קצת על "ציטוט" טקסט בתוך טקסט ב"איליאדה"...

קצת על "ציטוט" טקסט בתוך טקסט ב"איליאדה", ועל "שינויי-טקסט" קטנים בספר "בראשית".

 כשדמויות ב"איליאדה" מוסרות באופן מדויק כל-כך את דבריהן של דמויות אחרות, הן כמעט יוצרות ציטוט של טקסט בתוך טקסט, ואיזו הרגשה של יציבות בתוך הזמן הארוך. וכנראה, רק בתוך מרחבי-כתיבה גדולים כל-כך יכולים הציטוטים המדויקים להיות לקולות-הדהוד כה חזקים של מה שכבר נכתב. 

כל-כך שונה, כמובן, האופן שבו נמסרים דברים בספר "בראשית", מפני שהוא אינו נסמך על המרחבים הגדולים של הכתיבה, אלא על הצמצום, ועל השינויים הקטנים שבתוך הצמצום. בזמן שיציבות הציטוטים של ה"איליאדה" מעניקה לנו גם את הרגשת יציבותנו שלנו, מערערים השינויים הקטנים של ספר "בראשית" את הרגשת הידיעה שלנו. 

ובעצם, השינויים הקטנים, המטרידים את מחשבותינו, גם יכולים להזכיר לנו שספר "בראשית" לא יאפשר לנו את הרגשת ה"הצטרפוּת" הנעימה אל עולם האֵלִים והמלכים.  

[שתי דוגמאות לשינויים שבספר "בראשית": "ותצחק שרה בקרבה לאמֹר, אחרי בלותי היתה לי עדנה? ואדונִי זָקֵן".    –    "ויאמר יהוה אל אברהם, למה זה צחקה שרה לאמֹר, האף אמנם אלד ואני זקנתי?". 

"...אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. כי אֶל ארצי ואל מולדתי תלך, ולקחת אשה לבני ליצחק. ויאמר אליו העבד, אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת. ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם? ויאמר אליו אברהם, השמר לך פן תשיב את בני שמה. יהוה אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר, לזרעך אתן את הארץ הזאת, הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם.."     –     "...לאמר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בארצו. אם לא אל בית-אבי תלך ואל משפחתי, ולקחת אשה לבני. ואֹמר אליו אדני, אולי לא תלך האשה אחרי. ויאמר אלי, יהוה אשר התהלכתי לפניו ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך, ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי...".]   

ל. ואני עמדנו על המדרכה...

ל. ואני עמדנו על המדרכה מחוץ לגדר, וסיפרתי לו שהפַּקָּח העירוני אמר שצריך לגזום את הוורדים שפלשו אל מחוץ לגדר שלנו. הצעתי שנגזום אותם בעדינות. בזמן שתכנַנו את העדינות הגיע השכן, ואמר שנצטרך לגזום גם את הוורדים שפלשו אל החנייה שלו. הוא אמר שגם הגפנים פלשו. אחר-כך ל. גזם לאִטו את הוורדים, וראיתי רוכב-אופנוע בקסדה כהה, שהתקרב אלינו מכיוון מערב. היה נדמה לי שהוא חייך אלי, ושהוא הפקח העירוני. הוא עצר לידינו ושאל את ל. אם הוא עובד-עירייה. ל. אמר שלא. רוכב-האופנוע הסתובב, ונסע לכיוון מערב. ל. אמר איזה יום מוזר.  

"אַתֵּנָה אפורת-העין"...

"אַתֵּנָה אפורת-העין" [מתוך "איליאדה" בתרגום אברהם ארואטי ]. על תארים כדימויים רחוקים. 

ידיד אמר לי לפני כמה ימים שעדיין אינו מבין לגמרי את משמעות התֹאַר "אפורת-העין" הניתן לאַתֵּנָה [שבמקורו נועד לתאר אותה כבעלת עינֵי- ינשוף]. אף על פי שהוא לא התכוון אל אי-ההשגה הידועה של פשר השירה, חשבתי על האופן שבו מצטרף התואר "אפורת-העין" אל תמונת התארים הגדולה כל-כך של ה"איליאדה", עד שהוא עצמו נהיֶה כמעט בלתי-מושג. 

התארים הרבים האלה, הניתנים לדמויות ולדוממים, כדוגמת אכילס הנהדר, אכילס הדומה-לאלים, אפולון האדון היורה-למרחק, אגממנון המושל במרחבים, איריס המהירה, אכיים ארוכי-השׂער, ספינתו השחורה יפת-ספסלי-החותרים, פירֵסוס רבת-הפרחים [מתוך אותו תרגום], מצליחים ליצור כעֵין אטמוספירַת-תמונות, או כעֵין הילה קבועה בשכבת האוויר שמעל היצירה. 

ובעצם, התארים הם הדימויים הנראים כה רחוקים, בתוך האטמוספירה, אף על פי  שכל מִלותיהם כה ידועות.   

המקדש עם אלף הפסלים...

 המקדש עם אלף הפסלים בקיוטו [ Sanjusangendo Temple.]

 Otsuka Museum of Art. ביפן, [עם העתקים של יצירות אמנות מערבית]. 

בגלל הדוב הזהוב של טקאשי מורקמי חזרתי לחשוב היום על המקדש של אלף הפסלים שבקיוטו. נדמה שהם כולם זהים, כמו העתקים, או בעצם, כמו חיקויים מדויקים כּה רבּים של יצירה אחת. כמובן, גם דימויי האנימציה המופיעים בתוך יצירות האמנות העכשווית הם מעין "חיקויים" של יצירות אחרות, או דימויים של דימויים.       

ובעצם, גם מיניאטורות התפריטים של המסעדות היפניות שייכות לעולם שבו יש ערך רב כל-כך ל"חיקוי", ולדימויים המתרַבּים.   

נדמה לי עכשיו שהבנתי את האהבה הזאת לדימויים של דימויים. אולי גם מה שהוא לכאורה רק העתק של יצירת אמנות אחרת [כגון, הרפרודוקציות של אמנות מערבית במוזיאון Naruto City Otsuka Museum of Art. ביפן], הוא בעצם עוד דימוי מְלֵא-חיים בתוך העולם המתפרשׂ כל-כך של דימויים של דימויים. 

פסל דוב אלומיניום מוזהב.

פסל דוב אלומיניום מוזהב. Takashi Murakami [בשיתוף עם Kanye West ]

כנראה, במידה מסוימת, המראֶה המלוטש הזהוב יכול להעלות אותו אל דרגת פֶּסֶל, אבל כנראה, בעיקר, עושה זאת המחשבה על האופנים השונים והמתהפכים שהאמנות יוצרת בהם את תמונותיה, שבהן גם תמונות הצעצועים, האנימציה, התמונות השטוחות [שטקאשי מורקמי מציג כנמשכות בתוך רצף האמנות היפנית] והמיניאטורות.
כמובן, יכולתי לחשוב שיצירותיו של טקאשי מורקמי הן בעיקר שעשוע שטוח, אבל ההימשכות  שלי אל השעשוע היתה חזקה כל-כך, כאילו היו בו מסתורי תרבות שלמה. 
  

 מיניאטורה יפנית קלאסית [נצקה]

מיניאטורה יפנית עכשווית [מרק בקערה]. דומה למיניאטורות של התפריטים במסעדות היפניות. 

בעיית האירוניה.

 בעיית האירוניה. 

הקריאה בסיפורים של לאוניד פקרובסקי ["מטאטא וסיפורים אחרים". ספרית פועלים] הזכירה לי ללא כל סיבה מוצדקת את החיבה הישנה להרפתקאות החייל איבן צ'ונקין, ולכמה סיפורים אחרים, אבל גם את הבעיה של האירוניה בספרות ובאמנות. ובכן, כשהיא [האירוניה] מתהלכת כה גאה בתוך יצירה, וממלאה אותה, וכמעט מצליחה לנגוע בשמֵי- התכלת הבוהקים, המזהירים, היא גם מכניעה את ההבעות האחרות של היצירה, ובעצם, את היצירה כולה. 

אבל כמובן, כשהיא מבזיקה לרגע, כחלקיק מן השכבה הנסתרת קצת של היצירה, נדמה שאין כל בעיה, אף על פי שבשביעוּת-הרצון שלנו ממנה אז מצטברת כבר ההעדפה העֶרכית [הכמעט מוסרית] שלנו את הנסתר מעט, שגם לה יש בעיות.  

בעניין טענת "Masters of Deception"

 "Rob Gonsalves "The Sun Sets Sail

Salvador Dali. Apparition of Face and Fruit Dish on a Beach


בעניין טענת "Masters of Deception"
בהקדמה לספר " Masters of Deception" [אמני הרמייה, או אמני ההטעיה] כתב דגלאס ר. הופסטדטר שאל לנו להרשות ל"עולם האמנות" לומר לנו שסוג זה של אמנות [הכוונה לאמנות האשלייה האופטית] הוא תחבולה רדודה. ובכל זאת, קשה שלא לחשוב שברוב היצירות שהובאו בספר נהיית האשלייה האופטית לעיקר היצירה, ולהישג העיקרי שלה. 
אף על פי שדגלאס ר. הופסטדטר כתב שהגשר הסוריאליסטי בציור של consalves, הנעלם בתוך האוויר, כדי להיות מוחלף על-ידי שיירה של ספינות מפליגות זו אחר זו, הוא השִירה החזותית הטהורה והלירית ביותר, נדמה שבהתבוננות נוספת בציור נהיות צורות המפרשים המתערפלות בתוך "חלונות" הגשר, לשרירותיות מדי, כעין "התאמות" מאוחרות של מסַפֵּר חלום. 

אולי ה"התאמות" המאולצות האלה מייצגות את אי-יכולתם של רוב ציורי האשלייה האופטית המובאים בספר להגיע באמת אל הפיוטיות של הנסתר. 
אולי יוצא דופן בין הציורים המובאים בספר הוא הציור של סלוודור דאלי, שבו לא דוחקת  האשליה האופטית את המטרות האחרות של הציור. 

"תיירים" של...

"תיירים" של Duane Hanson

[יציקה ממודלים חיים]

בזמן שקראתי בספר  Masters of Deception". Sterling. New York/London" [אמני הרמייה, או אמני ההטעיה] על אשר, על דאלי ועל האמנים של האשליָה האופטית, חשבתי על ה"רמייה" שבמהות האמנות כולה, ונזכרתי בפסל "התיירים" של הנסון , שבו "רמיית"- הריאליזם הופכת את הפסל לצֶלֶם, שהוא הדומֶה והזר, המוכר כמעט אבל המאיים. רק המראֶה הנלעג מעט של  התיירים מרחיק את הפסל מן המעבר של הצלם אל הנשגב.       

היום, שוב הסיפור "הרוצחים"...

היום, שוב הסיפור "הרוצחים" של המינגווי. מעין מעקב. האופנִים שבהם הסיפור עצמו מאפשר את המעקב. ההיסמכוּת שלו בעיקר על הדיאלוגים. הריאליזם של הדיאלוגים, אבל ההיסמכות שלהם על מלאכת-הכתיבה יותר מאשר על המציאוּת. הקשר שלהם, בהכרח, לדיאלוגים של רוצחים ספרותיים אחרים, אבל "קשיחוּת" הכתיבה כאן, "קשיחות" הכתיבה של המינגווי, כחשובה יותר מקשיחות הרוצחים. ואחר-כך, הרגשת השלמות של ההגעה אל דיאלוג שורות הסיום, בסיפור על רוצחים. 

בשבת אחרי- הצהרים, ציטוט מכתבי המינגווי...

בשבת אחרי- הצהרים, ציטוט מכתבי המינגווי בפרק בסדרה "הבית הלבן". אבל אין לזה ערך רב. אבל זה חסר-ערך לגמרי, קצת כמו התחרות השנתית של האנשים הדומים ביותר בחזותם להמינגווי. החזות המאוחרת שלו, עם רמזֵי הרפתקאות העבר. 

אבל, בכל זאת, ספרות טובה מצוטטת שם. ובכל זאת, אחר-כך, אני חוזרת אל הסיפורים הקצרים שלו. כן, הסיפורים הקצרים האלה, כמובן. 

[וכן, שורות סיום כאלה,

"
.I can’t stand to think about him waiting in the room and knowing he’s going to get it"

 It’s too damned awful. Well , said George, you better not think about it".      

    

                      מתוך "הרוצחים"].  

בסוף היומן של קפטן קוק.

בסוף היומן של קפטן קוק. שבת, שלושה-עשר ביולי, 1771:  "בשעה שלוש אחרי-הצהרים עָגַנּוּ ב- Downs , ובמהרה אחר-כך ירדתי אל החוף, כדי לחזור ללונדון". 

אתר ה"גרדיאן" פרסם באחרונה את הבחירה של מדור הספרים שלו בשורות הסיום היפות ביותר בסִפרות. אף על פי שהדבר הזה דומה במידה מסוימת לבידור הקוראים, הוא גם מזכיר את המידה שבה תלויים הקוראים ביכולותיהן של שורות הסיום.   

כנראה, יופיין של שורות הסיום של קפטן קוק הוא בכך שהן מתארות באופן מדויק את סוף המסע, וכמו משאירות אחריהן את שובל סגנון הכתיבה של היומן כולו.  

[Downs - רכסי- גבעות באנגליה ]