עוד על תקרות ורְצָפוֹת, שָמַיִם וארץ.
מדוע מעדיפה בדרך כלל האמנוּת הנפרשֹת והנערמת על רצפות הגלריות והמוזיאונים לשמר את ההרגשה שהנשֹגב לא יכול להיות מושג על הרצפה? האם גם מפני שהיא שומרת כך על ההפרדה בין שמַיִם וארץ?
בשיחה על בריאת השמַיִם והארץ בספר "בראשית" אמר י. שהשמַיִם מצליחים לקיים לגמרי את הרעיונות המופשטים, ואילו הארץ איננה יכולה לעשות זאת. הוא אמר שהמציאות של הארץ תמיד תשַנֶּה את הרעיון, תִגרע ממנו, או תוסיף לו משהו זר לו, מפני שהארץ לא שלמה, ותמיד יש בה גם התקלקלוּת, ותמיד לַפֶּתַח חַטָּאת רובץ בה.
נדמה שהֵעָרמוּת האמנוּת על הרצפות נאמנה ל"לַפֶּתַח חַטָּאת רובֵץ", שתמיד יגרע מהרעיון הנשֹגב, ויגביר את הרגשת הנִבְרָא המִתקלקל, ואת הרגשת הסכנה האורבת.
ונדמה שהשמַיִם, המסוגלים לשמור על רעיון מופשט במלואו, באופן נעלֶה, נהיו הם עצמם רעיון נעלֶה. הם נהיו שמַיִם שאין בהם הבנייה וההרס של כוכבים, שאין בהם הקריסה של כוכבים, הסוּפוֹת וההתנגשויות. הם רק שְמֵי-הרעיון השלם, שאפשר לכמוהַ אליו, ושהתקרות הגבוהות רצו אותו כל-כך.
בדרך כלל ציורי התקרות של הרנסנס ושל הבארוק הציגו דמויות רבות של בני-אדם אבל גם הציגו את דמות השמים, ויצרו מעֵין התאחדות של התקרות עם השמים. וכך דמויות בני-האדם בציורֵי-התקרות האלה זוכות להיות שמיימיות, קרובות אל הרעיונות השלמים, הלא-נפגמים.
ואחרי זמן כה רב, אחרי מאות שנים, האמנות העכשווית הנערמת על הרצפות לא מנסה לפגום ברעיון השמים, לא מבקשת לבטל אותו, אף על פי שהיא עצמה מדגישה כל-כך את חומריהָ, שהם חומרי הבנייה והקריסה וההתכַּלוּת של הכוכבים, חומרי הסופות של היקום כולו.
