תלוּת גדולה של מלחמה ושלום [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

הפעם הִפליאה אותנו הִתערבבוּת עֵת לַהֲרוֹג עֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ עֵת לִבְנוֹת עֵת מִלְחָמָה עֵת שָׁלוֹם במדרש, הפליאה תלוּתם של עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּ֔וֹא ועֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת במלחמה ובשלום יחדיו, 

ודיברנו מעט על השלום שעשה אברהם עם מלך סדום אחרי המלחמה, שהוא כמו אשמה של אברהם, שלא קיבל על עצמו את השליטה בסדום ואת תיקון הרִשְעָה שלה, ועל השמדת סדום אחרי השלום הזה, וראינו את התלוּת של מלחמה ושלום, כמו ערבוב גדול, ופריצה ובנִיָּה ורפואה הנקבעות על ידי מלחמה ושלום יחדיו, וראינו גם שהשלום הוא לא מין מצב טבעי מתמשך אלא הוא כמו המלחמה, יש לו עֵת, ובתוך ההשוואה הזאת ראינו אותו ואת המלחמה כמעט כנקבעים זה על ידי זה.   

 

 

[קהלת רבה: א [ג] עת להרוג בשעת מלחמה ועת לרפוא בשעת שלום, עת לפרוץ בשעת מלחמה ועת לבנות בשעת שלום. ]

 

[בראשית: כא וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-סְדֹם, אֶל-אַבְרָם:  תֶּן-לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח-לָךְ.  כב וַיֹּאמֶר אַבְרָם, אֶל-מֶלֶךְ סְדֹם:  הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל-יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.  כג אִם-מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ-נַעַל, וְאִם-אֶקַּח מִכָּל-אֲשֶׁר-לָךְ]

יום שני דמותו של ון לוונהוק

יום שני 

דמותו של וַן לוונהוק מרחפת כפולה במחשבותַי, בזיכרונות רחוקים מן הספרים של ימֵי ילדוּתי וברושֶם תעתוּעֵי ״מייסטר פרעוש״ של א.ת.א הופמן. 

כפילוּתה אצל הופמן נהיית כמעט מובנת מאליה. 

 

 

יום רביעי 

במרפאה ב״אסף הרופא״ אני מדמה שבעינֵי רוחו ראה וַן לוונהוק גם וירוסים. 

 

 

יום חמישי 

בתחילת הקריאה ב״אדה או החֶמדה, כרוניקה משפחתית״ של נאבוקוב מין שמחה בגלל שיבוש המשפט הידוע, ואולי גם איזה רושֶם משפיע על המחשבות על ״מייסטר פרעוש״. אולי איזו התבהרוּת שלהן.  

 

[ועוד, השפעת התרגום של רועי כנען עלַי.] 

 

 

 

זמן היה לנֹחַ [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

״זמן היה לנח ליכנס לתיבה, שנאמר בא אתה וכל ביתך אל התיבה, וזמן היה לו שיצא ממנה שנאמר צא מן התיבה״, ונֹח החליט מתי לצאת, לא כשאלֹהים אמר לו, אמר ישראל, אלֹהים החליט על זמן להפסקת המבול אבל נוח בחר עת לצאת, וכך גם בכניסה, ״וְהַמַּבּוּל הָיָה, מַיִם עַל-הָאָרֶץ.  ז וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ--אֶל-הַתֵּבָה״ [ורש״י כתב על מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל ״אף נֹח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים״], כי בכל עת היתה לו בחירה. והוא לא קיבל את העת של אלֹהים. 

ובנמשל של פרנס שיצא מן המקום והושיב אחר תחתיו אפשר שאלֹהים יצא מן המקום והושיב את נֹח תחתיו להנהיג את העולם מזמן הכניסה לתיבה עד זמן היציאה ממנה [שאפשר שהם זמנים של אלֹהים ואפשר של נֹח?], ואפשר שאחֵר תחתיו הוא אלֹהים במצב אחר שלו עצמו, כלומר, גם לאלֹהים יש עֵת, ובכל עֵת הוא בצורת הנהגה אחרת. 

 

הזכרנו את ״זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה״, וישראל אמר נֹח לא התנגד להשמדה בַמבול, והעלה לעולָה את החיוֹת אחרי המבול, והשמיד כך את אנחנו שב״ינחמנוּ״, יִצג רק את עצמו. השמיד את ״ינחמנוּ״.

 

[בראשית רבה (וילנא) פרשת נח פרשה לד סימן ו

ו ד"א כתיב (שם /קהלת/ ג) לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, זמן היה לנח ליכנס לתיבה, שנאמר בא אתה וכל ביתך אל התיבה, וזמן היה לו שיצא ממנה שנאמר צא מן התיבה, משל לפרנס שיצא מן המקום והושיב אחר תחתיו כיון שבא אמר לו צא ממקומך]

 

[ כ וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ.]

 

 

יום שלישי

יום שלישי

דניאל שָלַח לי שיר ששמו ״שִֹנְאָתִי״. כאילו ממרחקים נהיוֹת דומות מחשבותינוּ על עֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם, על הכרחיוּת עת וכל חפץ. 

 

 

יום רביעי

נפלאות בעינַי המִלים שהן לא מטאפורות בַשירה של גאולה פַלחן, ״אָנוּ פֵּשֶר שֶנּוֹשֵֹא עַצְמוֹ בִּכְבֵדוּת״, ״אָנוּ מוֹתְחִים אֶת יְרִיעַת הַשָּמַיִם״, ״רָזִים מִתְכַּלְלִים בָּרִים וַחֲשֹוּפִים״, מִלות שירַת ״הַמּוּחָש בַּסְּתָרִים״.

השירה, שהיא עצמה מוחשית כל כך ונסתרת, נפלאה בעינַי. 

 

 

שבת

האִשה המדברת אלינו רוּסית במסדרון במלרם בערב אבודה כל כך, אבל מישהו אומר לה הרופאה יודעת רוסית, והמִלים האלה יכולות להצטלל אצלה פתאֹם, להיות הגיוֹן המִרפאה הזאת, הגיוֹן השָֹפוֹת והישועה כאן. 

 

יום ששי

יום ששי 

רֹשֶם פִּסקאוֹת-פִּסקאוֹת ספר יִרְמְיָהוּ כרֹשֶם דמוּתוֹ של ירמיהו, דמוּת פרודוֹת-פרודוֹת של דברֵי אלֹהים ושל דבריו שלו עצמו, של דברי שירה ולא שירה, מתערבבות, כמעט רודפוֹת ונִרדפוֹת, עלולות להֵחָרֵב כשהן נהיוֹת דמותו של החורבן. 

 

רֹשֶם שיעורי התנ״ך של ימי רביעי כמעט זַךְ בשאר הימים.  

 

 

יום ראשון 

סיפרתי לו על חלומות הילדוּת על הפֶדַאיון, ואחרי כן קראנו במדרש ״ובשלשה דברים אנשים מתים, השרוי בבית המרועע והמהלך בדרך יחידי והמפרש בים הגדול נעשה השטן קטיגורו״, והארץ שבה החלומות על הפֶדַאיון היתה פתאֹם כַּיָּם הזה, שהוא תכול כשמַיִם והוא כתהום. 

 

 

יום שלישי 

בקריאת השירים של גאולה פלחן מידַת אִי-ההבנה שלי נשמרת, והרי השירים עומדים כנגדי, האמנוּת עומדת כנגדי, ואני מאמינה להם, בעומדי מִנגד, אני מאמינה לגמרי ל״עֲדָנִים יִשְֹבַּע מִגָּבוֹהַ״ שלהם בלי להתקרב מִדַּי. 

 

אני משערת את אֵין-קצווי האמנוּת בעומדי מִנגד. אותו מת בַּיָּם הגדול כנראה שיער את קצֵה הים ואת אֵין-קצֵה-הים.   

 

 

[״תשורה לחיים שלא נחוו. שירים וכתבים״, גאולה הודס-פלחן, הוצאת מיאסטקובצקי]

 

 

לכל חפץ, בלי הפכים גמורים [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

עכשיו שאלנו על ״עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת״, כי התחיל בלפרוץ, וראינו בזה מין חזרה אל הבריאה, כי הבריאה פורצת אל תוך משהו שלא היה, ולאלֹהים היתה עת לפרוץ והיתה לו עת לבנות, כי לא יכול היה לבנות עולם בלי פריצה. 

ושאלנו על עֵ֤ת לִבְכּוֹת֙ לפני עת לִשְׂח֔וֹק ועל עֵ֥ת סְפ֖וֹד לפני עֵ֥ת רְקֽוֹד, כי התחיל באסון, לפני הלא אסון. זה הבסיס התנכי שלא מתחיל באידיאה אלא בהצגת המציאוּת, המורכבת, אמר ישראל, וראינו גם שאין בהם הפכים גמורים, וכאילו הם מקרינים על כל השאר, לראות שכל השאר כאן לא הפכים גמורים, שלא יהיו כאן הפכים גמורים. כי על פי התנ״ך אין הפכים גמורים, אמר עוד ישראל, וספר בראשית מתחיל בריבוי התופעות אלו לצד אלו, ואין לדעת לגמרי מה הם שמַיִם וארץ, וגם בהמשך בראשית לא נוכל לדעת לגמרי במה הם הפכים.

וחזרנו אל ״וְעֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם״, ריבוי כל החפצים, הרצונות, בלי תיאור הפכים בהם, אלא הכרחיוּת העת. והיא בכל הפסוקים על העת. הם אומרים תופעה הקיימת בעולם, לָלֶ֖דֶת, למ֑וּת, להֲרוֹג֙, לרְפּ֔וֹא, לבְכּוֹת֙, לשח֔וֹק, לאֱהֹב֙, לִשְׂנֹ֔א, מִלְחָמָ֖ה, שָׁלֽוֹם, חייבת להתקיים בו. מעצם האפשרות שלה, מעצם קיומה.

וצריך לעבור דרך העת כדי לחיות, אמר ישראל. ואחרי כן פנינו אל המדרש ״זמן היה לנֹח ליכנס לתיבה...״  

 

 

קהלת פרק ג 

א.            לַכֹּ֖ל זְמָ֑ן וְעֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם: 

 

(ב) עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת וְעֵ֣ת לָמ֑וּת עֵ֣ת לָטַ֔עַת וְעֵ֖ת לַעֲק֥וֹר נָטֽוּעַ:

(ג) עֵ֤ת לַהֲרוֹג֙ וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת:

(ד) עֵ֤ת לִבְכּוֹת֙ וְעֵ֣ת לִשְׂח֔וֹק עֵ֥ת סְפ֖וֹד וְעֵ֥ת רְקֽוֹד:

(ה) עֵ֚ת לְהַשְׁלִ֣יךְ אֲבָנִ֔ים וְעֵ֖ת כְּנ֣וֹס אֲבָנִ֑ים עֵ֣ת לַחֲב֔וֹק וְעֵ֖ת לִרְחֹ֥ק מֵחַבֵּֽק:

(ו) עֵ֤ת לְבַקֵּשׁ֙ וְעֵ֣ת לְאַבֵּ֔ד עֵ֥ת לִשְׁמ֖וֹר וְעֵ֥ת לְהַשְׁלִֽיךְ:

(ז) עֵ֤ת לִקְר֙וֹעַ֙ וְעֵ֣ת לִתְפּ֔וֹר עֵ֥ת לַחֲשׁ֖וֹת וְעֵ֥ת לְדַבֵּֽר:

(ח) עֵ֤ת לֶֽאֱהֹב֙ וְעֵ֣ת לִשְׂנֹ֔א עֵ֥ת מִלְחָמָ֖ה וְעֵ֥ת שָׁלֽוֹם: ס]

 

יום שני

 

שבת

צער פתאֹם על היעָלמוּת ציוּרֵי יְמֵי השַבָּתוֹת של ילדוּתי, ימֵי אֵד הימים האחרים הכמעט נפוג, ימים כמעט לא-ימים, רק אֵד ואווירים, ועל היעָלמוּת הימים הכמעט-לא-ימים. 

 

יום שני 

דיברנו עוד על מוֹת תָּמוּת, על גֻּנֹּב גֻּנַּבְתִּי, על אָכֹל תֹּאכֵל ועל צורת המקור של הפֹּעַל, שאין לה זמן וגוף, והיא רעיון בלי זמן וגוף, וחשבנו שבעת שהפֹּעַל הנטוי ״תָּמוּת״ אומר יש זמן עתיד שבו תמות, אומר המקור, ״מוֹת״, לא זמן מסוים של מוות אלא כמעט אינסוֹף של מוות. 

 

יום רביעי 

בדִמְדוּמֵי אחרי הצהרַיִם נדמה לי שיִרְמְיָהוּ אבי אִמו של צִדקיהו בספר מלכים הוא כמין נִצנוּץ הכרחי בַּספר שאינו מזכיר את יִרְמְיָהוּ הנביא, כחזרַת דברים הכרחית, כחזרַת דברים אל כעֵין שִוויוֹן באור הרַךְ בסוף היום.  

 

יום חמישי 

עוד ציוּר של פיץ הנרי ליין לכריכת ספר, כמין תשוּבַת דברים. תשוּבַת דמויוֹת, שֵמוֹת, תמונות הכריכות. ובציוּרים שלו עצמם צורֶך תשוּבַת הדברים. הים, הספינות, אולי גם  מַּיִם לַיָּם מְכַסִּים תמיד.     

 

 

קַיִן העביר את אלֹהים מיום לעת [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

נמשכה אצלנו המחשבה על העת המזעזעת יותר מהזמן הגדול, וראינו ב״עֵ֤ת לַהֲרוֹג֙ וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא״ את הכרַח עֵת לַהֲרוֹג, ואת היות תמיד עֵת כזאת, ואת ההכרח של עת לרְפּוֹא. ולהרוג ולרפוא שווים בהכרח ובחובה, חשבנו, והעת עצמה אומרת אין טוטאליוּת של החיים. 

ודיברנו על ״כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת״, כי יום כאן, לא זמן ולא עת. כי בבריאה יש יום, ולא זמן ולא עת. יום תָּחוּם באופן ידוע. אלֹהים תחם עצמו בזמן, כי אחרי שברא את העולם יפעַל הזמן בלי אלֹהים, וזה הזמן של ימים, תחומים באופן ידוע. ואיפה מתחילה העת, אמר ישראל, כשקין הרג את הבל הוא עבר מיום לעת, קין העביר את אלֹהים מיום לעת, כי הוא כבר לא קשור בזמן שנוצר בטבע אלא בזמן שהוא עצמו קבע, ברצונו. כאן התחלת העת, שהיא תלויה באדם, תלויה בכל מה שהוא לא חוקֵי הטבע. וקַיִן העביר את מוֹת תָּמוּת אל הכרַח שלו, לא של אלֹהים, והפתיע את אלֹהים. כי אלֹהים לא מימש את המוות. וקין הכריח אותו לעמוד מולו. ומול העת.

 

[קהלת: (ג) עֵ֤ת לַהֲרוֹג֙ וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת:]

[בראשית: וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. ]

 

                                                  

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 25 זמן גדול ב״חלומות רכבת״ של דניס ג׳ונסון

 

התחלת הקריאה ב״חלומות רכבת״ במין געגועים לסִפרוּת אמריקאית, למין ישירוּת שלה עם זהרוּרֵי רַכּוּת, כמיהה, שבירה, כוכבים נופלים פתאם ונמוגים בתוכה, 

אבל גם כמו זריחוֹת רחוקות מסִפרוּת אחרת כאן, ואולי כמיהותַי שלי מתעתעות בי, אולי רק הן רואות את הזריחוֹת-הנראות-כמגיעות מרחוק, מהצגת הזמן ב״מאה שנים של בדידות״, אולי ״...והיה בטוח שהיום שבו צפה באיש הכי שמן בעולם - הערב ההוא -  היה גם אותו יום שבו עמד ברחוב ארבע...והביט בקרון רכבת שנשא את הבדרן ההילבילי הצעיר והמוזר אלוויס פרסלי״, ו״כל ימי חייו יזכור גריינייר בחדות את העמק השרוף...המראה החלומי ביותר שחזה בו אי פעם בעודו ער...״ הנראים כזריחות רחוקות, הם רק של ״חלומות רכבת״. 

ובהמשך הקריאה אני יכולה לראות את המשך הצגת הזמן הגדול כאן, ביצירה הלא ארוכה, כהמשך זמן החלומות שלה. 

 

דבר אחר. כאילו לא רק העֶצֶב של הסיפור על גריינייר כאן אלא גם עצב-הנובלה, שהיא כהפלגה שלא תהיה בה ההגעה אל קצה הים, וגם לא יהיה בה הרגע האחד, המספק, של הסיפוּר הקצר שאינו רוצה רגעים אחרים, והיא תכיר את הרגעים זה אחר זה. את מה שיהיה בהם.    

 

[״שנים רבות אחר כך – ב1930 – ראה גריינייר את קוטניי בוב באותו יום עצמו שבו האינדיאני מת״. 

הציטוטים מ״חלומות רכבת״, דניס ג׳ונסון, תרגם משה רון, הוצאת בבל, עמ׳ 26, 43, 54]

 

                                                 

ואילו גן עדן לא נעקר אלא הושמד [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

אחרי ״לַכֹּ֖ל זְמָן״, אחרי אי-היכולת להפריד בין כֹּל וזמן, עֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ, עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע, וניסינו להבין את העת, הזמן היחיד, המסוים. אין ידיעה מהי העת אלא רק כשהיא מגיעה, אמר ישראל, אבל יש הכרַח לעת, ולכן צריך לדעת שיש עת. וכמין מלכודת ב״עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת וְעֵ֣ת לָמ֑וּת״ כי לידה ומוות הם לא מרצוננו אבל גם מרצוננו, ו״עת ללדת״ אומר גם יש עת לא ללדת. אפשר לא ללדת. כמין סוף התרבות של החיים. ודיברנו על הנטיעה של גן בעדן [״וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם...״], ועל ספק על המשך החיים של הנטוּע ועל וודאות על הדבר הנעקר. ובעקירת נטוע עקירת דבר שעומד מולך, שמפריע לך. ואילו גן עדן לא נעקר אלא הושמד, במבול, ויש במבול ויתור על בחירת הראוי להיות מושמד, אמר ישראל, רק השמדה מוחלטת בלי בחירה בתוכה. 

וראינו כאן שלכל תופעה עת אחרת, בלי אינסופיוּת הזמן, בלי מוחלטוּת הזמן, העת היא לא מוחלטת, היא כמעט תמיד תלויה בחיים עצמם. ובכל זאת תמיד יש עת, והיא תמיד מזעזעת יותר מהזמן הגדול, אמר ישראל, וכך, כל הפסוקים על העת מראים את גודל הזעזועים שלנו. וכאילו נפתחה לפנינו סיבת כל הפסוקים על העת. 

 

[קהלת: 

(ב) עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת וְעֵ֣ת לָמ֑וּת עֵ֣ת לָטַ֔עַת וְעֵ֖ת לַעֲק֥וֹר נָטֽוּעַ:

(ג) עֵ֤ת לַהֲרוֹג֙ וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת:]

 

[ומשהו אחר. ביום העצמאות. בתגובה הראשונה.]

 

 

                                                    

 

צוואת א. קונן דויל [2]

 

צוואת א. קונן דויל [2] 

"...אל נא יטשני, מר הולמס. אם יבואו לאסור אותי קודם שאגמור את סיפורי יאמר נא להם שיתנו לי שהות לספר לו את האמת כולה. אלך בשמחה לבית-האסורים, אם אדע שאדוני משתדל למעני בחוץ". 

"לאסור אותו !", אמר מר הולמס, "באמת, הרי זה יפה מאד  -  רצוני לומר, מעניין מאד. בשל איזה פשע יאסרו אותו?" 

"חושדים בי שרצחתי את מר יונה אולדאקר מלוואר נורווד". 

פניו של חברי הביעו השתתפות בצער וחוששני שגם סיפוק-נפש במקצת. 

"חי נפשי", אמר, "רק לפני שעה קלה, עם פת-השחרית, התאוננתי באזני ידידי, הד"ר ווטסון, על מחסור בפשעים מעניינים". 

שרלוק הולמס בוודאי לא תיאר לו את סיפוק-נפשם של הצופים בסִדרות-המתח בטלוויזיה שתעלומות רבות מופיעות לנגד עיניהם מדי יום, כשהוא עצמו יָכֹל לסמוך רק על ההִסתברוּת הרגילה של הופעַת התעלומות, ובכל זאת, ההסתברוּת הרגילה גם הבטיחה לו שהן יופיעו, כמעט כמו שסִדרות-הטלוויזיה מבטיחות זאת לצופים. 

 

הוא, כנראה, גם לא תיאר לו ששחקניות קולנוע מצוינות יופיעו בסִדרות הטלוויזיה, 

ושלוֹרָה ליני תופיע ב״אוזַרק״, ושכמין תעתוע תופיע בה לרגעים גם דמותה מ״מישהו לסמוך עליו", כאילו ביכולתה להשפיע מעט על הדמות הפושעת כאן.  

 

[הציטוט מתוך "צוואת הארדיכל". א. קונן דויל. תרגום ז. ז'בוטינסקי וד. מרקוס].