מתוך שיחות עם ישראל פיבקו

ובתחילת חודש אָב אַחֵר התחלנו את השיחה על הבּוּשָה כשקראנו בפרק א' של  איכה, ובאותו זמן, כשקראתי שוב על כותנות העור שעשה אלֹהים לאדם ולחוָה, חשבתי על כך שאלֹהים כיסה עור בעור, שהיה עור כעוֹרָם, שכיסה  את שִכבת העור החשופה שלהם. 

נזכרתי בסיפור "סקס ו/או מר מוריסון" כי קרול אמשווילר כתבה בו שבהצגה יומית של "פולחן האביב" של הבלט המלכותי, כשראתה את "החליפות העירומות" של הרקדנים, עלה בדעתה שהסתרת הגוף היא הסתרת כל הדברים הנפלאים שהיינו יכולים לראות, 

ובכל זאת, חשבתי, הסתרת הגוף העירום היא הסתרת הדבר הנמצא בעומק, בעומק הגוף, שהעור החשוף כל כך כמעט מראֶה אותו. עכשיו עלה בדעתי שהעֵירוֹם מראֶה את הפגם הנמצא תמיד, וכן, ש"החליפות העירומות" וכותנות העור שעשה אלֹהים, בזמן שהן מכסות את העור העירום הן גם מראות את תְּמוּנָתוֹ. 

חשבתי, האם ציורֵי עֵירוֹם מראים את מה שמראֶה העור העֵירוֹם, את הפָּגוּם, והיה נדמה לי שבציורֵי "אדם וחוה" של טיציאן ושל רוּבֶנס נראות הדמויות של אדם וחוה כמעט חסרות מגן, וכה שונות מסביבתן, וכמה מודגש הדבר דווקא בהימצאותן בין פרטֵי הצמחיָה הרבים וליד השועל הקטן מכוסה הפרווה הרובץ מאחוריהן. וכמעט באופן מופרז ומשונה, בציור של לוקאס קראנָך מ1526  נראות הדמויות החשופות העומדות מתחת לעץ הדעת כיצורים חדשים שעשייתם לא נשלמה, וגופיהם הדקים והמעט מפותלים כמעט מזכירים את גוף הנחש. 

אבל כמה מציורי העירום דווקא מנסים להַראות את היות הגוף עצמו שלם ואת חיוניות השרירים, הרְקמות וזרימת הדם, כמו ציור "אדם וחוה" של מיכלאנג'לו, שבו הגופים השריריים כמעט ואינם צריכים לחרוד מדבר. אולי שאיפת הציוּרים האלה אל היות הגופים האלה הנבראים היָפִים בתוך כל גוּפֵי העולם, גופֵי הנוף, הצמחים והאבנים. 

ועוד, מיכלאנג'לו, סזארי וציירים נוספים ציירו את אדם וחוה המגורשים מגן עדן כעירומים ואת המלאך המגָרש כלָבוש, אולי לא רק ברצונם לצייר את הגוף האנושי העירום, אלא גם ברצונם להראות את עירום אדם וחוה אל מול כל מה שבעירומוֹ אין בושה. אבל אולי, בעצם, הם ציירו את כותנות העור שעשה אלֹהים, שהיו דומות כל כך לעור של אדם ושל חוה, והמשיכו להזכיר לאדם ולחוה את הבושה. אולי בציורים האלה, גם בכותנות העור שלהם, כשהם נראים עירומים כל כך, הם לא יכולים לעמוד מול אלֹהים בלי הבושה. 

ואחרי כן, כשהמשכנו בשיחה על הבושה, אמר ישראל שראייתם של אדם וחוה את העירוֹם שלהם היא באופן מסוים גם ראיית העירוֹם של אלֹהים.        

    

                                     

                 Robert Mapplethorpe (1946-1989)  

Self-Portrait

"... מתחיל להתבונן אל גוויעתו ואל פקודת כל הארץ אשר נפקדה עליו," ["יוסף ואחיו"]

" בהשתוממוּת אנו רואים כי סיפור זה נוטה ומתקרב אל סופו....מתחיל להתבונן אל גוויעתו ואל פקודת כל הארץ אשר נפקדה עליו, כשם שעשה יעקב בהתקרב קצן של שבע עשרה השנים  ....מעולם לא התכוון להאריך ימים אחרי יעקב – או אולי רק במידה שתינתן לו היכולת לספר את מותו..." כתב תומס מאן לקראת סוף "יוסף ואֶחָיו" על המסופר בספר בראשית, כי ספר בראשית לא האריך את הסיפור אחרי מות יעקב, את תיאוּר חיי יוסף, ותומס מאן עצמו לא האריך כאן את הסיפור והתיאור, כאילו איחד כאן את סוף "יוסף ואֶחָיו" שלו עם סוף ספר בראשית. 

וכמו בספר בראשית כאילו התאחדו גם כאן תולדות יעקב ותולדות יוסף, או חיי יעקב וחיי יוסף, כי כבר היו כמתאחדים, מלכתחילה, ב"אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה...", כאילו תולדות יעקב ותכלית חייו התאחדו עם תכלית חיי יוסף. והסיפור יָכֹל להגיע במהרה אל קִצּוֹ אחרי מות יעקב, אל "וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם ,הוּא וּבֵית אָבִיו..." ואל מות יוסף. אחרי ההגעה אל התכלית. 

עכשיו, בסוף הקריאה, אני מתארת לי שתומס מאן, שלא האריך את תיאור חיי יוסף אחרי מות יעקב בסִפרוּת שלו, ראה מלכתחילה איך כמעט התאחדו תולדות חיי יעקב ותולדות חיי יוסף כבר ב"אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה..". מתמיהה וגם כמעט מובנת מאליה ידיעתו של תומס מאן הנפרשֹת כארץ רַבָּה.

  [מה אעשה עכשיו בלי תומס מאן. אלך אל הסיפורים הקצרים של טרומן קפוטה.] 

[בראשית:   אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן,, 

וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוּות אֶת-בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו... 

וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם, הוּא וּבֵית אָבִיו; וַיְחִי יוֹסֵף, מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים.  נ,כג וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם, בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים; גַּם, בְּנֵי מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה--יֻלְּדוּ, עַל-בִּרְכֵּי יוֹסֵף.  נ,כד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם ]

["יוסף ואחיו", כרך ג' עמ' 319 : " בהשתוממות אנו רואים כי סיפור זה נוטה ומתקרב אל סופו.... מתחיל להתבונן אל גוויעתו ואל פקודת כל הארץ אשר נפקדה עליו, כשם שעשה יעקב בהתקרב קצן של שבע עשרה השנים  ....מעולם לא התכוון להאריך ימים אחרי יעקב – או אולי רק במידה שתינתן לו היכולת לספר את מותו..."   ספרית פועלים, מגרמנית מרדכי אבי שאול]

                                                 

דיוקן טרומן קפוטה. רישום.  

Truman Capote 1964, הגלריה הלאומית לפורטרט. וושינגטון.     

   

הוֹ, הם באים, [האחים באים למצרַיִם ב"יוסף ואחָיו"]

הוֹ, הם באים, לא נזהרים מפני הסכנה הרובצת בעלילה, התשוּקה שלה אל מין שֹיא דומה לשיא של רגש, וגם יוסף שכאן, אצל תומס מאן, נמשך כל כך אל השֹיא הזה, והכל מבולבל ומהופך בלבבו, מלא מהומה מחמת השמחה הסקרנות והפחד, אין לתארה, הן אחים הם, אחיו רוצחיו שהולכוּ אליו והכל בגלל חלומות, ודומה לחלום, 

וכמה תומס מאן עוד הגדיל והרחיב את שֹיא העלילה, להימשך על פני דפים רבים, כמו התמשכוּת התרגשוּת גדולה, אבל בעצם זה היה דומה מעט להרחבת שֹיא העלילה בספר בראשית, וכאילו תומס מאן ויוסף שלו עשו מה שספר בראשית "הרשה" להם לעשות, והרי גם ידעו כבר שספר בראשית הציל את העלילה המתרגשת כל-כך הזאת כשיוסף אמר לאחים "לא אתם שלחתם אותי הֵנָּה כי האלֹהים וַיְשִׂימֵנִי..." וכל כולה הוּבְלָה אז אל התכלית הזאת הגדולה, שהיא העיקר, 

 והם יצילו כך בדיוק את העלילה כאן, בספרוּת הזאת, והיא תהיה ככפויה על ידי אלֹהים, לא בשביל מַרְאוֹת הפגישה עם האחים ורגשוֹת השֹיא שלה, אלא בשביל היֵעוּד של יוסף ובשביל זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם דווקא במצרַיִם.         

    

["יוסף ואחיו" : "הם באים", שם הפרק שבו מגיעים אחי יוסף למצרים. 

"והן אחים הם, אחי. זה הדבר. הכל מבולבל ומהופך בלבבי...והוא מלא מהומה מחמת השמחה, הסקרנות והפחד, אין לתארה." כרך ג' עמ' 215. ספרית פועלים, מגרמנית מרדכי אבי שאול]

                                        

["בראשית": מה,ח"...לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם."

וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים--אִם-תּוּכַל, לִסְפֹּר אֹתָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ.  טו,ו וְהֶאֱמִן, בַּיהוָה;

וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם;]

                                           

                

Heinrich Heuser

Porträt Thomas Mann, 1922

etching (Radierung.)