בשיחה על קין והֶבֶל דיברנו על המִנְחָה של הבל כחיקוי למִנְחָה של קין ועל שאיפת החיקוי לחזרה של תכונות ושל רעיונות בתוך העולם. אמרנו שהחיקוי מאמין שהרעיון קיים גם בלי גוף ומקום מסוימים, ושהֶבֶל ביטא משהו מן הדבר הזה גם בשמו ובהיותו רועה צאן, שכל המקומות על פני האדמה מקיימים בשבילו אותו רעיון, ושאולי המִלים "תועבת מצריִם כל רועה צאן", מבטאות את הרצון באדמה המסוימת ובמקום המסוים, שהוא כמו הרצון של קין, שהיה עובד אדמה.
נזכרתי שוב במקדש עם אֶלֶף הפסלים של האלָה בקיוטו. לא ידעתי אם אלף הפסלים האלה זהים, אבל ראיתי שהם כמו חיקויים רַבִּים כל כך של פסל אחד. הריבוי העצום הזה של החיקויים [או של ההעתקים], שבעצם שואף אל ההופעה העצומה של אותו הרעיון, ההופעה שוב ושוב באלף הפסלים, הוא כמעט לא נתפשֹ, חשבתי, כמין הופעת הילה שקופה מעל הפסלים. או רוח שקופה, הֶבֶל, מעליהם.
כנראה, אלף הפסלים הוצבו זה ליד זה כדי לבטא את האמונה באלף הזרועות ובאלף העיניים של האֵלָה, שהיא אלת הרחמים, ובכל זאת רושֶם ריבוי החיקויים או ההעתקים מתקיים כמו רושֶם עיקרי.
אחרי השיחה שלנו על הֶבֶל ועל החיקוי חשבתי גם על חיקויי האמנוּת ב-Ōtsuka Museum of Art ביפן, שכנראה מביעים את חזרתו של הרעיון בתוך גוף וחומר אחרים, ועל הצורך של האמנוּת המערבית בַּקִיּוּם הבלעדי של הרעיון ביצירה הבלעדית.
עכשיו נדמה לי שהפסלים הבודדים המרוחקים זה מזה הניצבים בחזית השורות במקדש, שומרי פסל האלָה, הם כשומרים גם את המקום והחומר המסוימים הבלעדיים. הם אלה שבעיניהם המקדָש הוא גם האדמה המסוימת.
