יום שישי, 28 באוגוסט 2015

קין, הֶבֶל והחיקוי.

 בשיחה על קין והֶבֶל דיברנו על המִנְחָה של הבל כחיקוי למִנְחָה של קין ועל שאיפת  החיקוי לחזרה של תכונות ושל רעיונות בתוך העולם. אמרנו שהחיקוי מאמין שהרעיון קיים גם בלי גוף ומקום מסוימים, ושהֶבֶל ביטא משהו מן הדבר הזה גם בשמו ובהיותו רועה צאן, שכל המקומות על פני האדמה מקיימים בשבילו אותו רעיון, ושאולי המִלים "תועבת מצריִם כל רועה צאן", מבטאות את הרצון באדמה המסוימת ובמקום  המסוים, שהוא כמו הרצון של קין, שהיה עובד אדמה. 
נזכרתי שוב במקדש עם אֶלֶף הפסלים של האלָה בקיוטו. לא ידעתי אם אלף הפסלים האלה זהים, אבל ראיתי שהם כמו חיקויים רַבִּים כל כך של פסל אחד.  הריבוי העצום הזה של החיקויים [או של ההעתקים], שבעצם שואף אל ההופעה העצומה של אותו הרעיון, ההופעה שוב ושוב באלף הפסלים, הוא כמעט לא נתפשֹ, חשבתי, כמין הופעת הילה שקופה מעל הפסלים. או רוח שקופה, הֶבֶל, מעליהם. 
כנראה, אלף הפסלים הוצבו זה ליד זה כדי לבטא את האמונה באלף הזרועות ובאלף העיניים של האֵלָה, שהיא אלת הרחמים, ובכל זאת רושֶם ריבוי החיקויים או ההעתקים מתקיים כמו רושֶם עיקרי. 
אחרי השיחה שלנו על הֶבֶל ועל החיקוי חשבתי גם על חיקויי האמנוּת ב-Ōtsuka Museum of Art  ביפן, שכנראה מביעים את חזרתו של הרעיון בתוך גוף וחומר אחרים, ועל הצורך של האמנוּת המערבית בַּקִיּוּם הבלעדי של הרעיון ביצירה הבלעדית. 
עכשיו נדמה לי שהפסלים הבודדים המרוחקים זה מזה הניצבים בחזית השורות במקדש, שומרי פסל האלָה, הם כשומרים גם את המקום והחומר המסוימים הבלעדיים. הם אלה שבעיניהם המקדָש הוא גם האדמה המסוימת.     

  

    

                               
  



יום רביעי, 19 באוגוסט 2015

ימי הולדת ואמנוּת.



Happy Birthday to George Bellows, born on this day in 1882. ]
ציון ימי ההולדת של האמנים המתים באתרֵי המוזיאונים יכול להיראות כהזכרַת משהו מתולדות האמנוּת, ואולי כמין הזדקקות למצבֵי המציאוּת, אבל הוא נראֶה גם כמו חגיגות ימי הולדת שהמוזיאונים משתפים אותנו בהן.
מפני שחגיגות ימי ההולדת של האמנים המתים מתרבוֹת כל כך, אני יכולה לתאר לי כמה הן יעייפו אותנו, אבל אני חושבת בעיקר על הקלקול שהחגיגות האלו מכניסות לעולם.  
עדיין קשה לתאר לגמרי את הקלקול, אבל כבר אפשר לראות את ההפרעה הנוצרת בתוך העולם, כי חגיגות ימי ההולדת האלו מפריעות את תנועַת מחשבותינו על האמנוּת ואת תנועת תולדות האמנוּת אל תולדותינו שלנו. אמנם מלים כמו יום הולדת שמח ג'ורג' בלואו בדף הפייסבוק של המוזיאון מזכירות לנו מין הכרה משותפת ערטילאית שלנו, אבל בעצם הן מנסות ליצור את ההרגשה שהחגיגות שייכות להכרה משותפת לֹא ערטילאית שלנו.     
חגיגות ימי ההולדת האלו באתרים הכמעט צעירים של המוזיאונים הן עדיין כמעט חינניות, אני חושבת, אבל כל מה שפגום בהן כבר מתחיל להיות ברור.  




  
Happy Birthday to George Bellows, born on this day in 1882.
Featured Artwork of the Day: George Bellows (American, 1882–1925) | Swans in Central Park | 1906 http://met.org/1Kegd8G
Like   Comment   







:45 ·

יום ראשון, 9 באוגוסט 2015

משהו על אמנוּת מחאה ועל הטענה שהאמנוּת זקוקה לריחוק מן האירועים.


כמובן, אמנוּת המחאה לא זקוקה לריחוק מן האירועים אלא לקִרבה אליהם, אֶל  המייָדי והדָחוּף. לפעמים נדמה שהיא תוכל להעדיף את רושֶם האירועים על פני רושֶם האמנות, אבל בעצם היא מוכרחה להשיג את שניהם. רק הרושם החזק שלה עצמה יצליח להביע את הכרחיוּת הַזְכָּרַת רושם האירועים.  
היא שומרת אז יחדיו את המיידיוּת והקִרבה אל אירועי המציאוּת ואת ההפלגה אל מרחקֵי האמנותוהרי האמנות כולה אינה זקוקה לריחוק מאירועי המציאות, אלא רק למרחקיה שלה עצמה, למרחקים הלא מושגים שלה

[אני רואה עכשיו בכמה משירי "ערספואטיקה" את הדבר הזה, ואולי אני טועה,  אבל אני רוצה את הראייה המיידית הדחופה הרעננה
ואני קוראת שוב את השיר "בצפון קופאים" של דליה רביקוביץ, אחרי זמן ארוך כל כך, ואני רואה איך הוא שומר את המיידי ואת מרחקי האמנות. 
                
"...הוא קם, הוא עומד, הוא נפטר, הוא חפשי
כל הצרה הזאת
עלי ועל ראשי." ]