דמיינתי את הגַּנִּים הרַבִּים שיָכלו אדם וחוה לראות בעינֵי רוחם כשיצאו מגן עדן אל הארץ הגדולה סביבו, הגַנים שיָקימו, ושיוכלו בעיניהם לעמוד מול האכילה מעץ החיים ומול החיים לְעולם. כמו משֹאַת הרוּחַ.
י' אמר שאדם בחר במוות כשאכל מעץ הדעת, אבל עכשיו חשבתי בעיקר על הגַנים הרבים, ודימיתי לי את כיסופיהם של אדם וחוה אל הגנים האלה. ואת תשוקתם אליהם. כאילו היתה גדולה מתשוקתם אל החיים לְעולם.
ואף על פי שנכתב וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, חשבתי על שניהם ועל הארץ הגדולה שיכלו לראות בעיני רוחם. ואחרי כן כבר יכלו לראות ממש את הארץ כולה, ואת האדמה כולה, ואת הנופים הנפרשֹים מאד. ובראשונה היו יכולים לנטוע גַנים. כמעט כמו שאלֹהים נטע את הגן. ובזמן שיָדעו שמותם קָרֵב יכלו לדמות בלִבם שהגַנים לא ימותו.
אני חושבת שוב על ציוּר הנוף הסיני, כי הוא כמעט "בורא" נוף, ודמויות בני האדם והחיות בו מתאימות לנוף אבל גם מתבוננות בו ומהרהרות בו, והנוף מתבונן בהן, ונדמה לי שכמו בציור הנוף הסיני הגַנים הרבים בארץ הגדולה מתבוננים בנופים, והנופים מתבוננים בהם, והם משפיעים מאד זה על זה, עד שהגַנים כמעט יכולים להירָאוֹת כנבראים.
["וְעַתָּה פֶּן -יִשְלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ-הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעוֹלָם. וַיְּשַלְּחֵהוּ יְהֹוָה אְֶלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן..." בראשית ]
