התנגדנו לראִיית האור והחושך כהֲפָכִים [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

הפעם התחלנו בדעתנוּ. הִתנגדנו לראִיית האור והחושך כהפכים. והרי בבריאה חושך על פני תהום לא קשור לאור, לפני שהיה אור, וראינו שלא נאמר ב״וְרָאִ֧יתִי אָ֔נִי שֶׁיֵּ֥שׁ יִתְר֛וֹן לַֽחָכְמָ֖ה מִן־הַסִּכְל֑וּת כִּֽיתְר֥וֹן הָא֖וֹר מִן־הַחֹֽשֶׁךְ״ שהאור והחושך הם הפכים [והיינו צריכים לשאול אם חוכמה וסִכלות הן הפכים]. 

והיתרון הוא לא בגלל הפכים אלא רק בגלל מידות. מידות גם של היתרון, אמר ישראל, הוא תמיד במידה מסוימת, בלי עניין של איכות. ואם כך, גם החוכמה והסִכלות הן לא לגמרי הפכים. 

ואחרי כן ראינו שאין הַקְבָּלָה ואין היפוך ב״הֶחָכָם֙ עֵינָ֣יו בְּרֹאשׁ֔וֹ וְהַכְּסִ֖יל בַּחֹ֣שֶׁךְ הוֹלֵ֑ךְ״. האם יש כאן ציפיה מהחכם לא ללכת בחושך, ואם כך אולי הכסיל דווקא יודע על החושך, אמר ישראל, ותלוי בדברים של שיקול דעת ותחושות, ועיניו של החכם נכפו עליו, ובמה הוא חכם, רק בקבלַת המציאוּת כמו שהיא. ואילו הכסיל הוא המחפש. וזאת חוכמה. 

ומקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם מבטל כאן את היתרון. 

 

[ובמדרש חיכתה לנו שאלת יתרון בין דברי תורה לדברי הבלים.] 

 

 

[קהלת (יג) וְרָאִ֧יתִי אָ֔נִי שֶׁיֵּ֥שׁ יִתְר֛וֹן לַֽחָכְמָ֖ה מִן־הַסִּכְל֑וּת כִּֽיתְר֥וֹן הָא֖וֹר מִן־הַחֹֽשֶׁךְ: (יד) הֶֽחָכָם֙ עֵינָ֣יו בְּרֹאשׁ֔וֹ וְהַכְּסִ֖יל בַּחֹ֣שֶׁךְ הוֹלֵ֑ךְ וְיָדַ֣עְתִּי גַם־אָ֔נִי שֶׁמִּקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם:

(טו) וְאָמַ֨רְתִּֽי אֲנִ֜י בְּלִבִּ֗י כְּמִקְרֵ֤ה הַכְּסִיל֙ גַּם־אֲנִ֣י יִקְרֵ֔נִי וְלָ֧מָּה חָכַ֛מְתִּי אֲנִ֖י אָ֣ז יוֹתֵ֑ר וְדִבַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל:]

 

יוֹמנסִפְרוּת 23. לא מפני שהיא נהייתה ברווז לבן, או חבצלות, או לורה,

הלכתי מאצל ״חייו והשקפותיו של החתול מור״ לראות קצת איזו דמות חתול סִפרוּתית אחרת, חדשה לגמרי, ומיד רציתי לחזור אל החתול מור וכמובן אל יכולתו של סופר מצוין ליצור דמות חתול מצוינת. ובתוך עִרבוּב הביוגרפיוֹת של החתול ושל יוהאנס קרייזלר המוזיקאי, שהוא גם ערבוב המידות הסִפרוּתיוֹת בתוך דמוּת החתול, מין ריאליזם [באופן קצת מוזר] בדמות החתול ובביוגרפיה שלו מפתֶה אותי עכשיו להאמין שהחתול הוא גם מָגִנָּה של הביוגרפיה של יוהאנס קרייזלר. וכל זה רק הרגשה שלי, קלה מעט, אולי מושפעת מהפרזוֹת מסוימות של החתול, ובכל זאת, הרי היא צומחת כמעט כמובנת מאליה מן הסִפרוּת היפה, שבה הביוגרפיה הכמעט מתעתעת של יוהאנס קרייזלר לא תעמוד בלי הביוגרפיה הכמעט מתעתעת של החתול [ובעצם בלי הגנַת החתול], וההרגשה הקלה נשארת. 

  

 

ושוב המחשבה על המִלים של קתרין מנספילד "כשאני כותבת על ברווזים אני נשבעת שאני ברווז לבן״, הדומות למִלים ידועות אחרות ובכל זאת דומות גם למה שרוגֵש כל כך בסיפורים שלה ובדמויות שבהם, ברתה יאנג, לורה, החבצלות [לא מפני שהיא נהייתה הן], ובהירה אצלי המחשבה שהדמויות האלה מצוינות, ואילו המחשבה שדמות החתול מור מצוינת יכולה להתרופף אצלי קצת פתאֹם, לרגע, והרי בגלל איזה חיסרון בי אני אומרת לרגע, בלִבִּי, הוא רק חתול. ועוד חיסרון בי כשאני לא מצליחה לזכור כל מה שיש בחתול הזה [או להכיר את כל יצירוֹת הסִפרוּת שהוא מכיר...], והרי הוא רַב דברים כל כך, ועלי לחזור ולהציץ בו, כמעט כמו לחזור לעשתונותַי.   

 

[מהביוגרפיה של החתול מור:״...חינוכי הראשון ולחודשי נעורי בכלל, יש עוד הרבה שעלי להעלות באוב. דבר ראוי הוא לציון ומאלף ביותר, כשנפש גדולה מְתנה באוטוביוגרפיה שלה, בהרחבה ובפירוט רב, את כל שארע לה בנעוריה, וייראו הדברים חסרי משמעות ככל שייראו. וכי ייתכן שגאון עילאי ייתקל אי פעם בחוסר המשמעות?...״. חייו והשקפותיו של החתול מור, א.ת.א הופמן, עמ׳ 14, תרגם רועי כנען, הוצאת אפרוח]

על וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר שָֽׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י לֹ֥א אָצַ֖לְתִּי מֵהֶ֑ם לֹֽא־מָנַ֨עְתִּי אֶת־לִבִּ֜י מִכָּל־שִׂמְחָ֗ה, ועל למד שלמה תורה בשעתו ושכחה בשעתו [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

       

בגלל ״שָֽׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י״, בגלל חיסרון תמיד, אי-סיפוק, היה צריך למנוע את לִבּוֹ מכל שמחה והיה צריך להיות חסַר נחת, ולא עשה זאת, אמר ישראל, כי בשמחה יש סיפוק כלשהו. והוא הכיר גם את החיסרון, גם בזמן השמחה. תמיד שִמחה וסָפֵק. 

ועל וּפָנִ֤יתִֽי אֲנִי֙ לִרְא֣וֹת חָכְמָ֔ה אמר המדרש ״ופיניתי כספל הזה שנתמלא בשעתו ונשפך בשעתו כך למד שלמה תורה בשעתו ושכחה בשעתו״, כי השעה היא הקובעת. מתי להשתמש בחוכמה ומתי לא להשתמש בה. וכך למד שלמה תורה בשעתו ושכחה בשעתו. בשעתו, בזמן שצריך ללמוד, ובשעתו, בזמן שצריך לשכוח, כשהתורה לא רלוונטית. 

כי צריך לבטל את קיום התורה בשעתו, אמר ישראל, כי בזמן מסוים היא לא מתאימה, ודווקא ההֶעְדֵר שלה הוא הפיתרון. 

 

[אחרי כן חשבתי על דימוּי הספל במדרש, כי היה קצת דַּל בעינַי, והיה נדמה לי שלמען גודֶל עניין השעה הזניח המדרש את הדימוּי.]

[קהלת (ט) וְגָדַ֣לְתִּי וְהוֹסַ֔פְתִּי מִכֹּ֛ל שֶׁהָיָ֥ה לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָ֑ם אַ֥ף חָכְמָתִ֖י עָ֥מְדָה לִּֽי: (י) וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר שָֽׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י לֹ֥א אָצַ֖לְתִּי מֵהֶ֑ם לֹֽא־מָנַ֨עְתִּי אֶת־לִבִּ֜י מִכָּל־שִׂמְחָ֗ה כִּֽי־לִבִּ֤י שָׂמֵ֙חַ֙ מִכָּל־עֲמָלִ֔י וְזֶֽה־הָיָ֥ה חֶלְקִ֖י מִכָּל־עֲמָלִֽי: (יא) וּפָנִ֣יתִֽי אֲנִ֗י בְּכָל־מַעֲשַׂי֙ שֶֽׁעָשׂ֣וּ יָדַ֔י וּבֶֽעָמָ֖ל שֶׁעָמַ֣לְתִּי לַעֲשׂ֑וֹת וְהִנֵּ֨ה הַכֹּ֥ל הֶ֙בֶל֙ וּרְע֣וּת ר֔וּחַ וְאֵ֥ין יִתְר֖וֹן תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ: (יב) וּפָנִ֤יתִֽי אֲנִי֙ לִרְא֣וֹת חָכְמָ֔ה וְהוֹלֵל֖וֹת וְסִכְל֑וּת כִּ֣י׀ מֶ֣ה הָאָדָ֗ם שֶׁיָּבוֹא֙ אַחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת אֲשֶׁר־כְּבָ֖ר עָשֽׂוּהוּ

 

:

קהלת רבה (וילנא) פרשה ב

א (יא) ופניתי אני לראות חכמה, ופניתי, ופיניתי כספל הזה שנתמלא בשעתו ונשפך בשעתו כך למד שלמה תורה בשעתו ושכחה בשעתו,]

הסיוּם [2]

הסיוּם [2]

"...אבל הוא גמור מפני שאתה משתעמם או שלפעמים אתה גומר לפני שאתה משתעמם? 

אני חושב שבדרך כלל אני משתעמם לפני שאני גומר. זה קורה כשאין רעיונות נוספים להעלות בציוּר, כשאין יותר אנרגיה לארגן דברים מחדש,...ואז, אני חושב, הציור הוא כפי שהוא." מתוך ראיון עם ג'ספר ג'ונס [מראיין דיוויד סילווסטר. קטלוג של מוזיאון תל אביב לאמנות 1991]. 

הוא פשוט מפסיק לצייר. הוא לא חושב על הסיוּם, על המכריע שבו, על המזעזע שבו, על המתבטל, על שיברון מה שכבר נאמר או על האור הנוגֵהַּ לבסוף. וכמובן יש לו כל מיני פיתויים במשך העבודה אבל אין לו בעיית פיתויֵי הסיוּם. הוא רק מפסיק לצייר. זה לא עניין גדול בשבילו. 

אבל כמה קשֶה הסיוּם לסיפוּר הקצר. כמה הוא שואף בדרך כלל להשיג את מה שמסוגל הסיום לעשות. אמנם הוא עלול לפתות אותו מדי, אבל הוא גם יכול להיות הגבול הסופי הברור בינו ובין מה שאינו הוא, והסיפור הקצר יודע שיוכלו להיות בו קצֵה הדברים הנכספים כל כך, ההבהרה האחרונה של תכליתָם וההִתעלוּת אל כמעט קיוּם חדש. הוא כמעט לא יכול לוותר על כל זה. זה יכול להיות כמעט הריחוף שלו. 

וכל כך קשה לו פשוט להפסיק, בלעדיו. להרגיש לגמרי גמור. כמו דבר ממשי לגמרי בתוך העולם. 

 

כדבר צפוי אני חושבת שוב על ״סיוּם הוא דבר חמקמק, אמצע אין להשיג בשום מקום...״ של דונאלד בארתֶלמי, כי כמעט מעֲלַת הסיוּם כאן, החמקמקוּת. היא כמעט לא תתיר להשיג אותו.  

 

 

[הציטוט מ״הגולם״, דונאלד בארתלמי, חיי עיר, מאנגלית משה רון]

 

משהו יָשָן

 

בימֵי המלחמה נדמה לי שכוחות היבשה הממתינים בגבול עזה דומים לצבאותיו של אגממנוֹן המחכים להישתנוּת הרוּח על הים. דמיון של ימי המלחמה המהבהב כמעט כמו שמהבהבת השֹפה המתארת את צבאותיו של אגממנון, הרואָה כה בבהירות את הִתערבבוּת בני האדם והאֵלים, את רְצון המלחמה, את מוֹת איפיגניה ותנועת הרוח, והנראית חזקה כל כך משֹפת התיאוּר של כַּתָּבֵי המלחמה בגבול עזה המנסָה לראות רק את הגיון הסיבות האנושיות, גם כשהיא מתארת את גֵאוּת הרצונות של כוחות היבשה הממתינים. 

ובכל זאת, שֹפתם של כתָבֵי המלחמה יכולה להיות כמעט מנחמת כשהיא רואה בבהירות את יכולתו של הגיון בני האדם. ובאמת, כשכוחות היבשה אינם מתחילים לנוע, הצורֶך בשֹפה הזאת נראה רב כל כך, כצורך בשֹפת המיתוֹס. 

מה מעורבב השְֹחוֹק [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

...מה מעורבב השְֹחוֹק, שישנן בו כל התופעות, והוא מעורבב באומות העולם, ובו גם עניין המין, והוא עניין ריבוּי צֶלֶם אלֹהים בעולם, שהוא עצם הקיוּם של בני האדם, ושל ישראל בהם. וצריך להלל את השחוק, שיש בו חיבור כמעט מושלם של גוף ונפש [גם במין], אמר ישראל בשיחה שלנו. 

ובשֹחוק המעורבב יכולות להיות מידת הדין והמידות האחרות, והמדרש אומר מהולָל כי הוא מעורבב. ובתוך המידות והדברים המעורבבים המדרש השאיר דווקא את מידת הדין. ומידת הדין שֹחקה על אלישבע אשת אהרון. היא ראתה שמחה ושֹחוק אבל היתה בזה גם מידת הדין. והמדרש אומר שאין להיות בטוחים בהסתכלות, במחשבה שיש כאן משהו מזוכך, אמר ישראל, אלא המציאוּת תמיד מעורבבת, ומידת הדין מעורבבת עם המידות האחרות. 

ההלל למציאוּת המעורבבת ולסָפֵק הידיעה תמיד על המידה המזוככת. 

 

[קהלת פרק ב 

 (ב) לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה־זֹּ֥ה עֹשָֽׂה:]

 

[קהלת רבה  א [ב] לשחוק אמרתי מהולל, אמר רבי אבא בר כהנא מה מעורבב השחוק שאומות העולם שוחקים בבתי קרקסיאות ובבתי תיארטיאות שלהם, ולשמחה מה זו עושה מה טיבו של תלמיד חכם להכנס שם,]

 

[קהלת רבה (וילנא) פרשה ב

ב ד"א לשחוק אמרתי מהולל מה מעורבב השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב, אלישבע בת עמינדב ראתה ד' שמחות ביום אחד, משה יבמה מלך, נחשון אחיה נשיא ראש כל הנשיאים, אהרן בעלה כהן מלובש אבני אפוד, שני בניה סגני כהונה, וכיון שנכנסו להקטיר שלא ברשות נשרפו ונהפכה שמחתה לאבל הוי אומר ולשמחה מה זו עושה שנאמר (ויקרא ט"ז) אחרי מות שני בני אהרן וגו'. ]

                                             

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 22. כשאני קוראת ב״חייו והשקפותיו של החתול מור״.

 

מחשבה פעוּטה או לא פעוּטה כשאני קוראת ב״חייו והשקפותיו של החתול מור״. דַּפֵּי הביוגרפיה של החתול ודפי הביוגרפיה של יוהאנס קרייזלר, המוזיקאי, מתעתעים בי לרגעים, לחשוב שהם דבר אחד, עד שאין לי צורך לדעת ברגעים הנעימים האלה אם אני קוראת את מִלּוֹת החתול או את מִלות הביוגרפיה של יוהאנס קרייזלר, ובעינֵי רוחי שווים בערכם כל הדפים האלה בעינֵי היצירה עצמה, כצורֶך היצירה עצמה, ואני מושפעת פתאֹם גם מן השְֹחוֹק המעורבב של ״לשְֹחוק אמרתי מהולל מה מעורבב השֹחוק ששֹחקה מִדת הדין על אלישבע בת עמינדב...״ שבמדרש ״קֹהֶלֶת רבה״, ובדפי החתול, כמעט בעינֵי רוחי, כל המידות של היצירה, גם מידת הדין בהם, והשֹחוק שלהם מְהוֹלָל, מעורבב, והרי בו מידת הדין והמידות האחרות. והוא כמו ערבוּב דפי היצירה.

ונדמה לי שעוד יִמָּשכוּ מחשבותַי ודמיונותַי, לא-מוסברים, בהמשך הקריאה. 

גם מחשבותַי על התרגוּם היפה. 

 

 

״חרד – בלב רועד, מוסר אני לעולם דפים אחדים של חיים, של סבל, של תקווה, של געגועים -...״ [דברי פתיחה מאת המחבר. ברלין, מאי (-18). מור.״] 

 

[״חייו והשקפותיו של החתול מור״, א.ת.א הופמן תרגם מגרמנית רועי כנען, הוצאת אפרוח]  

 

 

[קֹהלת פרק ב: (ב) לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל...

קֹהלת רבה (וילנא) פרשה ב:

ב ד"א לשחוק אמרתי מהולל מה מעורבב השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב...]

                                           

 

אנסֶה בדברי תורה ואנסה בדברי מינוּת [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

וכמעט אין הבדל בין דברי תורה לדברי מינוּת כשהמדרש מעמיד אותם זה ליד זה על אותו מישור, אמר ישראל על ״אנסֶה בדברי תורה ואנסה בדברי מינוּת״, בשניהם דִבְרֵי, והם נראים כמעט שווים, ואי אפשר לומר בבהירות שדברי תורה עדיפים. 

ובכל זאת, אנוסה, אברח מדברי מינוּת לדברי תורה, כי אצל חז״ל תמיד דברי תורה עדיפים, אבל הם גם מעִזים להשוות לגמרי לדברי מינות. לדברי כפירה בתורה. 

והוא אומר אנוסה, כי אין לו תשובה לדברי מינות. ללומדי התורה אין כאן תשובה לכופרים, אמר עוד ישראל, ולכן גם התורה הֶבֶל. וכך, ב״וּרְאֵ֣ה בְט֑וֹב וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא הָֽבֶל״, בעצם, הוא לא רואה בטוב, אלא רואה הבל, כי רק בריחה ממינות כאן, ואי-ידיעה על מה לראות בתורה.  

 

 

[קהלת פרק ב 

(א)         אָמַ֤רְתִּי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י לְכָה־נָּ֛א אֲנַסְּכָ֛ה בְשִׂמְחָ֖ה וּרְאֵ֣ה בְט֑וֹב וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא הָֽבֶל: (ב) לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה־זֹּ֥ה עֹשָֽׂה:

 

 

קהלת רבה (וילנא) פרשה ב

[א] אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה, ר' פנחס ור' חזקיה בש"ר סימון בר זבדי, ר' פנחס אמר אנסכה ואנסכה אנסה בדברי תורה ואנסה בדברי מינות, אנוסה מדברי מינות לדברי תורה, וראה בטוב בטובתה של תורה, והנה גם הוא הבל]

 

עוד על ״ציטוּט״ טקסט בתוך טקסט ועל שינויים ועִרעוּר הידיעה [2]

כשדמויות ב"איליאדה" מוסרות באופן מדויק כל כך את דבריהן של דמויות אחרות הן כמעט יוצרות ציטוּט של טקסט בתוך טקסט, ובתוך מרחבי הכתיבה הגדולים נהיים הציטוטים המדויקים לקולות הדהוּד כֹה חזקים של מה שכבר נכתב ושל יציבוּת המרחבים. וכל כך שונה האופן שבו נמסרים דברים בספר "בראשית", הנשען על הצמצוּם ועל השינויים שבתוך הצמצום, ובעוד יציבוּת הציטוטים ב"איליאדה" מעניקה לנו גם את הרגשַת יציבוּתנו שלנו, מערערים השינויים של ספר "בראשית" את הרגשת הידיעה שלנו ["ותצחק שרה בקרבה לאמֹר, אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדונִי זָקֵן" "ויאמר יהוה אל אברהם, למה זה צחקה שרה לאמֹר, האף אמנם אלד ואני זקנתי"]. השינויים האלה, המטרידים את מחשבותינו, גם יכולים להזכיר לנו שספר "בראשית" לא יאפשר לנו את ההרגשה הדומה להִצטרפוּת אל עולם האֵלִים והמלכים שמאפשרת ה"איליאדה". 

חזרתי אל הדברים האלה כשניסינו להבין את ״הָיָ֞ה הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֶֽל־יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת יְקֹוָ֖ק לֵאמֹֽר:(ב) קַח־לְךָ֘ מְגִלַּת־סֵפֶר֒ וְכָתַבְתָּ֣ אֵלֶ֗יהָ אֵ֣ת כָּל־הַדְּבָרִ֞ים אֲשֶׁר־דִּבַּ֧רְתִּי אֵלֶ֛יךָ עַל־יִשְׂרָאֵ֥ל וְעַל־ יְהוּדָ֖ה וְעַל־כָּל־הַגּוֹיִ֑ם... וַיִּכְתֹּ֨ב בָּר֜וּךְ מִפִּ֣י יִרְמְיָ֗הוּ אֵ֣ת כָּל־דִּבְרֵ֧י יְקֹוָ֛ק אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלָ֖יו עַל־מְגִלַּת־סֵֽפֶר״, כי לכאורה יוכל הכתוב בספר לשמור את הדברים שדיבר אלֹהים, אבל יהיו בו שינויים ועִרעוּר [״וַיִּכְתֹּ֨ב בָּר֜וּךְ מִפִּ֣י יִרְמְיָ֗הוּ], וגם הכתיבה השנייה, ״וַיִּכְתֹּ֤ב עָלֶ֙יהָ֙ מִפִּ֣י יִרְמְיָ֔הוּ אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י הַסֵּ֔פֶר אֲשֶׁ֥ר שָׂרַ֛ף יְהוֹיָקִ֥ים מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וְע֨וֹד נוֹסַ֧ף עֲלֵיהֶ֛ם דְּבָרִ֥ים רַבִּ֖ים כָּהֵֽמָּה״, מראָה לנו את היוֹת הספר שייך לשינויים ולעִרעוּר הידיעה בתנ״ך כולו. 

 

וחשבנו שאולי האיליאדה מערערת מעט את הידיעה שלנו דווקא בהיותה כמרחבֵי ארץ גדולה, כשאיננו יכולים לזכור את כל הפרטים הרבים המופיעים במרחבים.

 

 

 ["ותצחק שרה בקרבה לאמֹר, אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדונִי זָקֵן"    

  "ויאמר יהוה אל אברהם, למה זה צחקה שרה לאמֹר, האף אמנם אלד ואני זקנתי"

 

״ ד כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק״. 

ְודברי העבד: ״לח אִם-לֹא אֶל-בֵּית-אָבִי תֵּלֵךְ, וְאֶל-מִשְׁפַּחְתִּי; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי.״]  

 

 

                                               

זִכְרוֹן אמנוּת 9 משהו עם אפרים בן יקיר

פחדתי שתעשי משהו וירטואוזי, הוא אמר כשהראיתי לו את הרישוּמים האחרונים. שתעשי קווים וירטואוזיים, הוא אמר. הוא אמר שהוא רגוע עכשיו, כשהוא רואה אותם. 

תלינו אותם לא ממוסגרים על קירות הגלריה, חשופים כל כך, ואמרתי שלא נעשה פתיחה של תערוכה, והייתי עייפה מאד, והוא הכין לי כריך עם גבינה, ולא באתי אחר כך בימֵי התערוכה, רק היינו מדברים בטלפון וצוחקים. זאת היתה התערוכה האחרונה שלי, ובאתי אליו עוד פעם אחת, אחרי כמה שנים, ומצאתי אותו במסעדה שהיה הולך אליה, והייתי חולה באותו יום והוא הזמין תה ועוד משהו בשבילי, והזכרתי לו שאמר בפתיחה של התערוכה הראשונה שאם לא ארשום עוד ולא יהיו לי עוד תערוכות אהיה כמו חוקר טבע שגילה זבוב אחד באפריקה, וצחקנו. 

עכשיו חשבתי כמה שימח אותי הפחד שלו מקווים וירטואוזיים. 

הנחש ו"דִּבַּ֨רְתִּי אֲנִ֤י עִם־לִבִּי֙" [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

התחיל מלִבּוֹ ולא משִֹכלוֹ, בפנימוֹ, ולא בהכנעַת העולם, לא במחשבה שבשכלו ובחוכמתו האדם שונה מכל יצור אחר, אמר ישראל על דִּבַּ֨רְתִּי אֲנִ֤י עִם־לִבִּי֙, הקודם לדיבור על החוכמה. ומיד קראנו את ״לפי שהיתה חכמתו של נחש יותר, כך היתה מכתו לפי חכמתו שנאמר (בראשית ג') והנחש היה ערום מכל חית השדה...״, את הגדרַת הנחש, לא-אדם, דרך חוכמתו. ומַכָּתוֹ לפי חכמתו, מכתו גדולה מפני שהיה משוכלל, ערום מכל חית השדה.

והוא, הערום, החכם, הקרוב ביותר לאדם, דיבר עם האִשה והביא לשינוי אצל האדם, גרם לאדם להבין את מקומו, ואז האל נאלץ להוציא את האדם מגן עדן, אמר ישראל. 

ועוד אמר על בעלי החיים בפרק א׳ בבראשית, הקודמים לאדם, הנוצָרים בלי הצורֶך בו, אבל נוצָרים בפרק ב׳ בבראשית על מנת להוציא את האדם מבדידותו, והיחס שלהם ושל האדם כבר שונה. הם נועדו להזדווג עם האדם. והנחש קרוב לאדם מכולם. והמִדרש אומר שחוכמתו של הנחש כחוכמתו של האדם. 

וחשבנו שמה שנראֶה לטובתן או לרעתן ב״יש שהרבו חכמה לטובתן ויש שהרבו חכמה לרעתן, שהרבו לטובתן משה ושלמה, שהרבו לרעתן דואג ואחיתופל״ יכול להתברר כלא לגמרי נכון.      

 

 

[קהלת טז) דִּבַּ֨רְתִּי אֲנִ֤י עִם־לִבִּי֙ לֵאמֹ֔ר אֲנִ֗י הִנֵּ֨ה הִגְדַּ֤לְתִּי וְהוֹסַ֙פְתִּי֙ חָכְמָ֔ה עַ֛ל כָּל־אֲשֶׁר־הָיָ֥ה לְפָנַ֖י עַל־ יְרוּשָׁלִָ֑ם וְלִבִּ֛י רָאָ֥ה הַרְבֵּ֖ה חָכְמָ֥ה וָדָֽעַת: (יז) וָאֶתְּנָ֤ה לִבִּי֙ לָדַ֣עַת חָכְמָ֔ה וְדַ֥עַת הוֹלֵל֖וֹת וְשִׂכְל֑וּת יָדַ֕עְתִּי שֶׁגַּם־זֶ֥ה ה֖וּא רַעְי֥וֹן רֽוּחַ: (יח) כִּ֛י בְּרֹ֥ב חָכְמָ֖ה רָב־כָּ֑עַס וְיוֹסִ֥יף דַּ֖עַת יוֹסִ֥יף מַכְאֽוֹב:]

 

[

קהלת רבה (וילנא) פרשה א

תני בש"ר מאיר לפי שהיתה חכמתו של נחש יותר, כך היתה מכתו לפי חכמתו שנאמר (בראשית ג') והנחש היה ערום מכל חית השדה לפיכך הוא ארור מכל הבהמה ומכל חית השדה, יש שהרבו חכמה לטובתן ויש שהרבו חכמה לרעתן, שהרבו לטובתן משה ושלמה, שהרבו לרעתן דואג ואחיתופל, יש שהרבו גבורתן לטובתן, ויש שהרבו גבורתן לרעתן, שהרבו לטובתן דוד ויהודה, שהרבו לרעתן שמשון וגלית, יש שהרבו עושר לטובתן ויש שהרבו לרעתן, שהרבו לטובתן דוד ושלמה, ושהרבו....]