מְעֻוָּ֖ת לֹא־יוּכַ֣ל לִתְקֹ֑ן, ואילו המדרש אומר בְּעולם הבריאה יש אפשרות לתיקוּן [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

דבר שהיה לא מִתבטל, ובכל זאת ישנה בתנ״ך ו׳ ההיפוך, והיא מחזיקה את העבר ואת העתיד. היא מתקנת, כי היא מלמדת שעבר ועתיד יכולים לחיות בכפיפה אחת, כלומר, התורה אומרת יש אפשרות לתשוּבה, אמר ישראל, ועל חשבון הקב״ה כמובן, כי רעיון התשוּבה אומר אפשרות של תיקון. זה תיקון בניגוד לשלמוּת של הקב״ה. והמדרש אומר ״בעולם הזה מי שהוא מעוות יכול לתקון ומי שהוא מתוקן יכול לעוות, אבל לעתיד לבא מי שהוא מעוות אין יכול לתקן ומי שהוא מתוקן אין יכול לעוות״, והעולם הזה הוא ההווה, הוא לא בא, והוא מסתכל לעבר ולא לעתיד, ועתיד לבוא, מה שיבוא, וחז״ל כאן לא יודעים מתי העתיד לבוא, ובעולם הזה שלהם נהפכו דברי קֹהלת, בעולם הזה אפשר לבחור, והם מדברים על מי שהוא מעֻוות ומי שהוא מתוקן, אדם. והיכולת לתקן ולעוות מיַתרת את אלֹהים. כלומר האדם יכול להחליט מה מתוקן ומה מעֻוות. ואילו לעתיד לבוא, שבו מי שהוא מעֻוות אין יכול לתקן ומי שהוא מתוקן אין יכול לעוות, הדברים בהירים, מוחלטים, ואין בו בחירה. 

האם כדאי לשאוף לעתיד לבוא? הרי יש פה מוחלטוּת, כאילו עולם שלם [שאין בבריאה], אמר ישראל, אבל המוחלטוּת מביאה גם לפסימיות. גם בשָלֵם יש פגימוּת כי אין בו אפשרות לשינוי. ואילו בעולם הבריאה יש אפשרות לתיקון. 

והיה נדמה לנו שהאמירה עצמה על שתי האפשרויות מספקת את המדרש. 

 

[קהלת פרק א 

(טו) מְעֻוָּ֖ת לֹא־יוּכַ֣ל לִתְקֹ֑ן וְחֶסְר֖וֹן לֹא־יוּכַ֥ל לְהִמָּנֽוֹת]

 

[רות רבה (וילנא) פרשה ג סימן ג

ג אמר (קהלת א') מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, בעולם הזה מי שהוא מעוות יכול לתקון ומי שהוא מתוקן יכול לעוות, אבל לעתיד לבא מי שהוא מעוות אין יכול לתקן ומי שהוא מתוקן אין יכול לעוות, וחסרון לא יוכל להמנות, יש מהרשעים שמזדווגין זה עם זה בעולם,]

                                           

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 21 חזרה אל ״לשוטט בגן עדן״

 

הצצתי שוב בסיפוּרים האלה של סם שפרד, וכאילו נזרקתי מים סוער של ״שיקויי השטן״ אל חוף שקצהו ברור ובהיר, ושהשוטטוּת בו קלה, ומה שנדמֶה בו כגן עדן אין בו ההִתהלכוּת של אלֹהים, ובכל זאת התהלכתי בסיפורים שוב, וכאילו התרחב החוף הבהיר, ויכולתי לראות את הטוב והנֶחמד להַשְֹכִּיל, את הנוצָר מבהירוּת החוף ואת המגלֶה את אי-ידיעת גודלו. 

 

״עלילתו של ״שיקויי השטן״ סבוכה ומפותלת מכדי שמישהו יהין לתמצתה. [זיגמונד פרויד]״, נכתב על כריכת ״שיקויי השטן״, אבל מי יהין לתמצת עלילת סִפרוּת, כי מי יהין לתמצת סִפרוּת. וגם את שוֹטְטוּת הסיפוּרים של סם שפרד אין לתמצת. כשהם שבים אלי עכשיו נדמה לי שהמִלים ״אני נולד, בלי מושג״ של סוף הסיפור ״ימי האפָלות״ כמו נולדות בהם תמיד.   

 

רועי כנען כתב באחרית דבר ל״שיקויי השטן״: ״...גם את מגילת היוחסין הנפתלת והטורדנית, המופיעה בקלף של הצייר הזקן, ואת החטאים החוזרים ונשנים בה אפשר לקרוא כפרודיה על תיאורים דומים של בתי אצולה מקוללים המופיעים ברומן הגותי״, וחשבתי שהיא גם מין תמוּנַת אֵין-סוֹף העלילה. 

 

[״אני נולד, בלי מושג״. סוף הסיפור ״ימי האפָלות״. לשוטט בגן עדן. סם שפרד. תרגם עופר שור. הוצאת בבל]

 

[״שיקויי השטן״. א.ת.א הופמן. תרגם רועי כנען. הוצאת אפרוח]

 

                                             

                                        

 

ובשביל להדיח טללים רָעים. [שיחות עם ישראל פיבקו]

...והיינו צריכים עוד להבין את ״להדיח טללים רָעִים״, המַיִם השבריריים על הארץ, הנוצָרים למטה, במגע עִם הארץ [ובפרק ב׳ ב״בראשית״ אולי במגע האד שעלה מִן הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה], והטללים הרעים מייצגים את הלמטה ולא את הלמעלה, וראינו את ״רָעים״ כלא שלמים, כמו שהעולם הנברא לא שלם, וזה תיאור המציאוּת, כי היא לא יכולה להיות שלמה. כמו בתוך חלל מתרחש משהו וההתרחשות אומרת שיש משהו לא צפוי ולא גמור, אמר ישראל. 

ודיברנו על להדיח, להרחיק טללים רעים שלא יעלו אל השמים, וגם, כדי שתהיה תמיד תנועה. כי בהבדל מן השמים שאין בהם שינוי, ששומרים על האידיאות בלי שינוי וקלקול, הארץ משנָה וגם מקלקלת. ויש בארץ חיים, ותמיד צריך בה שינוי, וכך את הטללים צריך להזיז, לשַנּוֹת. והטללים הם כמו דבר חי. 

 

 

[קהלת רבה (וילנא) פרשה א

ר' שמואל בר נחמן בשם ר' חנינא דציפורי, ואית דאמרי ר' חנין דצפורי בשם ר' שמואל בר נחמן בשביל ארבעה דברים חזר בו הקדוש ברוך הוא שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן, בשביל בעלי זרוע, ובשביל להדיח טללים רעים, ושיהא הגבוה שותה כנמוך, ושיהו הכל נושאין עיניהם לשמים, שנא' (איוב ה') לשום שפלים למרום וגו'.]

 

 

 [בראשית ב: בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.  הוְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח:  כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.  ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.] 

 

״בשביל ארבעה דברים חזר בו הקדוש ברוך הוא שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן...״ [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

בשביל ארבעה דברים חזר בו הקדוש ברוך הוא, כי מִתחילה חשב שהעולם יוכל להיות מתוקן, וחזר בו, כי ראה שהעולם לא מתוקן, אמר ישראל בשיחה הזאת, וכבר  ב״אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ״ הוא ברא תופעות הפוכות, שחשב שיהיו שוות אבל הן לא שוות, והן גבוה ונמוך. ויש פה שאלה על המציאוּת, על גבוה ונמוך שיש במציאוּת, על פערים במציאוּת. 

ובשביל שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן, שתהא שותה רק ממי השמים [והרי בתחילה ״כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ״], וכך היא תמיד למטה ונזקקת למה שלמעלה. ובשביל בעלי זרוע, כי תמיד יהיו בעלי הזרוע. כי תמיד יש למעלה. וכמו גבוה ונמוך בטבע כך אצל בני האדם. זה המובן מאליו. 

והיינו צריכים עוד להבין את ״להדיח טללים רעים״, המים השבריריים על הארץ. 

[קהלת רבה (וילנא) פרשה א

ר' שמואל בר נחמן בשם ר' חנינא דציפורי, ואית דאמרי ר' חנין דצפורי בשם ר' שמואל בר נחמן בשביל ארבעה דברים חזר בו הקדוש ברוך הוא שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן, בשביל בעלי זרוע, ובשביל להדיח טללים רעים, ושיהא הגבוה שותה כנמוך, ושיהו הכל נושאין עיניהם לשמים, שנא' (איוב ה') לשום שפלים למרום וגו'.]

                                            

וְאֵ֥ין כָּל־חָדָ֖שׁ תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ. היא היוצרת גבול לכל. [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

הדברים האלה הם על מחשבת האדם ועל הראִייה שלו, ויש כאן שאלה מאיפה מתחילים החיים, והם מתחילים בשמש, והם מהשמש ותחתיהָ, וגבולותיהם תחתיה, אמר ישראל על ״וְאֵ֥ין כָּל־חָדָ֖שׁ תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ״. ואין כל חדש כי השמש לא משתנָה. וכך לא יכולה לשנות דברים אחרים.  

ומה מעל השמש. וחיי בני האדם לא משיגים את מה שמעל השמש. וקֹהלת כמו אומר לא אשאל אם יש חדש מעל השמש. 

ואולי מה שמעל השמש לא יכול לחצות את השמש אל מתחת לה, אולי בגלל אפלה גדולה מדי מעל השמש, אמר ישראל, והחדש לא יכול לחצות את האפלה ולעבור אל מתחת השמש. וקֹהלת בעצם מדבר על גבולות החיים רק תחת השמש. וזה אין כל חדש, וזה הביטחון של החיים, השמש היא העוגן של החיים. ומסוכן הרצון הנִכסף לחָדָש, במקום השמש. כי החדש הוא ביטול היש, הוא ביטול עוגֶן השמש. 

 

ודיברנו מעט גם על ״עֲשָׂרָה דְּבָרִים שָׁאַל אַלֶכְּסַנְדְרוּס מוֹקְדוֹן אֶת זִקְנֵי הַנֶּגֶב, אָמַר לָהֶן: מִן הַשָּׁמַיִם לָאָרֶץ רָחוֹק, אוֹ מִמִּזְרָח לַמַּעֲרָב? אָמְרוּ לֵיהּ: מִמִּזְרָח לַמַּעֲרָב, תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי חַמָּה בַּמִּזְרָח, הַכֹּל מִסְתַּכְּלִין בָּהּ, חַמָּה בַּמַּעֲרָב, הַכֹּל מִסְתַּכְּלִין בָּהּ. חַמָּה בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ, אֵין הַכֹּל מִסְתַּכְּלִין בָּהּ...״. כי כשהשמש באמצע הרקיע, אי אפשר להסתכל בה ולראות אותה. ויש תחתיה אי הבנת הדבר שמעֵבֶר לה. היא היוצרת גבול לכל. 

 

 

 

[קהלת. (ט) מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ ה֣וּא שֶׁיִּהְיֶ֔ה וּמַה־שֶּׁנַּֽעֲשָׂ֔ה ה֖וּא שֶׁיֵּעָשֶׂ֑ה וְאֵ֥ין כָּל־חָדָ֖שׁ תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:]

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 20 משהו על ״היתה זו היא...״ [והצורך ברבקה]

 

״...שכן האש שהאישה הזרה חזרה והבעירה בי עוררה בי תכופות תאוות חטא שקודם לא הכרתי, עד שמרוב ייסורי פריצות לא ידעתי את נפשי...״

״מיד כשראיתי את אורליה פילחה קרן את חזי וכל הרגשות הכמוסים, הערגה רוויית העונג, חמדת האהבה השוקקת – כל מה שקודם רק הדהד בקרבי כמו נבואת לב מן המרחקים הוצת לחיים סוערים...היתה זו היא עצמה, היא, זו שראיתי בחזיוני המופלא בתא הוידוי...לא אורליה, היתה זו רוזליה הקדושה...״ [שיקויי השטן, א.ת.א. הופמן, תִרגם רועי כנען]

 

 

גם אני ידעתי מיד שהיתה זו היא, ולא בגלל הופעות הכפילים ביצירה, אלא ראיתי את צורֶך הסִפרוּת להיות כמי שנגזרה עליה גְּזֵרָה, וראיתי כאן את כמעט גזֵרת קשרֵי הדברים והמקרים, וכאילו הוחזר לי דבר כמעט נשכח. 

וחשבתי שוב על הצורך של ספר בראשית ב״וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן-מִלְכָּה, אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם; וְכַדָּהּ, עַל-שִׁכְמָהּ...״, הצורך דווקא ברבקה ממשפחת אברהם אחרי דברֵי עבד אברהם ״וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה--אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק״, לא כדבר מפתיע ומוזר, ולא כגורל, אלא במין הגיון של קשרֵי הדברים בספר בראשית. 

וחזרתי לחשוב על קשרֵי הדברים והמקרים ב״שיקויי השטן״, והצטערתי על כמעט היעלמוּת קשרֵי מקרים דומים בסִפרוּת עכשווית, הקשרים הנהיים בעיניה כניתנים בקלות רבה מדי, הנהיים כמעט מגונים בעיניה. 

וחשבתי שאולי אינה רואה עצמה כמי שנגזרה עליה גזרה, אלא חשיבותו של הכותב עצמו גדלה אצלה כל כך, כמעט כגודל גזרה.

 

 

 

[הציטוטים מ״שיקויי השטן״, א.ת.א. הופמן , עמ׳ 37 ,51, תִרגם רועי כנען. הוצאת אפרוח]

 

 

[בראשית כד: כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק]

 

                                                     

 

זִכְרוֹן אמנוּת 8 חלום האמנוּת והשאוֹל

 

כאילו חלמתי את חלום האמנוּת והשאוֹל, וראיתי עִם ישראל את השאוֹל שאינו מתמלא לעולם, וראינו שנינו את האמנוּת כשאול, ולא זוועתית היתה הראִיה הזאת, אלא היתה בה מין תקווה לדעת את מעמקֵי הלא מתמלא, את מקום הדומים הלא-חיים שהוא לא מקום, את התהום שנִבראה לפני שהאמנוּת נוצרה, כאילו גם למען האמנוּת. 

 

וחשבתי שוב על השומר הזקן ב״רייקסמוזיאום״ שהציע שאסתכל היטב בדמות המצוירת ב״ An Old Woman Reading״ של רמברנדט, האמִתית כל כך, החיה כל כך בעיניו, כי רוב ימיו הוא רואה את הדבר האמִתי הזה, הלא-חי הזה, וכנראה יודע שהוא רואה את תהום האמנוּת, ושלא יוכל להכיר את סופה, אבל משווה את מה שיש בה לחיים, מקרֵב אותה אליו, החי, לסמוך עליה בעולם-החיים.

 

                                                  

     An Old Woman Reading, Probably the Prophetess Hannah  רמברנדט

״כל הנחלים הולכים אל הים כל המתים אינן נכנסין אלא לשאול...״ [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

כשאני כותבת על ״כל המתים אינן נכנסין אלא לשאול והשאול אינו מתמלא לעולם״ אני לא מבינה לגמרי את עומק השאוֹל. יש לי איזה דמיון על עומק השאול. 

אבל יכולתי לראות את דמיון הים והשאול, והיה נדמה לי שהים מסביר את השאול, כשישראל שאל בשיחה שלנו למה הים מעביר אל השאול במיתוס היווני והרומאי. אבל כשחז״ל אומרים שהים הוא כשאול, אמר ישראל, אינם מתכוונים לשאול כמו זו של היוונים והרומאים, אלא יש כאן מֵתים ממש, לא צללים ומְהַלְכִים, וב״השאול אינו מתמלא לעולם״ יש גם הרגשת הים כאינסוף, מקום ללא מקום, וישנה כאן שאלה אם חיים הם הִצטברוּת, וכשאין בשאול הִצטברוּת של המֵתים ישנה גם ראִיית החיים כלא מצטברים, גם העולם של החיים לא מתמלא, והחיים הם ניסיון להתמלא שאינו מצליח. 

 

 

[ז ד"א כל הנחלים הולכים אל הים כל המתים אינן נכנסין אלא לשאול והשאול אינו מתמלא לעולם שנא' (משלי כ"ז) שאול ואבדון לא תשבענה וגו', תאמר משהם מתים בעוה"ז שוב אינם חיים לעוה"ב ת"ל אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת למקום שהמתים מתכנסין לעוה"ב שם הם שבים ועתידים לומר שירה לימות המשיח מ"ט (ישעיה כ"ד) מכנף הארץ זמרות שמענו ואומר (שם /ישעיהו/ כ"ו) יחיו מתיך נבלתי יקומון.]

 

קַלֵּי עולם וגדולֵי עולם [שיחות עם ישראל פיבקו]

מין ניגוד ב״יהיה בעיניך דוֹר שבא כדוֹר שהלך״ וב״שָקַל הכתוב שלשה קַלֵּי עולם עם שלשה גדולי עולם״ בקֹהלת רבה ל״אִם ראשונים בנֵי מלאכים אנו בני אנשים...״, שיש בו בני מלאכים כאילו מחוץ לזמן, נצחיים, אבל גם בתוך הזמן כי למלאכים יש כאן בנים, ושהראשונים בו הם כשליחי האל במציאוּת [כמלאכים] ואחר כך בני אדם, כלומר גם מתים, ושלמרות שיש בו כמין אירוניה נתפש כאמירה של אמת ושל רצינות. למען יוהרה שלהם עצמם, אמר ישראל בשיחה הזאת. 

ובשלושה גדולי עולם משה הבא מאפשרות של מצרִַים, האפשרות להיות מצרי, ואהרון עם תיקון של קין והבל כבכור המקבל על עצמו את מרות הצעיר ב״וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים״, ושמואל שהצליח בהנהגה ובמניעת האלילוּת ונכשל בילדיו כמו שנכשלו משה ואהרון, שלושה גדולי עולם השווים לשלושה קַלֵּי עולם – גדעון, יפתח ושמשון, העומדים בזכות עצמם, החריגים לגמרי, והעולים ממקום מיוחד, מעבודה זרה אצל אביו של גדעון, מאֵם זונה ליפתח, ומהיות שמשון עם דלילה, לשלושתם דבר מגונֶה שממנו עלו למנהיגות. והמגונה אצלם הוא השֹיח עם אומות העולם דרך אלילוּת ודרך זנוּת, אמר ישראל. ובהליכה אל הפסלים הנכחה חזקה של האל ובהליכה אל הזנוּת הנכחה חזקה של הגוף, אמר. וכשכתוב כִּי זָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים יש שם משיכה חזקה מאד להיות עִם העולם הטבעי שיש בו אלים רבים. וכך, הצורה הפיסית, החומר, המודגשים בקַלי עולם, נשקלים עם המופשט. 

 

 

[קהלת רבה (וילנא) פרשה א

ד ר' אבא בר כהנא ואמרי לה בשם ר' אדא בר חוניא יהיה בעיניך דור שבא כדור שהלך שלא תאמר אילו היה ר' עקיבא קיים הייתי קורא לפניו, אילו היו ר' זירא ור' יוחנן קיימין הייתי שונה לפניהם, אלא דור שבא בימיך וחכם שבימיך כדור שהלך וחכמים הראשונים שהיו לפניך, א"ר יוחנן כתיב (שמואל א' י"ב) ה' אשר עשה את משה ואת אהרן וגו', וכתיב (שם /שמואל א' י"ב/) וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל, ירובעל זה גדעון, בדן זה שמשון, יפתח כמשמעו, וכתיב (תהלים צ"ט) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, שקל הכתוב שלשה קלי עולם עם שלשה גדולי עולם ללמדך שבית דינו של ירובעל גדול וחשוב לפני הקדוש ברוך הוא כבית דינו של משה, ובית דינו של שמשון כבית דינו של אהרן, ובית דינו של יפתח כבית דינו של שמואל, ללמדך שכל מי שנתמנה פרנס על הציבור אפילו הוא קל שבקלים הרי הוא כאביר שבאבירים הראשונים]

 

 

 [שבת קיב

״אמר ר' זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים...״] 

 

[שמות: וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים. ]