כמו רישוּם על רישוּם.

המעבר מן הרישוּם המופשט אל הסִפרוּת נדמָה לרגעים כמעבר אל ייצוגיוּת ברורה יותר, אבל זו היתה, כמובן, האשליָה שיצרו המשמעויוֹת הידועות של המִלים. 

זו רשימה ישנה. אני כותבת עליה עכשיו, רשימה על רשימה, שהרי הייתי צריכה לכתוב המעבר שלי מן הרישוּם המופשט אל הסִפרוּת, וכלל לא רציתי שהרישוּם והסִפרוּת יְיַצגוּ את מה שמחוץ להם, שבמציאוּת מחוץ להם, 

ונדמֶה לי שלא הבנתי לגמרי את הייצוג באמנוּת. את דַקוּת הייצוג. והרי האמנוּת עצמה דקה כל כך, והיא מין שִכבה דקה בתוך שִכבוֹת העולם כולן, שכבה על גַּבֵּי שִכבת עולם אחרת, כמו רישוּם על גבי רישוּם, כמעט כמו רושֶם על גבי רושֶם. כמעט מוחשיוּת השכבות וכמעט אי-מוחשיוּתן. 

וכמעט אפשר לחשוב שהיא קשורה כל כך לשִכבוֹת המציאוּת הסמוכות לה, שמחוץ לה, ושהיא אכן דומה להן, ומראָה לנו כך גם משהו משִכְבַת עַצְמֵנוּ, עוֹרֵנוּ וְתוֹכֵנוּ, מגבלוֹת ידיעתנו ושִכלנו ומגבלוֹת נפשותינו סִבְלֵנוּ וצַעֲרֵנוּ.                           

                                     

                                      

               ג׳ספר ג׳ונס. טניסון.       Tennyson 1959 jasper johns

              

   

ו

אשלָיַת צָרַת נפשךָ המָּרָה.

"...תרמית והשלָיָה היתה גם צרת נפשך המרה ביותר", כתב תומס מאן על דבר אשלָיַת הצרה המרה של יעקב, אשלָיַת מוֹת יוסף, 

ורוחי שלי היתה מושפעת ושפלה בקריאת דבר האשליָה, כי הצער מן האשליָה, הצער שלו ממנה, כשידע שיוסף חי, גדול מאד, והיו כל ימי שנֵי חייו מעט ורעים גם כשידע שיוסף חי, כשכבר היה במצרים, והרגיש את נדיבות פרעֹה כשאמר לו מעט ורעים היו ימי שנֵי חיי, רק לוֹ יָכֹל להגיד שלצרת נפשו המרה ביותר ולאשליָה שלה לא היה שינוי ותחליף, ושכבר היו לכל ימי חייו, וכי האשליָה עצמה מרה כל כך עכשיו, כמעט כמו המוות. 

    

אבל רוחי גם מתרוממת בגלל גודֶל הדבר הכתוב, דבר האשליָה הכתוב שאין בו תשוּבַת הרמייה שרימה יעקב את אביו ואת עשָו אחיו, אלא רק תשובה כמעט הפוכה של הרמייה  והאשליָה של אושרו הנכסף. לא עונש על הרמייה שרימה הוא, אלא רק דבר האשליָה הנורא. 

ואף על פי שתומס מאן כתב "ועד איזו מידה בלתי נתפשת רבת אושר תשתסע עוד נפשך", על מה שייוודע לו , ראיתי את דבר האשליה הנורא. 

        

["...בעודך צעיר בבשר הראה לך אור בוקר אחד את אושרך הנכסף כמעשה תרמית ואשליה. ועליך יהיה להוסיף ימים ולהגיע אל זקנה מופלגת, עד אשר ייוודע לך, כי למען תשובת המשקל – תרמית והשלָיָה היתה גם צרת נפשך המרה ביותר."  ( יוסף ואחיו, תומס מאן, מגרמנית: מרדכי אבי-שאול, ספרית פועלים.     

   עמ' 440   ) ]

[" חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף. " לז,לד 

"מז,ט וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-פַּרְעֹה, יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:  מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, "]

    

                                                  

עוֹר המִסתכלים ו"עוֹר" האמנוּת.

האמן סטיוארט רינגהולט שהִנחה כמה סיורֵי עירוֹם במוזיאון לאמנוּת מודרנית בסידני אמר בראיון אתו שבגדים, במיוחד בגדים צבעוניים, מסיחים את הדעת מהאמנוּת המוצגת בתערוכה. ונזכרתי פתאֹם בתערוכות האמנוּת לכלבים, שישְנה בהן האמונה  שדעתם של כלבים יכולה להתרכז בסוג מסוים של אמנוּת, אמנוּת לכלבים, ולא בציוּר של רמברנדט, למשל, ושבגללן הרהרתי בידידִי הכלב תוּת הרגיל לראות רישוּם בעיקר, ושכנראה לא היה רוצה שירחיקו אותו מכל אמנוּת העולם, אבל בעיקר הטרידה אותי שוב המחשבה על "עוֹר בעד עוֹר", מין זיכרון שייך ולא שייך לכאן, מתפענח ולא מתפענח, מהבהב מרחוק כל כך, אבל מושך אותי אל המחשבה שכדֵי לראות את "עוֹר" האמנוּת לא צריך המסתכל בה להראות לה את עורו, ולא צריך לראות את עורו שלו, ושהעור העירוֹם של האמנוּת לא צריך כמובן את עורו העירוֹם של המסתכל בה, וכשהעור העירום של האמנוּת מֵעיר תדהמה גדולה בלב המסתכל בו, היא יכולה להזכיר מעט את התדהמה מעירוֹם האדם, אבל היא גם כמו דבר חדש לגמרי, זָר, כמו תדהמה ממראוֹת חלום בקצוֹת הידיעה שלו. 

והאמנוּת, שתמיד היא עירומה, לא דומָה לו, למסתכל בה, ועור העירוֹם שלה לא מגלֶה ומסתיר בשר ודם ואת הִתקלקלוּת החומרים החיים בַּזמן ואת הבּוּשָה שבהתקלקלוּת.         

    

["וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יְהוָה, וַיֹּאמַר:  עוֹר בְּעַד-עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ--יִתֵּן, בְּעַד נַפְשׁוֹ.  ב,ה אוּלָם שְׁלַח-נָא יָדְךָ, וְגַע אֶל-עַצְמוֹ וְאֶל-בְּשָׂרוֹ", איוב, ב.  ]

[Ringholt’s motivation in conducting this unusual tour was to allow an audience to experience art in a new way, to explore the affect of nakedness and see what happens when a group of strangers peel off their layers of protective clothing. As a result, Ringholt has discovered that ‘Geometric Abstraction and minimal art view well naked. 

Why do we not consider the clothed audience as noise? We need to consider the reductive approach again and reduce the audience. Nudity is a solution.

https://www.mca.com.au/artists-works/works/2015.2/ ]

  

     

                             

    

                מתערוכת אמנות עכשווית לכלבים    

העֻבְדּוֹת המוצדקות של הסִפרוּת ב"יוסף ואחיו" של תומס מאן.

בְּעוֹר עלוּב ומוֹרש טָרְדוּ את מנוחתי, כאילו היו לא-אמת שפלשה אל אמת, אבל, כמובן, הם היו אמת לא פחות משיעקב לבן לאה ורחל היו אמת, כי הסִפרוּת היתה צריכה להצדיק את דמויוֹת יעקב לבן לאה ורחל לא פחות משהיתה צריכה להצדיק את דמויות בְּעוֹר עלוּב ומוֹרש, להוכיח בתוכה את כל עובדות הדמויות, רק מתוכה, וכל הוכחות הדמויות שבספר "בראשית" לא מתקיימות בה, ואף על פי שהיא כמציגה מין "תחייה" של הדמויות של "בראשית" היא מציגה את דמויותיה שֶלָּהּ, עובדותיה שלה, וגם דמויות בְּעוֹר עלוּב ומוֹרש הן כאן לגמרי שלה, תלויות לגמרי בה. לא בספר אחר. 

וכך, כשבְּעוֹר עלוּב ומוֹרש שלה, בְּנֵי לָבָן שלה, אומרים "ויכול נוכל להנחית מחץ-פתע בלא אומר ודברים, בלילה בשוכבו על משכבו, ואז נאמר כי היכהו הארי – ואבינו גם יאמין על נקלה", בזממם נגד יעקב, וכמו מציגים מין תחייה של אופֶן תשובת הדברים שבספר "בראשית", הם מראים את תשובת הדברים שלה, של הסִפרוּת עצמה, ואת טמיעת ההווה שלה בעבר שלה עצמה, טמיעת ההווה שבו חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהו, טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף.     

[ומשהו אחר, צדדי. ישנוֹ איזה פיתוּי לראות בדיוקן של תומס מאן את הבעַת המחשבות על חֻמְרַת הסִפרוּת ועובדותיה, פיתוי קצת מגונֶה לַנפש הקורֵאת, הנמשכת כל כך גם אל מה שמחוּץ לסִפרוּת, כמו אל מה שירחיב את רגשותיה.  ]

[ מ"ספר הישר": "...לשבת יעקב בבית לבן, פקד ה׳ את לָבָן ויזכרהו בעבור יעקב ויולדו לו בנים. ואלה שמות בני לבן אשר יולדו לו בימים ההם, ויהי בכורו בּעוֹר ומשנהו אלוּב והשלישי מוֹרש. ויתן ה׳ ללבן עושר וכבוד ובנים ובנות, " 

מ"יוסף ואחיו", תומס מאן : "הרתה עדינה אשת לָבָן דלת המראה...שלושה בנים זכרים חסונים ילדה.... האחד נקרא בּעוֹר, השני עלוּב, השלישי מוֹרש". (מגרמנית: מרדכי אבי-שאול, ספרית פועלים.   עמ' 187)    

מ"בראשית":  וַיִּקְחוּ, אֶת-כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת-הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם.  לז,לב וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, זֹאת מָצָאנוּ:  הַכֶּר-נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא--אִם-לֹא.  לז,לג וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף.  לז,לד ]

          

   

   

                                     

        

רישום דיוקן של תומס מאן. 1934.   האמן: Samuel Johnson Woolf

National Portrait Gallery - Smithsonian Institution