זִכְרוֹן אמנוּת 3 הִתעלוּת וחורבן

כמו בחלום מופיע עכשיו זיכרון תערוכת ציוּרים ורישוּמים של ואן גוך בביתן הלנה רובינשטיין בימי נעוּרַי, אבל הרי מופיע גם הזיכרון הבהיר הברור כל כך של תדהמה.

אני חושבת פתאֹם שתדהמה מן האמנוּת היא הִתעלוּת וחורבן בעת ובעונה אחת, ואני נזכרת גם בהרגשת הקִרבה הלא-נתפשֹת אז אל הרישומים, כמעט כקִרבה פיסית אליהם, כמותרת ואסורה. 

אני חושבת גם על מותר ואסור בתוך הרישומים של ואן גוך עצמם, כאילו נִגלים בהם מאֹד הֵיתר ואיסוּר של הנפש המציירת המתירה לעצמה להַראות את מה שהיא יודעת ואוסרת על עצמה להאמין שהיא יודעת לגמרי, והיא כנפש עירומה, מַראה את מַאמציהָ הגדולים ואת פגמיהָ. 

ודבר דמיוני, כאילו תדהמה גם ברישומים, כאילו הוענקה להם התדהמה, כדי שיכירו גם את התמוטטותם. והרישומים מְלֵאֵי המאמצים וגילויֵי הפגמים מכירים את ההִתעלוּת ואת ההִתמוטטוּת והִסתכלותם עליהן ישירה כל כך, ישרה כל כך. כמו זו של הנפש המציירת. 

       

   

זִכְרוֹן אמנוּת 2 ספרי האמנות

 

״לא געגועים, לא הרצון לדעת מה בדיוק היה אז, שבוודאי היה ביום קיץ, אחרי שהציניוֹת נקטפו והושׂמו באחד מחדרֵי הבית, אלא בעיקר זיכרון של משפט שקראתי באיזה ספר על נער שהיה טועם בלשונו את הצבעים שבקצה המכחול כשהיה מצייר, בוודאי בגלל הרגשת המוחשיוּת העצומה של הצבעים״ כתבתי כשהסתכלתי יום אחד בציוּר ילדוּת שלי, והיה מְלַווה אותי אז גם זיכרון ספרֵי האמנות וכיסוּפֵי הילדוּת אל תמוּנוֹת-האמנות ההן, הרפרודוקציות שיכלו להראות משהו מן הכמעט-לא-נִרְאֶה. 

ליד ספרֵי האמנוּת האלה, של הורַי, נוצר ערבוב הכיסופים אל האמנות והתשוקה לצַיֵּר, האשלייה על יכולתם של ציוּרֵי הילדוּת האלה להגיע ממש עד האמנוּת. וכאילו הספרים יצרו את עיקר האשליות והלא-אשליות של ימי ילדותי. 

 

כשקראתי אחרי שנים בספר ״ROMAN PORTRAITS״ שפסלי הדיוקנאוֹת הרומיים המוקדמים היו רפרודוקציות ישירות של מסֵכוֹת שעווה, מסֵכוֹת מוות, חשבתי לי שהרפרודוקציות בספרֵי האמנוּת הן כנעשות על פי מסֵכות שעווה, מסֵכות מוות של היצירות המקוריות, כמין תמונות דומות מאד לפנֵי החיים והמתים. 

הספר ניתן לאִמי ולאבי ביום חתונתם על ידי חבריה של אִמי, וכתב-היד שבו נכתבה הקדשת הספר כמעט זהה לכתב-היד של אִמי, כאילו מובן הדבר בתוך ספר-רפרודוקציות-האמנוּת.         

 

 

                                                    

ציור ציניות מילדותי.

     

זִכְרוֹן אמנוּת 1

 

פרופסור כ׳ הראה לי בבוקר אחד בביתו את ספר הרפרודוקציות של ציוּרֵי מגריט ואת ״וֶרֶד לאמילי״ של פוֹקנר, והם היו מופיעים אחרי כן במחשבותַי כשייכים לאותו בוקר בין ערימות הספרים שהצטברו שם על הרצפה, כשרצה שאֶראה את רעיונותיהם הבולטים כל כך, שבעצם מין חיוניוּת שלהם כמעט דמתה לחיוניוּת שלו. 

אבל עכשיו הופיעה בזיכרוני גם מחשבה ישנה שלי על כוונתו שאֶראה איזה דמיוֹן בין ציוּרֵי מגריט ו״וֶרֶד לאמילי״, ונדמה לי שהיה זה בעיקר דמיוֹן הרגשוֹת התִמָּהוֹן או אי-הידיעה המסוימת ששניהם הותירו בו.   

 

אחרי כן משך אותי ״ורד לאמילי״ אל כל הסִפרוּת של פוֹקנר וכבר לא חזרתי אליו הרבה, אבל כאותו וֶרֶד שאינו מופיע בסיפור עצמו הוא משפיע עלי ממרחק, אולי נִגְלֶה לי מעט ב״סופת שלכת״, אולי גם שומר על זיכרונותַי הראשונים מציוּרי מגריט בעת שמחשבותַי על הציוּרים האלה מִשתנות.     

 

 

                                                      

Thames and Hudson. London  הוצאה לאור

                     

 

 

הִנָּךְ יָפָה, הִנָּךְ יָפָה. ודִמיוֹן זכר ונקבה זה לזה [שיחות עם ישראל פיבקו] 2

הִנָּךְ יָפָה במצווֹת,...הִנָּךְ יפה בכלאַיִם, הנך יפה בסדין בציצית, הנך יפה בנטיעה, הנך יפה בערְלה, הנך יפה בנטע רבעי, הנך יפה במילה, הנך יפה בפריעה..., ועוד ועוד הנך יפה אומר המדרש על "הִנָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י הִנָּ֥ךְ יָפָ֖ה" שבשיר השירים. 

ושאלנו בשיחה שלנו למה הלך המדרש אל כל המצווֹת בקשר ליופי של אִשה. כי כל זה מחזיר אל הבריאה בצֶלֶם, זָכָר ונקבה ברא אותם, אמר ישראל. תכונת היופי מוצגת כאן כחלק מהבריאה של זכר ונקבה יחדיו. והאִשה כאן במדרש שווה לאיש.

 

נזכרתי בצוּרוֹת אומרים/ות אומרות/ים שלכן/ם שלכם/ן העכשוויוֹת שאינן מכירות ביכולתה של העברית להביע את שני המינים בצורות אומרים, שלכם, בשוויון מוחלט, וביכולתה להביע דווקא את צורות הנקבה ברבים בשתי הדרכים [אומרות, אומרים], ונזכרתי גם בתכונתה של העברית, קצת כמו זו של המדרש, לעמוד נגד צַדיקוּת רבה מדי, כי בה הִגִּיד והִתְנַגֵּד נוצָרים מאותו שורש וקִרבתם היא הכרח, והִכִּיר, הִתְנַכֵּר ונֵכָר נוצָרים מאותו שורש ויש בהִכִּיר זיכרון ההִתנכרוּת והנֵכָר, וכך ישנם בה עָנָה ועִנָּה, הִצִּיל ונִצֵּל, הִתפלל והִפליל, צָלוּל וצֵל, קַל וקְלָלָה, מִשְפָּחָה ושִפְחָה, שַלְוָה ואַשְלָיָה, ואולי, באופן לא ברור [מקור השורש?], ליד שְֹפַת-עֵבֶר ניצבים העבריינים. 

 

בשיחות הנמשכות אנחנו מדברים על הדִמיוֹן של זכר ונקבה זה לזה בתוך הצֶלֶם, ״בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָרוּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם״, על דמיון איש ואִשה זה לזה, ועל זניחת בני האדם במשך הזמן את זִכְרוֹן הדִמיוֹן של זכר ונקבה זה לזה בבריאתם המשותפת, ועל מין געגועים עכשיו אל הרגשַת דמיון זכר ונקבה, ועל זיכרונות העתיד הנולדים עכשיו בתוך הגעגועים. 

נדמה לי שאדם וחוה המצוירים של דירֶר מראים משהו מזיכרון הבריאה הראשונה, המשותפת, ״בְּצֶלֶם אֱלֹהִיםבָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם״, ומהדמיון ביניהם שנִברא אִתם. 

 

 

[בראשית א,כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.]  

 

[(טו) הִנָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י הִנָּ֥ךְ יָפָ֖ה עֵינַ֥יִךְ יוֹנִֽים:

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א:

א [ט"ו] הנך יפה רעיתי הנך יפה, הנך יפה במצות, הנך יפה בגמילות חסדים, הנך יפה במצות עשה, הנך יפה במצות לא תעשה, הנך יפה במצות הבית בחלוק תרומה ומעשרות, הנך יפה במצות השדה בלקט שכחה ופאה ומעשר עני וההפקר, הנך יפה בכלאַים, הנך יפה בסדין בציצית, הנך יפה בנטיעה, הנך יפה בערלה, הנך יפה בנטע רבעי, הנך יפה במילה, הנך יפה בפריעה, הנך יפה בתפִלה, הנך יפה בקריאת שמע, הנך יפה במזוזה, הנך יפה בתפילין, הנך יפה בסוכה, הנך יפה בלולב ואתרוג, הנך יפה בתשובה, הנך יפה במעשים טובים, הנך יפה בעולם הזה, הנך יפה בעולם הבא. ]

 

                                                 

   

Adam and Eve (two panels)

Albrecht Durer

• Date: 1507

דירר. אדם וחוה.

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 15 משהו על ״תמציות״, אנה מריה יוקל.

 

היום, בקריאת ״תמציות״, מחשבות על הסִפרוּת של זבַּאלד, כמעט דִמיוֹנוֹת על הַשְפָּעוֹת. וההִתענגוּת הזאת על מחשבות-כמעט-דִמיוֹנוֹת, והאמונה בהן. 

 

אבל ב״תמציות״ בעיקר רושֶם הלא-בָּדוּי המתפשט אל הבדוּי, אל בִּדְיוֹן הסִפְרוּת הממריא, בקְצוֹתָיו, ואצל זבַּאלד רושֶם הבדיון הנמשך כל כך אל הלא-בדוּי, הנכסף להגביה עצמו גם בתוך אשליית הלא-בדוּי. 

 

 

״...על פתקים קטנים, שכמוהם  - כבר כתובים  - התגבבו מולו בערימה. הוא כתב כאילו חש שאזל הזמן בשעון החול האירופי. השיחה שלנו כבר נמשכה יותר משעתיים, ולפתע אמר: במקום שאת יושבת עכשיו, בדיוק שם הורבאט ישב לפני כמה שבועות כשהוא סיפר לי את זה.

ימים מעטים לאחר שהצליח להימלט מידי הנאצים באוסטריה, אדן פון הורבאט, המחזאי הצעיר, מצא בפריז את מותו בתאונה מוזרה...

ירדתי אל חוצות פריז הלוהטת, המסחררת, שנראתה כמו עיר רפאים ומילאה אותי מרה שחורה בלתי נתפסת, משתקת. למה  -  זאת הבנתי בימים שלפני מינכן, בפראג, זאת תפסתי, כבר בלונדון, ביום שבו נפלה פריז.״ [מתוך ״מוות כרעם ביום בהיר״, תמציות, אנה מריה יוקל. תִרגם חנן אלשטיין. הוצאת אפרסמון. ]

 

 

 

                                               

 

יוֹמנסִפְרוּת 14. עֻבְדּוֹת גמורות באמנוּת

 

דיברנו מעט על תֶאוֹגוֹניָה״ של הֶסִיודוס, על תחילתה ב״בואו נתחיל את השיר מן המוּזוֹת״ ועל ״...וציווּ עלי לשיר על הבְּרוּכִים הנִצחיים״, ועל הבעַת העובדות הגמורות בשירה [באמנוּת], עובדותיה שלָהּ [כגון עובדת הנִצחיים, בלי שאלה על היות הנצחיים], ועל יופי בהצטברוּת הגדולה של עובדות ״הברוכים הנצחיים״, ״הגזע הנשֹגב״, ״אֶרוֹס היפֶה ביותר״, ״אֶת גְזֵרָה הנתעבת״, ״אֶת אשְמה וצער״, ״ואֶת בנות הנקם נטולות החמלה״, ״אֶת משגל ועָרְמָה״, ״ואֶת זִקנה ההרסנית״, ״ואֶת שִכחה ורעב, ומכאובים המדמיעים״, ״ואֶת שְבוּעָה, המכה באדם יותר מכל בעולם״, ״אֶת פחד ואימה״. הצטברוּת העובדות הגדולות הנהדרות של הנוֹלָדִים.

[בלי צורך בתיאור הנתעב, הצער, החמלה, העורמה, השִכחה, הפחד, האימה, כי כאן, בעינֵי השירה, העובדות גדולות מאד וברורות]. 

 

 

בעריכת רשימות-השיחות עם ישראל על שיר השירים רבה ראיתי דברים שכתבתי על שִכְבוֹת הפחם ב"המהגרים" של זבאלד, וחשבתי שוב על אי-ידיעה על עובדות-הציוּר בתיאורֵי שִכבות הפחם. תְּעִיָּה ואי-ידיעה בתוך סִפרוּת נהדרת. 

[זמן רב היו בעינַי תיאורֵי שִכבות הפחם ואבק הפחם הרבות הנערמות בציוּרים ועל רצפת הסטודיו של מקס פרבר הפרזה גדולה, ניסיון מופרז להציג את שכבות הפחם ואבק הפחם כמתאחדות כמעט עם דמות הציָר וסִבלו, אבל הן גם מין דבר מנייריסטי, והן לא רק הפרזַת הסגנוֹן אלא גם הפרזת מקומו של יוצר אותו סגנון. ונדמה לי שברגעי המנייריזם האלה זבאלד הוא קצת כמו אלה המתוארים במדרש שהיו מפחמים את פניה של אותה מדיָנית כדי לא לראות את העבודה הזרה שבה. הוא כמפחם חלק מן היצירה שלו עצמו כדי לא לראות את הקושי הגדול –  הבנת סיבות הציוּר עצמו.]

 

[הציטוטים מ״תאוגוניה״, הסיודוס. תרגם שמעון בוזגלו]

 

                                        

תיאוגוניה. הסיודוס. תרגם שמעון בוזגלו. 

כמעט עלוּמה [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

עדיין היתה דבורה מינקת רבקה כמעט עלומה, לא ידועה וידועה בפסוק האחד פתאֹם, אבל כבר נתחבבה עלינו בעֶצֶב המרחק ממולדתה, כמו אצל רבקה, בעצב העזיבה הארוכה של יעקב, במותה פתאֹם, וחשבתי על תשוּבַת הדברים ב״מה עשתה רבקה שִגרה דבורה אצל יעקב להביאו״ שבמדרש, כי רבקה עשתה מה שעשה אברהם כששלח את העבד אל ארצו ואל מולדתו כאילו ידעה על תשובת הדברים, וידעה שדבורה המינקת תחזור כמו שהעבד חזר, וישראל אמר היא שלחה אותה לא בגלל ״ימים אחדים״ שאמרה ליעקב [והרי יעקב לא רצה לחזור], אלא כשהרגישה שהיא עומדת למות, ודבורה כמו עבד אברהם חזרה, ומתה בארץ ישראל, לא במולדתה. 

ושאלנו למה אומר המדרש על אַלון לשון יווני, וישראל אמר היא נקברה תחת עץ עם שם של לשון זרה, כי היא עצמה בגלות כשהיא בארץ ישראל. 

  

 

 

בחזרתי אל ״אֵצל״ של גנֶסין גם מחשבה על דבר עלוּם מובע בחלקיקים הרבים של ההבעה. אולי רק דימיתי לי דבר עלום שם, ודימיתי שגם בחלקיקֵי הצבעים המסתחררים מתערפלים בציוּר של טרנר יש דבר עלוּם, ושכל כך שונים אופנֵי ההבעה שלו מאלו של הפסוק האחד על דבר ידוע ולא ידוע.  

 

 

 

[מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת וישלח פרק לה פסוק ח

[ח] מינקת רבקה. אמה של רבקה: אלון. לשון יוני, עד שהוא משמר אבלה של דבורה באתה להם בשורת אמו, הדא הוא דכתיב וירא אלהים אל יעקב וגו' ויברך אותו, ומה ברכה בירכו, זו ברכת אבלים. ומפני מה לא נאמרה מיתת רבקה, לפי שבנה עשו, וגם נקברה בלילה מפני עשו, שלא יאמרו כך וכך תבא על הבטן שנוצר בו איש כזה, ומה בקשה דבורה אצל יעקב, אלא בשעה שאמרה לו רבקה ושלחתי ולקחתיך משם (בראשית כ"ז מ"ה), לא היה רוצה יעקב לזוז מאת לבן, מה עשתה רבקה שִגרה דבורה אצל יעקב להביאו:]  

 

 

[בראשית: כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק.  ה וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הָעֶבֶד, אוּלַי לֹא-תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת; הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת-בִּנְךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָצָאתָ מִשָּׁם.  ו וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם:  הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תָּשִׁיב אֶת-בְּנִי שָׁמָּה.  

 

מג וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי; וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי, חָרָנָה.  מד וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ, יָמִים אֲחָדִים--עַד אֲשֶׁר-תָּשׁוּב, חֲמַת אָחִיךָ.  מה עַד-שׁוּב אַף-אָחִיךָ מִמְּךָ, וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ לּוֹ, וְשָׁלַחְתִּי, וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם;]

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 13

 

היום בחזרה אל ״אֵצל״ של גנֶסין כפירה במחשבה ישָנָה שלי על השפעַת גנֶסין אצל ס. יזהר, כי אין בשְֹפַת-הסִפרוּת של ס. יזהר הסיבות הגדולות מאד של שפת-הסִפרוּת של גנסין, סיבות עומקֵי תהוֹם וסיבות רוח מרחפת על פני תהוֹם. 

 

ומחשבה אחרת ישָנָה נשמרת אצלי, על מין סכנה תמיד בסגנוֹן, כי הוא עלול לשכוח קצת במין יהירות את הצורך בסיבות גדולות, ועל הצורך תמיד של יצירת-האמנוּת בסגנון ובהתנגדות לו כאחת, ועל הרצון הכמעט נוגע ללב של יצירה אחרת שיופיע אותו סגנון שוב, בָּהּ, כהִתגלוּת חדשה, שלָהּ, כאילו יוכלו להופיע שוב גם סיבותיו העמוקות, שביצירה הראשונה הן כעומקֵי נפש אחת יחידה.