ניגוּד, אל הופעתה לעֵינַי של צללית דמות ד"ר סֶלווין עם רשת הפרפרים של זֶבַּאלד. כי להבדיל ממנה, ההכרוּת של אותו סוֹפֵר-מַרצה עם הרחובות עצמם היא הדבר שהסִפרוּת כמעט מתכחשת לו, כדי שהיא עצמה תוכל להתקיים.      
                             .