גילוּי הכֹּל

אחרי שיחת הביקורת שלנו על התמדת ה"רֶדי מֵייד" באמנוּת חשבתי שההתמדה הזאת היא גם הניסיון הנמשך להציג את גילוּי הכֹּל. והרי ה"רדי מייד" של מרסל דושאן, שהציג את מה שאין בו הכרת החָסֵר, רצה את גילוי הכל. ובעצם, הוא שאף להיות היפוכה של התמוּנה, שתמיד שאפה גם אל החסר. 

אבל הוא לא הצליח לגמרי להציג את גילוי הכל, ומהבחינה הזאת לא נהיֶה היפוכה של התמונה, חשבתי. 

אבל בהתמדתו של ה"רדי מייד" ישנה גם התנועה המתעתעת קצת בין הרצון לגילוי הכֹּל ולאִי הכרה בחָסֵר ובנשֹגב של התמונה, ובין הרצון בדָבָר שהתמונה מצליחה להשיג  -  החתירה אל הכֹּל העצום, שהוא גם החָסֵר. 

כך, כמעט בסתירה לחתירתו של ה"רדי מייד" של דושאן נגד המטרות המוכָרות של האמנוּת מנסֶה עכשיו ה"רדי מייד" המתמיד להשיג גם את מה שהאמנות ניסתה תמיד להשיג  -   את הכֹּל העצום. עכשיו נדמה לי שהוא נחלש והולך מפני שהרצון הראשון כבר הוצג על ידי דושאן, ואילו הרצון השני, הרצון להשיג את הכל העצום שהוא גם החסר, הוא לא חזק. 

נדמֶה שרבים מהחפצים הממשיכים ובאים מן המציאוּת אל תוך האמנוּת, כגון מיטות בתי חולים, כלים ואחרים, כבר לא משיגים הרבה יותר מזיכרון ה"רדי מייד"  של דושאן וממה שהרגשנו כלפיהם כשהִכרנו אותם במציאוּת שמחוץ לאמנות, בבתֵי החולים, בחדרי הבתים שלנו ובשאר המקומות.                

הם מראים שוב את השאלה על יכולתה של המחשבה להפוך דבר הנלקח מן המציאוּת שמחוץ לאמנוּת למשהו שאינו מראֶה את המציאוּת הזאת, אבל הם לא מראים את גילוּי הכֹּל, וכמובן גם לא את החָסֵר הגדול, שבמחיצתם הוא נהיֶה דומה לתעתוע.                              

תיאור החָסֵר

י' דיבר השבוע על הבְּרָכָה כמתארת את החָסֵר, והיה נדמה לי שדבריו על החָסֵר הסבירו גם את "ועל חרבךָ תחיֶה ואת אחיך תעבוד..." בברכה שברך יצחק את עשָו, ואת "פחז כמים אל תוֹתר...",  ו"בסודם אַל תבוא נפשי....אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" בברכות שברך יעקב את בניו. 

כי הברכה אינה נועדת מראשיתה להשיג דווקא שֶפַע, ריבוי, שלטון, עזרת האל,  אלא את מה שחסר, את מה שעדיין אינו נמצא. היא מביעה את הרצון או את ההבטחה שיהיה נמצא.  גם ה"כֹּל" שב"ויהוה ברך את אברהם בַּכֹּל"[ בראשית כ"ד] הוא תיאור החסר. זה החסר העצום שרק בִּרכת אלוהים מכירה.      

נדמה שברכת יעקב, המתארת את מה שעדיין אינו נמצא ושיקרֶה את בניו של יעקב  באחרית הימים, מנסָה להיות התיאור של כמעט הכֹּל. נדמה שכשהיא מפליגה אל "עד תאוַת גבעות עולם" היא כמעט יכולה להגיע אל הכל. המִלים "עד תאוַת גבעות עולם" הן האופק הממשיך ומתרחק ומאפשר לה לחתור אל מה שנראֶה כמו הכֹּל.

חזרתי קצת אל החָסֵר של הציוּר ואל ציוּרֵי שפע הפרחים של יאן ברויגל. 

הציור רוצה להשאיר את החָסֵר. הוא זקוק לו. ובעצם, קצת כמו ב"עד תאוַת גבעות עולם" מנסה החסר של הציור להוביל את הציור אל הכֹּל.         

הסתכלתי גם בצילום של אורי גרשט, Ori Gersht, On reflection, 2009 ,  שלהבדיל מן הציור של יאן ברויגל כנראה לא רוצה את החסר, את מה שאינו נמצא. נדמה לי שהועמד בו השפע המצולם כניגוד לחסר, אולי כדי לשבש את  החתירה אל הכל.                             

                                         

Bouquet (Jan Brueghel the Elder)

   

הצילום של אורי גרשט

https://www.facebook.com/tamuseum    

       

צילומי הארכיטקטורה

אחרי הזמנה לתערוכת צילום אתמול הכַּתבה ב"גרדיאן" עם  הטענה המטרידה שתערוכות צילום הן שטוחות, שאין בצילומים העומקים שיש בציוּר, ואחר כך המחשבה המטרידה על צילוּמֵי הארכיטקטורה העכשוויים הכמעט חֶזיוניים ועל צילומי ההדמייה העכשוויים של הארכיטקטורה, שההשתוקקוּת שלהם אל החיזיון נראית קצת כהשתוקקות אל הדמיון, כמו זה של הציוּר, ואולי מזכירה את תשוקתם של צילומים אחרים מסוימים אל הציוּר, שאולי היא מחזקת משהו מטענת הכַּתבה, אבל המחשבה על צילומי ההדמייה החזיוניים של הארכיטקטורה מוכרחה גם לחזור אל הרצון הראשון המובע בהם, שהוא רְצון הארכיטקטורה, כי היא זו שרוצָה שהלא קיים ייראה פתאֹם, כמעט כמו הבטחה לעתיד טוב יותר, נפלא, שיכול להופיע פתאֹם, ושבכל זאת יישאר בו גם הממד הכמעט נשגב מהשגה, הנכסף, וכמעט קשה לראות את פגמֵי התִכנוּן בתוך יופיים של החזיונות המצולמים האלה, כאילו הצילומים מעלימים מאתנו את הרעיון של התכנון, את הרעיון החשוף של תכנון הבניינים והגשרים, ואולי הצילומים מנסים לפתות  אותנו לראות אותם כמו שאנו רואים את האמנוּת, אבל הצילומים האלה לא מסוגלים לעשות מה שהאמנות עושה, ואולי בעיקר מצליחים להיראות כמו הד לא חזק של תמונות סרטי המדע הבדיוני, בלי ההצטברות העקבית של הפרטים שיש בסרטים האלה, שעליה יכולות להישען התמונות שלהם, וכאילו סומכים מאד על כך שאנחנו רוצים את החזיונות, ושלרגעים נהיה השותפים שלהם, כמעט כאילו אנחנו יכולים לוותר לרגעים על הרצון שלנו להכיר את רעיון התכנוּן לעומקו.               

COBE, DISSING+WEITLING and COWI have been announced as winners of an international competition to design a 225-meter-long pedestrian bridge, station, 32,000-square-meter park and associated park-and-ride facility for the Danish city of Køge. 

                                              

הסיפורים הדומים לנוף גדול אחיד

 סיפורי "נוף גדול שומם" של אסקילדסן דומים לנוף גדול אחיד, שכמעט דבר אינו מפריע אותו. גם כמה חריגות אל דברים הנראים כמיותרים, ואפילו אל מה שנראֶה קצת כסגנון אחר, כמו בהופעת תמונות החלום של נופים כמעט טמירים בסיפור "הטיול של מרטין הנסן", אינן מפריעות את אחדות הנוף של הסיפורים. 

השינויים בפני הנוף האחיד הם קטנים מאד, כמובן, אבל כמו במין מישור נפרשֹ והולך הם גם גלויים מאד. כל ההתרחשויות בנוף הסיפורים גלויות מאד. הן לא עשויות לזעזע, אלא רק להיראות לגמרי, בלי שום מסתור, כהתרחשויותיו של המישור. 

נדמה שכל הדברים גלויים באותה המידה על פני המישור הזה  -  הישיבה ליד שולחן הגינה, השיחות, הרצון שהאִשה תמות, אי ההשתתפות בהלוויה של האִשה, כל השאר, ואולי רק גודלו של המישור גורם לחלק מהם להיראות כרחוקים מעט יותר. אולי רק ההסתכלות במישור הגדול והנמשך  מבדילה קצת בין הקרוב והרחוק, בין הנראֶה כמואר מאד והמוצלל קצת, אבל אין שָם הבדלי מתוּן ודרמטי, חשוב ופחות חשוב.  

לרגע נמשכת המחשבה שלי אל נופי השלג הרחבים של הצפון, כאילו הם חלק ממקורותיה של הכתיבה הדומה לנוף אחיד. אבל הם לא יסבירו לגמרי את התמדת היכולת להאמין שההבעה האחידה תצטבר לדבר גדול מאד.                     

ועוד מקורות השפעה, שלעתים נִגלים בתוך הכתיבה הזאת, גם הם לא יסבירו לגמרי את התמדת האמונה.