ציוּר האֵבֶל הראשון הוא גם ציור המוות הראשון, ואין בו הבעת פליאה על המוות הזה, כי סֵפר "בראשית" לא מביע פליאה על המוות הזה, המוות הנהיֶה כמעט הכרחי, כמין המשך של רעיון שנֶהֱגָה זמן רב לפני כן. וכמעט כמו הרעיון הוא כמעט דבר שדברים אחרים לא מתערבבים בו, והוא כמו גילוּי של מה שעדיין לא נִגְלָה, וכמו נושא את נטֶל מה שהיה לפניו ומה שיהיה אחריו.
כך יכול ציוּר האֵבֶל הראשון להביע גם את מה שיהיה, כאילו כל מהוּת המוות הראשון נמשכת אל כל הדורות, ונדמֶה שדמוּת חוה שבציור היא דמות אִשה בת זמנו של הצייר, בת המאה התשע עשרה, והיא מתאבלת בחיקו של אדם כמי שכבר מכירה את המוות ואת הצער הישן. דמות האִשה הזאת עם העוֹר הרַךְ, עם העורף הדק והידיים העדינוֹת מוכרת לנו כל כך, וכמו המוות האֵבל והצער היא נראֵית גם כבת ימינו שלנו.
וכמובן, גם דמות הגוף היפה השָלֵם של הֶבֶל המת [שהיא לא דמות הדָּמִים הצועקים מן האדמה אף על פי שיש כאן מראֵה דם הנשפך על האדמה], מוכרת לנו מקרוב כל כך.
ואולי הדמיון המסוים של הציוּר ל"פייטָה" הוא הנועד להוביל את הציור מן המוות האחד הראשון אל המוות של כל הזמן כולו.
[נדמה שהנוף המצויר פונֶה גם אל עשן המנחוֹת של קין ושל הֶבֶל כאל סיבת המוות, אבל הוא כמעט לא שייך לסיבות דמוּת האִשה, דמוּת הגוף היפה של הנער המת והדמיון ל"פייטה"] .
 |
| The First Mourning William-Adolphe Bouguereau |
