בִּכְיִי, תְּחִנָּתִי [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

בִּכְיִי, תְּחִנָּתִי [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]   

 

בִּכְיִי, תְּחִנָּתִי [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]  

 

שיחות על תהִלים בזמן מלחמה ועכשיו סוף מלחמה, ואני כותבת על עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י עָֽ֝תְקָ֗ה בְּכָל־צוֹרְרָֽי ועל שאר הפסוקים, כי ראינו כאן דבר אחד גדול. ועָשְׁשָׁה עֵינִי, חידלון שלו, ובִכְיִי ותְחִנָּתִי ותְפִלָּתִי, כדי שאלהים יעזור לו, וישראל אמר על סוגיית הקשר בין הנִמצא במציאוּת מסוימת והעֶזרה של האל, ואין לאדם להתפלל לפני שיעשה מה שלאל ידו לעשות, עד יֵאוּש, ולכן כאן לפני התפילה בכי ותחינה, ויֵאוּש. כי הרי התפילה היא רק תוספת. הרי היא חוצפה כלפי אלֹהים. 

ויש כאן בתהִלים כמין ידיעה שאלֹהים שמע, ושהאויבים שמעו, וְיִבָּהֲל֣וּ מאלֹהים. ואין בעינֵי דָּוִד דיוּן על קיוּם אלֹהים. אלֹהים קיים, ותמיד הוא צריך לשמוע [ויש איזה פרדוכס, כי אם אלהים שומע הוא יודע על הבכי והתחינה, ואין כבר טעם להתפלל].

ודָּוִד חושב שאלֹהים תמיד אִתו. ובתמיד אִתו יש גם הֶפְסֵד.

 

[(ח) עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י עָֽ֝תְקָ֗ה בְּכָל־צוֹרְרָֽי: (ט) ס֣וּרוּ מִ֭מֶּנִּי כָּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן כִּֽי־שָׁמַ֥ע יְ֝קֹוָ֗ק ק֣וֹל בִּכְיִֽי: (י) שָׁמַ֣ע יְ֭קֹוָק תְּחִנָּתִ֑י יְ֝קֹוָ֗ק תְּֽפִלָּתִ֥י יִקָּֽח: (יא) יֵבֹ֤שׁוּ׀ וְיִבָּהֲל֣וּ מְ֭אֹד כָּל־אֹיְבָ֑י יָ֝שֻׁ֗בוּ יֵבֹ֥שׁוּ רָֽגַע: ]