תוכנת הניקוד והמִלה הזוֹרַחַת

דְּבַר-מָה בַּל ידעתיו כְּיַיִן בִּי הָמָה [מנוקד על ידי תוכנת ניקוד]

"דְּבַר-מָה בַּל-יְדַעְתִּיו כַּיַיִן בִּי הָמָה" [מתוך "זֹהַר". ח.נ.ביאליק]

כָּל כֹּל עָתַרְתְּ עָתַרְתָּ הגויה הַזֹּאת [מנוקד על ידי תוכנת ניקוד]

"כָּל עֲתֶרֶת הַגְּוִיָּה הַזֹּאת" [מתוך "הָעֵינַיִם הָרְעֵבוֹת". ח.נ.ביאליק] 

   

המִלה הלא מנוקדת זורחת בתוך השיר. תוכנת הניקוד לא נוגעת בה, לא מגיעה עד אליה ואולי רק משערת את ארציותה ואת המראתה. לרגע נדמית המִלה הזורחת לכמעט אינסופית אף על פי שהשיר גודֵר אותה. נדמה שלפעמים, כשתוכנת הניקוד מרחיבה כל כך את אפשרויות המשמעויות האקראיות המִזדמנוֹת,  רק הוא יכול לגדור אותה.      

 אז היא נראית כממריאה מעל האפשרויות המזדמנוֹת של התוכנה  אל ההכָּרה שלה עצמה. וכמו  מקרינה אלינו את מְקורו של השיר, את צמיחת ההכָּרה הצרופה של עצמו. הזריחה שלה היא זריחת רגעֵי צמיחת ההכרה הזאת.   

הִתנגדוּת האמנוּת.

האם האמנוּת תצליח להתנגד למחַבְּבִים שלה? קצת כמו המחַזרים שהיו עלולים להכריע את פֵּנלופֵּיאָה הם עלולים להכריע אותה, והרי היא עשויה להימשך אליהם  כל כך ולהתיר להם לפַתות אותה. 

ואולי קשה לה להתנגד למחבבים יותר ממה שהיה קשה לפנלופיאה להתנגד למחזרים, מפני שהמחזרים היו גאוותנים ויהירים, והיו צובאים על הבית כל הימים, ושוחטים פרים וכבשים ועִזים דשנות, וזוללים וסובאים, ואילו המחבבים  הם בדרך כלל כמעט תַמִּים וכמעט קל להימשך אל אהבתם. 

ובכל זאת, המחזרים וההתנגדות להם ב"אודיסיאה" ממשיכים בעיני להיות דומים למחבבים ולהתנגדות להם. אני חושבת על המלים "המו המחזרים בהיכל עטוי הצללים"[תרגום אברהם ארואטי] שאולי יוכלו להזהיר את האמנוּת מפני המחבבים, שאין להם התכונות הרעות של המחזרים באודיסיאה, אבל עלולים לעתים להיות עטויי צלליהם של אי אמונה באמיתוֹת הגמורות של האמנות ושל אי ידיעה.   

הדבר הזה כמובן שייך להִתקרבוּת האמנות אל הקהל שלה, כאילו הוא מעֵין שותף או חבר קרוב, עם שותפוּת ההבנה, עם שותפוּת הדברים המוכָרים והידועים, שבגללן עלולה האמנוּת לשכוח את המרחקים הגדולים שעליה לעבור כדי להשיג את קצה הידיעה שלה.                 

האם בכל זאת, כמו פנלופיאה, שאמרה "מה רם האיש לו ערגתי, כי תמיד אזכור זה הגבר, שתהילתו נפוצה ברחבי הֶלַאס ובאַרְגּוֹס התיכונה" [תרגום אברהם ארואטי], היא תזכור את הדבר שאליו ערגה.  

  

ה"שָֹדוֹת" הכחולים של ריצ'רד דיבנקורן.

ציורי "אושֶן פַּרְק" שלו עדיין כמעט מסתוריים. ברורים כל כך וכמעט מסתוריים כאחת. בזמן הקריאה ב"ללכת בשדות הכחולים" של קלייר קיגן חשבתי עליהם, אף על פי שהם לא מציגים נופים ושדות. אולי קצת כמו ב"מטביעים את השדות בצל כחול מוזר" שב"ללכת בשדות הכחולים" הכחול בציורים האלה הוא מין מעטֶה, אף על פי שהוא גם צבע ה"שדות", צבע המשטחים. כי המשטחים בציורים האלה חוזרים ומוגדרים על ידי המחשבה היוצרת אותם, ושומרים את כל ההגדרות, או את עקבותיהן. הצבעים הם צבעי המשטחים עצמם וגם מה שהמשטחים עוטים עליהם, והחלוקה הכמעט גיאומטרית של המשטחים היא גם טשטוש ההפרדה ביניהם, כמו איזו רוח נושבת ומניעה את המשטחים. אין כאן הטבעה בצל כחול מוזר, אבל יש כאן עקבות רבות כל כך ורוחות נושבות, עד שהציורים נהיים כמעט לא נתפשֹים.

גם בציורי הנופים הכמעט מופשטים שלו מופיעים משטחים ומשטחים כחולים, אבל הם פשוטים, קצת כמו מחשבה ראשונה על הפשטה, מחשבה ראשונה שאינה משערת את עידון המחשבה של ההפשטה ואת התנועה שלה אל הבדידוּת, הרחק מהנופים ומהשדות המוכָרים.
אולי אין מסתוריוּת בציורי"אושן פרק". אולי  ישנה רק ההסתתרוּת החלקית של רובדי ההגדרות. כי החזרה הנשנֵית של יצירת ההגדרות נהיית נסתרת בחלקה.
וכמובן, אין בהם הטבעת צל אלא רק עומק הרבדים, המנסים להיות נראים לגמרי.         

                                     

 ריצ'רד דיבנקורן.