"ואִשָּה כִּי תִדֹּר נֶדֶר ליהוה". איש ואִשָּה. [שיחות עם ישראל פיבקו]

בבוקר יום אַחֵר דיברנו על איש ואִשָּה בספר בראשית, כי אִשָּה מופיעה בו לפני אִיש, והאדם הוא הקורא לה אִשָּה והקורא לעצמו איש, שֵם שלא אלֹהים נתן לו, אלא אלֹהים קרא לו "אדם", שיש בו זכר ונקבה, שאין הבדל מהותי ביניהם, וכאן האדם מפריד בין איש ואִשה, וכשהוא קורא את השמות איש, אִשה, הוא מגדיר אותם בתוך ההפרדה, שהיא עולם של ריבוי, שיש בו שוֹנִים ותחילת השאלה המוסרית. 

וכשכתוב איש כי יִדֹּר וכשכתוב אִשה כי תִדֹּר זה פחות קשור למה שאלֹהים עשה, אמר ישראל, כי זה לא "אדם" שאותו הגדיר אלֹהים, ואלהים מוותר כאן על שפתו כבורא ומאמֵץ את שְֹפַת האדם, שפת העולם של מטה כלפי מעלה, שהיא לא שפת אלֹהים. ובעצם, יש כאן הרחקה של האדם מאלֹהים ומשפת אלֹהים אף על פי שכתוב נֵדֶר ליהוה.

ובכל זאת, הרי גם נאמר "...את הצלע אשר לקח מן האדם, לאִשָּה" [אחרי שאלֹהים נכשל בהוצאת האדם מבדידותו כשהאדם קרא שמות לחיות], ואף על פי שלא ברור מי אומר כאן אִשָּה, נדמה שהאומר יודע את מחשבת אלֹהים, את ההשתוקקוּת שלו להוציא מן הבדידוּת, ושהאדם, שאמר "זאת הפעם...לזאת יִקָּרֵא אִשה", שקרא לה אִשה, הבין את מחשבת אלֹהים ואת הרצון של אלֹהים להפר את הבדידוּת.  

ועוד על "וְאִשָּׁה כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ". היא נערה, והיא מכירה בכוחו של יהוה אבל גם בזה של אביה, אמר ישראל, והוא כאן קצת בממד של אלֹהים בשביל הנערה, ויש לו כוח גדול משל אלֹהים, כי הנדר כובל את אלֹהים ואילו אביה יכול לשחרר מהנדר. ביחסים בין אדם ואלֹהים כאן הממד הקובע הוא אנושי, מה שבין אב ובת חשוב יותר ממה שבין אלֹהים ואדם. 

[במדבר ל ד ...אשר צִוָּה יהוה...וְאִשָּׁה, כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ, בִּנְעֻרֶיהָ. ה וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת-נִדְרָהּ, וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ, אָבִיהָ--וְקָמוּ, כָּל-נְדָרֶיהָ, וְכָל-אִסָּר אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, יָקוּם.  ו וְאִם-הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ, בְּיוֹם שָׁמְעוֹ--כָּל-נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, לֹא יָקוּם; וַיהוָה, יִסְלַח-לָהּ, כִּי-הֵנִיא אָבִיהָ, אֹתָהּ. 

א,כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ;

א,כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. 

ב,כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה;

ב,כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. 

 ב,כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם,לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.]

     

     

        

              

                   

נְדָרִים. "יְהִי אוֹר". [שיחות עם ישראל פיבקו].

כאילו התחיל עוד קיץ, והתחלנו את השיחה על נְדָרִים כשקראנו בספר "במדבָּר" פרק ל', וכשישראל אמר שנֶדֶר ושבועה הם פעולות דיבוּר שבהן אדם יוצר יחס חדש ושונה לתופעות שעומדות לפניו, ושהנדר מעלה את שאלת חפֶץ עומד לעצמו או חפֶץ הנהיֶה קדוש בגלל תודעת האדם ומעשה האדם. 

ראינו במִלים "אִיש כִּי יִדֹּר נֶדֶר ליהוה או הִשָּבַע שְבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשוֹ לא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶה" שהאדם הנודר זקוק לאלֹהים בשביל הנדר אבל גם יוצר דבר בדיבוּר שלו עצמו. ויכול לחלל אותו. 

כמו "יהי אור" שהיה במחשבת הבורא, ומימושה של המחשבה הזאת ב"ויהי אור", אמר ישראל, ישנו כאן יִדֹּר במחשבת האדם ומימושה של המחשבה בנדֶר. יצירת דבר, מציאוּת, בדיבוּר. קידוּש או הרחקת מציאוּת בדיבור. 

והזכרנו גם את אלֹהים שנשבע ["יהוה אלוהי השמים...ואשר נשבע לי לאמור..." בראשית כד, ז], וישראל אמר האדם, שהוא צֶלֶם אלֹהים, יכול לחקות את מעשה הבורא, לעשות כמעשה הבורא, להוציא מהכוח אל הפועל אֹת המחשבה הטהורה שהיתה בתודעתו, ולראות חלום ושברו, וגם יכול לעמוד על כך שהוא יכול להיות מקור הסמכות של הנדר ושל השבועה, ולא לקיים את אשר נשבע לו או נָדַר.

ועוד כאן, מצפים מהאיש הנודר או הנשבע שלא יחזור מהנדר או מהשבועה, ובהיותו ככזה הוא כמו יהוה אלוהֵי השמיִם שנשבע לאברהם ונשאר נאמן לזרעו.

[ במדבר פרק ל   א וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה.  {פ}
ב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה.  ג אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ--לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ:  כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה.  ד וְאִשָּׁה, כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ, בִּנְעֻרֶיהָ.  ה וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת-נִדְרָהּ, וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ,.. 

בראשית א ג  "ויאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" 

בראשית כד ז "ז יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת--"]

    

                                     

חַיּוֹת עומדות בַּדִּין

במחשבותינו על חַיּוֹת עומדות בדין היו גם מעֵין דמיוֹנוֹת על וירוּסים וחיידקים עומדים בדין, וישראל הזכיר גם את "כי השחית כל בּשָֹר את דרכו על הארץ" בבראשית. כי כל בָּשָֹר, החיוֹת ובני האדם, השחיתו את דרכם, לפני המבול. 

השוויתי את ציוּר החזירה בבית המשפט לצִיּוּרֵי בית משפט שהוצגו בספריית הקונגרס, ושעליהם אמרה האוצרת שרה דיוק שזוקקו בהם מחווֹת האנשים, היחסים שלהם עם אנשים אחרים באולם ורגעים שהגדירו את המשפט. היה נדמה לי שיש מין זיקוק גם בדְמוּת החזירה בבית המשפט, העומדת זקופה בדוכן הנאשמים כמקשיבה, ככופרת באשמה וכיודעת שהדין קיים. דמות נפש חיה העומדת בדין. אולי באופן מסוים היא מתארת גם את החזיר, שעליו נכתב גם במאמר ב"פבליק דומיין ריוויו", שבשנת 1494 בצרפת הרג ילד, ודינו נגזר בבית המשפט אחרי שהשופט שקל את כל העדויות. ואולי באופן מסוים היא מתארת גם את החיות האחרות שתוארו באותו מאמר כמי שהועמדו לדין ברחבי אירופה בימי הבֵּינַיִם, חזירים, כלבים, פָּרוֹת, ואפילו זבובים וחרגולים, שהועמדו לדין באשמת מעשי רצח, מעשי תועבה ומעשים אחרים. כולן נפש חיה למינָהּ, וכולן אשר יכול האדם לקרוא להן נפש חיה. וכולן יכולות לחטוא, להשחית את דרכיהן. 

ווירוּסים וחיידקים מחוללי מחלות, כשבני האדם הורגים אותם הם כנראה לא דָּנִים אותם כנפשות חוטאות, פושעות [ובוודאי לא כנפשות המלמדות את בני האדם מוּסָר]. הם כנראה רק דָנים בין חייהם שלהם ובין חיי הווירוּסים והחיידקים.  

בראשית: א,כד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן. 

וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.  ב,כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה;

[סנהדרין פרק י' משנה ג

דּוֹר הַמַּבּוּל אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵין עוֹמְדִין בַּדִּין,

שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו, ג) "לא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם"...]

[המאמר בPublic domain review, נסמך בין השאר על הספר               

The Criminal Prosecution and Capital Punishment of Animals by E.P.Evans]

     

                                      

                         חזירה וילדיה נידונים בבית המשפט. ציור מימי הבינים. Illustration entitled "Trial of a Sow and Pigs at Lavegny" taken from The Book of Days (1863) edited by Robert Chambers — Source.

                                                             

The Criminal Prosecution and Capital Punishment of Animals by E.P.Evans,