עוד על "הילני אִמו עשתה נברשת של זהב על פִּתְחוֹ של היכל" [יוֹמָא. משנה] ועל הסיוּם החורג.

כמו הסטה והַפְרָעָה בתוך מסכת יומא, וכהופעַת דבר זָר, אבל הזכרַת הנברשת היא גם כהופעַת זַן חדש בתוך שְֹדֵה גידול. והשדה כולו נמשך אל הזן הזה. 

והנברשת עצמה, שבשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה, היא כמין הפרעה בתוך העולם, כי אור הנץ החמה לא זקוק לה כדי להיראוֹת כשהוא מופיע מן המרחקים, אבל היא גם יוצרת מין דמות או תמונה שלו. כאילו מראָה  דבר שלא היה קיים. 

והסיוּם של מסכת יומא, "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין? מי מטהר אתכם? אביכם שבשמיים.... ", הוא הסטה והפרעה בתוך אופי המסכת אבל הוא גם יכול פתאֹם להירָאות כפורץ את נוסַח המסכת אל מה שאין לכוון אותו, ופתאֹם נדמה לי שמסכת יומא נמשכת כל כך אל ההסטוֹת וההפרעוֹת, כמעט כאל שאר מקורות חייה.   

[ושוב מטרידים אותי הדברים הכתובים על אכילה מחֲצַר כָּבֵד של הכלב, שיש בהם מין זָרוּת, ומטרידה אותי ההימָשכוּת הנואֶלֶת של מחשבותַי אל "דּוֹמֶה בדוֹמֶה ירפא" , ההימשכות אל מין קִרבה מדומה. ]    

   

["הילני אִמו עשתה נברשת של זהב על פִּתְחוֹ של  היכל"  (יומא ג'. מִשנה) 

"בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע", ( גמרא).

"מי שנשכו כלב שוטה, אֵין מאכילין אותו מחֲצַר כָּבֵד שלו, ורבי מתיה בן חָרָש מַתִּיר"  (יומא ח' . משנה) ] 

                                 

                 

                                      

      

תִּכְנוּן הגַּן.

...ברשימות שהוקדשו לרישומים הפיגורטיביים הוא כתב: אני "גונב" אותם מן האמנוּת, מציוּרי הצמחים של המסעות הגדולים וממגדירֵי הצמחים, והרישום הלא משוכלל שלי שומר על מרחק הכרחי בינו ובין הרישומים של האמנים הגדולים. אני מקווה שהוא מראֶה את הדרך העוברת מהם אליו. את עלֵי האלון רשמתי כמובן בגיר סנגווין. הסנגווין מקרב את עלי האלון אל הנפשות שלנו. ראיתי בעיני רוחי את חורשות האלונים בצפון כאילו צוירו בצבע הסנגווין, מצטרפות אל הזיכרונות החמימים שלנו. 

ענף האורן נתמך בסבלנות בקני במבוק. לאִטו הוא לומד להישען עליהם ולסמוך על אורך-הרוח של הגן. במקום שממנו הוא בא עובדות נשים במטפחות כחולות בין העצים, ומרחוק הן נראות שלווֹת כמו עצי הגן. 

כמה מפרחי השזיף מתחילים להיפתח, אחרים פתוחים לגמרי, פונים כלפי מעלה, כלפי מטה, ניצבים גב אל גב או על צדם, או עומדים להשיר את עליהם. לכמה שעות אימון ולכמה סבלנות נזקקו המציירים של פרחי השזיף. [מתוך כרישוּם התקבצוּת העלים]. 

כאילו תִּכְנוּן הגַן יוכל להביע את מה שהציוּר מַבִּיעַ, בלי ממשוּת הגן, רק החֶזיוֹנוֹת, וכל צמחיו המצוירים יהיו חזיונות, ויימָצאוּ בחֶבְרַת חזיונוֹת הצמחים והדוממים והנופים והדמויות וההפשטוֹת והסתירוֹת של הציוּר, חברת אלו שאינם מתים, כמו בתוך הִתעלוּת, ובכל זאת יהיה איזה דבר הכוסס קצת את הלב, כמין עצב וכמין עֶרגה, כי כשתכנוּן הגן יתרחק כל כך מן הגן הממשי, הוא גם ירצה כל כך להמשיך ולהזכיר אותו.    

                     

                   ליאונרדו דה וינצ׳י. LEONARDO DA VINCI (VINCI 1452-AMBOISE 1519)

Oak (Quercus robur) and dyer's greenweed (Genista tinctoria) c.1505-10

Red chalk with touches of white heightening on pale red prepared paper | 18.8 x 15.4 cm (sheet 

                                            

          

Rachel Ruysch - Still-Life with Bouquet of Flowers and Plums 

                    

                             

                                                       

     

     

אֶרְאֶנּוּ מעומעם ובהיר. מֵרֹאשׁ צֻרִים

אֶרְאֶנּוּ מרחוק כנוֹף גדול, והוא יהיה כמתבהר, כי העם, שהוא מעומעם בריבוי חלקיקָיו, בהִוָּלדוּת חלקיקָיו החדשים בתוך הזמן, בהיעָלמוּתם בתוך הזמן, ברַכּוּת קצוֹתָיו כקצוֹת ענן, בהתאבכוּת קצותיו אל המגע עם מה שמחוץ לו, יכול להיראות מרחוק כנוף גדול בהיר. 

ואפשר אז לתאר את העם המתבהר כתיאור דבר אחד ברור, כמו תיאור הנוף הגדול שהרָיו ועמקיו וגבעותיו ושדותיו ומגעָיו המעוננים באופק וסוגי האדמה שלו והמים והצמחים נכללים בו. ואופיו יכול לכלול אותם. 

ונדמה לי עכשיו שהעם לא זקוק לתיאוּר אחר, כי תמיד, כמו הנוף, הוא יכול להתמשך עד קצוֹתָיו הרַכִּים והמִתאבכים. 

  

נזכרתי בעַם הנראֶה מראש צורים בגלל המלים "הַֹפֶּרַח שֶלִּי נְעוּץ דָּמִים...אֶרְאֶנּוּ בַּמִּרְפֶּסֶת בְּיוֹם חָמִים..." של ד'.  המבט המרומָם על הפרח יַראֶה את כולו, נעוץ דמים, במרפסת, בעָלָיו העדינים. 

ובציור הנוף של  Albert Bierstadt  , המבט המרומָם מראֶה את דמות הנוף כולו, כגדול, כנִגְלֶה  באור הנוֹהֵר, כנמשך אל מרחק האור, כולו כמקום אחד. 

["כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ:  הֶן-עָם ..." במדבר כג    ]  

                             

 
                          Albert Bierstadt, Among the Sierra Nevada Mountains, California, 1868,