יום שלישי, 27 באוגוסט 2019

רחמים על סדומיים [שיחות עם ישראל פיבקו]


...ודיברנו על "קח את אהרון ואת בניו אתו וגו', זה שאמר הכתוב [תהלים מה] אָהַבְתָּ צֶדֶק וַתִּשְֹנָא רֶשַע וגו'", שכאן אהרון הוא אוהב צדק, ו"קַח" הוא בגלל אהבַת צדק ולא בגלל היותם ממשפחת לויים, ובחירת כהן כאן לא בגלל קדוּשה וטהרה, אלא בגלל אהבת צדק, צדק עדיף על קדוּשה וטהרה, ודיברנו על "באברהם אבינו בשעה שביקש רחמים על סדומיים אמר לפניו רבונו של עולם נשבעת שאי אתה מביא מבול לעולם הה"ד [ישעיהו נד] כי מי נוח זאת לי מבול של מים אי אתה מביא מבול של אש אתה מביא מה אתה מערים על השבועה אם כך לא יצאת ידי שבועה", אש בסדום כמו מי המבול, וכך, בעיני המדרש כשאלֹהים נשבע אין משמעות לשבועה. ולא כתוב בספר בראשית שאברהם ביקש רחמים, אמר ישראל, אלא בבראשית הוא ביקש שאלֹהים יסביר לו את הקריטריון להשמדת סדום, תספה צדיק עם רשע, ביקש לדעת אם מידת הדין כאן היא העיקר
 וכשאמר האף תספה צדיק עם רשע, אמר ישראל, הוא אמר שמעשה של אדם אחד משפיע על מעשה של אדם אחר, הצדיקים משפיעים על העיר כולה, על המקום, והמקום נהיה מין עיר מקלט לכל מי שנמצא בו, כי הטוב משפיע יותר מהרע. וזה לא משפט, לא דין
ובעצם אברהם ביקש מאלֹהים שלא ינהג על פי מידת הדין לרגע אחד בתוך הזמן, אף על פי שמידת הדין היא חזקה מאלֹהים, היא כמו חוק טבע, והיא תובעת ממנו שינהג על פיה. 
וכשאברהם אמר חלילה לך מעשות כדבר הזה אמר לפניו חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט, הוא בעצם אמר לאלהים לא לעשות משפט. וזה מידת החֶסֶד של אברהם. והחסד לא מקבל את קיום הדין. והמדרש אומר "אם משפט אתה מבקש אין כאן עולם, אם עולם אתה מבקש אין כאן משפט...", כי אם משפט אתה מבקש אין כאן עולם מפני שבָּעולם יש מימוש רצון של הבורא, מימוש של חסד, אמר ישראל, אבל התבוננוּת על העולם מלמדת שאין חסד אלא חוקים עִוְּרִים, והמדרש אומר אתה יכול להחזיק בשני הקצוות, בהתקיימוּת של מידת הדין ושל מידת החסד. והמדרש והתורה מחזיקים בשני הקצוות, מפני שכל מידה יש לה צד של צדק, אמר ישראל, ויש לה  זכות להתקיים



[ויקרא רבה (וילנה)פרשת צו פרשה י. : "קח את אהרון ואת בניו אתו וגו' , זה שאמר הכתוב (תהלים מה) אהבת צֶדֶק ותשנא רֶשַע וגו' ר' יודן בשם רבי עזריה פתר קריא (פתח בקריאה) באברהם אבינו בשעה שביקש רחמים על סדומיים אמר לפניו רבונו של עולם נשבעת שאי אתה מביא מבול לעולם הה"ד [ישעיהו נד] כי מי נוח זאת לי, מבול של מים אי אתה מביא, מבול של אש אתה מביא, מה אתה מערים על השבועה אם כך לא יצאת ידי שבועה ה"ה דכתיב [בראשית יח] חלילה לך מעשות כדבר הזה אמר לפניו חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט, אם משפט אתה מבקש אין כאן עולם, אם עולם אתה מבקש אין כאן משפט..."]

    
                                     

    

יום שבת, 24 באוגוסט 2019

יְדַמֶּה לו שמִחוּץ לַמַּחֲנֶה ...[שיחות עם ישראל פיבקו]


 ... מֹשֶה החליט שאלֹהים יבוא לאֹהֶל, שהאֹהֶל יהיה אֹהֶל מוֹעֵד, התוועדות, של אלֹהים, אמר ישראל כשדיברנו על "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד והיה כל מבקש יהוה יצא אל אהל מועד"[שמות לג]. ושאלנו על "מחוץ למחנה", ונזכרנו במחלות המוּצאות אל מחוץ למחנה. 
ואחרי כן, האֹהֶל האחר, "וידבר יהוה אל משה לאמר ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אהל מועד. ושמת שם את ארון העדוּת וסכֹת על הארון את הפרוכת...", ואז גם "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד יהוה מלא את המשכן"
ובכל זאת, כבר נהיָה משה כמו אלֹהים, נגלֶה ונסתָר, כי "וְרָאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה; וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת-הַמַּסְוֶה עַל-פָּנָיו עַד-בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ. " [לד,לה]. 
וחשבתי אחרי כן עוד על המחלות שהוצאו אל מחוץ למחנה, ועל הכֹּהֵן שהיה רואה את הנְגָעִים, ושהיה קרוב מאד אל הדבר שהיה צריך להיות מוּצָא אל מחוץ למחנה, ורחוק ממנו מאד, ועל הרופא שאולי יוכל לרפא מן המחלות האלו, אבל לא תהיה לו ידיעַת הקרוב כל כך והרחוק כל כך, לא תהיה לו הידיעה שיש לכהן, ידיעת המרחק והקִרבה של הטמא והמרחק והקִרבה של הטהור. אולי יְדַמֶּה לו שמחוּץ למחנה הרחק מן המחנה הוא המרחק הגדול.     


[ויקרא יג כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא--טָמֵא הוּאבָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ
יד,א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹריד,ב זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹוְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵןיד,ג וְיָצָא, הַכֹּהֵן, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה; וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת, מִן-הַצָּרוּעַ.]

[שמות: וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת-הָאֹהֶל וְנָטָה-לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן-הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ, אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָיָה, כָּל-מְבַקֵּשׁ יְהוָה, יֵצֵא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.  
לג,ט וְהָיָה, כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן, וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְדִבֶּר, עִם-מֹשֶׁה.  
מ,א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹרמ,ב בְּיוֹם-הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, תָּקִים, אֶת-מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד.
מ,לד וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּןמ,לה וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן;]


                                     

יום שלישי, 20 באוגוסט 2019

אַיָּלִים בשעת שָרָב [שיחות עם ישראל פיבקו]


השרב נִכְפֶּה מהטבע, והעבירה נכפֵּית גם היא, המציאוּת כופה את העבירה, אמר ישראל כשקראנו במדרשי אֵיכָה רבה את "מה אַיָּלִים הללו בשעת שרב הופכין פניהם אלו תחת אלו, כך היו גדולי ישראל רואין דבר עבירה והופכין פניהם ממנו,", כמו האיָלים, היו הופכים פניהם, וכך לא היו רואים את העבירה. אז במה הם גדולי ישראל, אמר עוד. אסור להם לנתק עצמם מן העבירה. ולא כל עבירה אלא כמו השרב, אמר, והדימוי של השרב הוא מדויק, כי שרב הוא מצב מובן וידוע, ורק גדולי ישראל לא מבינים. ובעולם של שרב צריך לדעת שהוא יבוא וילך, הוא מצב מסוים בתוך הזמן, וצריך לדעת את זה, ואם הם לא יזהו עכשיו את העבירה, כמו את השרב, הם לא יזהו אותה אחר כך. 
וכך ילכו בלי כוח, כי הם אשמים. 
והמדרש האחר, "...בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כוח בגבורה של מעלה, ...ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום כביכול מתישין כוח גדול של מעלה...", הראָה לנו שאם הם יכולים להוסיף לאלֹהים כוח הם גם יכולים להקטין את כוחו. שכוחו של אלֹהים לשלוט בעולם תלוי באדם. ו"כביכול" שכאן לא משפיע הרבה. 
וזה שהופיע בתחילה, "ד"א כל הדרה, אלו התינוקות, א"ר יהודה בוא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקדוש ברוך הוא, גָלתה סנהדרין ולא גָלתה שכינה עמהם, גלו משמרות ולא גָלתה שכינה עמהם, וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם...", 
רק עִם התינוקות, לא עם החָכְמָה [הסנהדרין] ולא עם הקדוּשה [משמרות. הכהונה]. והרי צפוי היה שהם יהיו הזיכרון החשוב ביותר לאדם ולחברה. 
והחָכְמָה היא מצטברת, היא כמו הזִקנה, והמדרש אומר לא החָכְמָה, הזִקנה, אלא התינוקות, שבהם העתיד הנעלם, כמו אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. השכינה רוצה את אהיֶה אשר אהיֶה, את המִשתנֶה בתוך הזמן. 
ובעצם, חשבנו, בדיבור על אי-ההִשתנוּת בזמן חז"ל מדברים גם על עצמם. 
  
[איכה א ו: וַיֵּצֵא מן בת- (מִבַּת-) צִיּוֹן, כָּל-הֲדָרָהּ; הָיוּ שָׂרֶיהָ, כְּאַיָּלִים לֹא-מָצְאוּ מִרְעֶה, וַיֵּלְכוּ בְלֹא-כֹחַ, לִפְנֵי רוֹדֵף
איכה רבה [וילנא] פרשה א: "ד"א כל הדרה, אלו התינוקות, א"ר יהודה בא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקדוש ברוך הוא..."   ]



                                      

יום שבת, 17 באוגוסט 2019

נֶפֶשׁ חַיָּה [שיחות עם ישראל פיבקו]

...ובתחילת השיחה על השֵמוֹת בתחילת קיץ אחר דיברנו על לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, וחשבנו שרק אלֹהים, שהיה לבדו, ידע שלא טוב היות האדם לבדו. ויצר אז מן האדמה את כל חַיַּת השדה ואת כל עוף השמים
ואלֹהים אמר "לא טוב" על דבר בתוך הבריאה בפעם הראשונה, "לא טוב היות האדם לבדו", כי רק האדם מעורר באלֹהים את ראיית הלא טוב. הוא המראֶה לאלֹהים את שלילת הטוב של הבריאה, את גבולות הכוח של אלֹהים, אמר ישראל. 
וראינו שכֹּל אשר יִקְרָא לוֹ האדם נֶפֶשׁ חַיָּה יהיה דומה לאדם, כי "ויהי האדם לנפש חיה". בקריאת השם יגדיר אותו כדומה לו. 
ושאלנו אם לא טוב היות האדם לבדו כדי שלא יהיה כמו אלֹהים, וכדי שלא יהיה המתחרה באלֹהים. וחשבנו שתמיד יישאר האדם לבדו, מפני שאלֹהים, שברא אותו בצלמו, לא שינה את הצֶלֶם, אלא רק הוסיף לו דבר. את עזר כנגדו.
וישראל אמר עוד האדם לא ידע את מטרת קריאת השמות, ולא קרא "נֶפֶשׁ חַיָּה" למישהו מהחיות, ובעצם, חיפש דבר דומה ל"בצֶלֶם אלֹהים" ולכן הוא לא מצא נֶפֶשׁ חַיָּה בחיות השדה ובאחרות. 
לרגע חשבנו שהיה צריך לחפש באלֹהים ולא בחיוֹת. אבל אלֹהים מחוץ לעולם ולתולדות שלו, אמר ישראל, והוא לא יכול להיות עזר כנגדו. והוא לא יכול להוציא את האדם מבדידותו.       


[וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ.  יט וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹכ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. 

בראשית פרק ב: וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה ]



                            

            

    

                              


    

יום שני, 12 באוגוסט 2019

קְצֵה האדמה [שיחות עם ישראל פיבקו]


...ובקללה "ארור אתה  מן האדמה" וב"נע ונד תהיה בארץ" מנע אלֹהים את הפגישה של קַיִן אתו, אמר ישראל כשדיברנו על הכמיהה של קין אל אלֹהים, ועל הניסיון שלו לחזור אל ראיית ההִתהלכוּת של אלֹהים בגן עדן, 
וחשבתי עוד על "ויהי מקץ ימים" ועל "הן גֵּרַשְתָּ אותי היום מעל פְּנֵי האדמה" שאמר קין, ועל קצֵה פְּנֵי האדמה, וקצה הפֶּתַח באדמה, וקצה יכולתה של האדמה, כי אולי גם ממנה יהיה קין נסתר כשיהיה נע ונד בארץ, גם ממנה, שתיאוּרֶיהָ ותיאוּרָיו כמעט נהיו תלויים זה בזה, ואילו עכשיו, כשהופרד מעל פָּנֶיהָ, אל הארץ, נראו גבולות פָּנֶיהָ, ואילו הוא, שהצליח להוציא ממנה גם פרי, יהיה נע ונד בארץ כנראה בלי גבול, ואף על פי שיִכְמַהּ אליה כמעט כמו אל אלֹהים, יהיה גם חופשי מגבולותיה בארץ הרחבה. 

וחשבתי גם על פְּנֵי האדמה בציורים של מילֶה, של וַן גוֹך, של Albert Bierstadt      ושל אחרים, ועל פְּנֵי הציוּרים עצמם, שככל שיְדַמּוּ להם פני אדמה שאין להם קץ, לא ישיגו אותם.        



[ אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָד,יב כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץד,יג וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-יְהוָהגָּדוֹל עֲוונִי, מִנְּשֹׂאד,יד הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּמִפָּנֶיךָ, אֶסָּתֵר;]  


                                   


                             

Hetch Hetchy Valley by Albert Bierstadt (1874-80)

          

                         
   

יום שבת, 10 באוגוסט 2019

הפֶּתַח הוא באדמה [שיחות עם ישראל פיבקו]

ובעוד יום קיץ דיברנו על קַיִן ועל לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וישראל אמר החַטָּאת רובץ על האדמה, והאדמה, היא מסמלת בשביל קַיִן [שהמשיך את הציווי שנאמר לאביו] את הקשר עם אלֹהים, היא המאמָץ שלו לפגוש את אלֹהים. 
והוא שיִרְאֶה את החַטָּאת, כי החטאת רובץ על האדמה, אמר. וגם " לַפֶּתַח" הוא באדמה, אמר
ועוד דיברנו על החיקוי שחיקה הֶבֶל את קין, כשהביא מִנחה לאלֹהים, ולא היתה בו ההבנה של היחס לאלֹהים, ובכל זאת, חשבנו, הוא יצר מין חזרה חֶזיונית של מה שעשה קין, והוא לא עמד לבד מול אלֹהים אלא רק במין חזרה על אחיו. והעמידה לא לבד היא יצירה שלו. 
ועוד דיברנו על המִנחה, וישראל השווה את "ויהי מקץ ימים" לאסיף, שהוא בקצה ההבשלה, כי קין הביא את קצה ההבשלה ואילו הבל הביא את הבכורות שהן ההתחלה. 
ובהבאה מפרי האדמה כמו קרא קין תיגר על אלֹהים, אמר ישראל, כי הפרי הוא של הגן ושל עץ עושה פרי, וקין יָכֹל להתמודד עם העונש שהוטל על אביו וגם להוציא פרי מן האדמה [ותוצא הארץ ...], אבל לא הצליח לפגוש את אלֹהים, והראה לאלֹהים שיש לו פרי במין ניסיון לחזור אל ראיית ההִתהלכוּת של אלֹהים בגן עדן. והוא הגיע אל הקצה, אל השלם, ובעצם אמר לאלֹהים אני עושה הכל, פרי ולחם. והוא מַתיר הסְפֵקוֹת, שהגיע אל קצה ההבשלה ואל קצה הידיעה של מהו הבכור. 

[ואלֹהים שָעָה אל הֶבֶל כי הבל הוא המחַקֶּה של קין, והוא כמו שלשלת ההמשך שלו, אמר עוד. ]   


[וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי

בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָג,יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶהג,יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם

ד,ג וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה--לַיהוָה.
וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל

לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ]



יום שני, 5 באוגוסט 2019

הרעיש את העולם [שיחות עם ישראל פיבקו]


...וחָרַגְנוּ מן השיחה על השֵמוֹת כשפנִינו אל "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר", אבל גם ראינו שאלֹהים נתן שֵם בפעם הראשונה, ב"ויקרא לאור יום"
יש הפתעה ב"ויהי אור", אמר ישראל, כי ויהי אור אומר שהיה יכול להיות סָפֵק, ואמר עוד הדיבור "יהי אור" כובל באופן סופי את המחשבה על יהי אור, וכל לשון ויהי היא לשון צער אצל חז"ל, כי ויהי הוא גמור, כובל באופן גמור את המחשבה יהי. 
והוא לא קשור לחושך, אמר, כי האור הוא יצירה של דבר לגמרי לעצמו, והוא היצירה היחידה של הדיבור הישיר, ואלֹהים ציין אותו כטוב, כי יכול גם להיות רע, והבדיל אותו [ויבדל אלֹהים בין...] מן החושך כי אין קשר ביניהם. 
ואחרי כן דיברנו על המדרש "ויעשֹ אלהים את הרקיע, זה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם, ויעש אתמהא...", כי לא נעשה כאן כדבר אלֹהים ולא היה כאן "ברא", וישראל אמר יש כאן מרחב אינסופי בין הדיבור ובין "ויעש", יש כאן מעבָר מנשֹגב אי-העֲשִיָּה, הדיבור של אלֹהים, אל ויעשֹ. ובגלל הדבר הזה בן זומא הרעיש את העולם, אמר ישראל, כי ראה שאלֹהים נאלץ לעשות את הרקיע. ראה את גבול הכוח שלו. כי לא כמו "ויהי אור" שבו האור אינו קשור במשהו שקדם לו, הרקיע קשור למים, לדבר קיים, וכאן אלהים היה צריך להתחשב בדבר קיים באופן גמור ולא משתנֶה. 
אלֹהים לא הצליח להעתיק לכאן את השפה של יצירת האור. "יהי" נהיה כאן בעל משמעות אחרת. והרי המים הם כבר חומה בצורה מול האל
ובן זומא הרעיש מפני שהבין שיש כאן שערוריָה של שפה שלא מתקַשרת עם "ויהי" הראשון, שבו היו לאלֹהים חופש ואין-סופיוּת. 

[אבל בן זומא גם הזכיר את "וברוח פיו כל צבאם" שבתהִלים, כדי שיפתור לו את הבעיה, אמר. ]


[בראשית:  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר

 ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִםז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ,   ]


  

יום שבת, 3 באוגוסט 2019

נצנוּץ דמיוֹן [בסיפורים של טרומן קפוטֶה]

מין נצנוּץ דמיוֹן לסיפוּרים של קתרין מנספילד ב"פרוות חורפן משלך", רק נצנוץ, חולף, ומין דמיון לדיאלוגים ב"עליסה בארץ הפלאות" מבצבץ בדיאלוג ב"עץ של לילה", ומין דמיון לסכנה הלא ברורה, אבל גם הדמיון עצמו לא ברור, והסיום של הסיפור "ילדים בימי ההולדת שלהם", עם התאונה, נדמֶה לרגע לְסיום מכריע, רק לרגע, כי כבר הופיעה התאונה בתחילת הסיפור, והדיאלוגים ב"האגדה של פּריצ'ר", לרגעים נדמֶה שהם הובלַת הסיפור אל דבר איום, הוֹבָלָה ידועה, אבל הם גם מין הִתפוגגוּת של ההובלה הזאת, רק צל דק של אפשרות הרע, 
והדמות של מר אייווֹר בֶּלִי ב"בין השבילים לעדן" כמעט מעירה הבהוּב-זיכרון של דמותו של מר דאפי שב"מקרה מצער" של ג'יימס ג'ויס, אבל היא מתרחקת והולכת ממנה, כמו היה ההבהוב טעות, מין מחשבת שווא על דמיון. והרי הסיפור כולו שונה כל כך מזה של ג'יימס ג'ויס. 
איך לתאר את הדמיון הכמעט נעלם, אולי כתיאור עננים דקיקים, נוֹצָתיים, אֵד, פתותֵי אוויר נושבים, ואולי רק דימיתי לי אותו, אבל הרי הוא גם כמעט טענה, טַעֲנַת רצון לפֵרוּר של דבר, כמעט טענַת זְכוּת לפֵרוּר של דבר.          

       
                                 
             דיוקן טרומן קפוטה

Irving Penn . Truman Capote, New York,