יום שלישי, 25 בספטמבר 2018

עוד על "הילני אִמו עשתה נברשת של זהב על פִּתְחוֹ של היכל" [יוֹמָא. משנה] ועל הסיוּם החורג.


כמו הסטה והַפְרָעָה בתוך מסכת יומא, וכהופעַת דבר זָר, אבל הזכרַת הנברשת היא גם כהופעַת זַן חדש בתוך שְֹדֵה גידול. והשדה כולו נמשך אל הזן הזה
והנברשת עצמה, שבשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה, היא כמין הפרעה בתוך העולם, כי אור הנץ החמה לא זקוק לה כדי להיראוֹת כשהוא מופיע מן המרחקים הגדולים, אבל היא גם יוצרת מין דמות או תמונה שלו. כאילו היא מראָה  דבר שלא היה קיים
והסיוּם של מסכת יומא, "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין? מי מטהר אתכם? אביכם שבשמיים.... ", הוא הסטה והפרעה בתוך אופי המסכת וכאילו גם בתוך תכליתה, כאילו הוא מין שֶבַח לאלֹהים, אבל הוא גם יכול פתאֹם להירָאות כפורץ את נוסַח המסכת אל מה שאין לכוון אותו
ופתאֹם נדמה לי שמסכת יומא נמשכת כל כך אל ההסטוֹת וההפרעוֹת, כמעט כאל שאר מקורות חייה.   

[ושוב מטרידים אותי הדברים הכתובים על אכילה מחֲצַר כָּבֵד של הכלב, שיש בהם זָרוּת, ומטרידה אותי ההימָשכוּת הנואֶלֶת של מחשבותַי אל "דּוֹמֶה בדוֹמֶה ירפא" , שהיא ההימשכות אל מין קִרבה מדומה. ]    
   
["הילני אִמו עשתה נברשת של זהב על פִּתְחוֹ של  היכל"  (יומא ג'. מִשנה
"בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע", ( גמרא).

"מי שנשכו כלב שוטה, אֵין מאכילין אותו מחֲצַר כָּבֵד שלו, ורבי מתיה בן חָרָש מַתִּיר"  (יומא ח' . משנה) ]     






                                 
                 

                                      
      

יום שלישי, 11 בספטמבר 2018

תִּכְנוּן הגַּן.


...ברשימות שהוקדשו לרישומים הפיגורטיביים הוא כתב: אני "גונב" אותם מן האמנוּת, מציוּרי הצמחים של המסעות הגדולים וממגדירֵי הצמחים, והרישום הלא משוכלל שלי שומר על מרחק הכרחי בינו ובין הרישומים של האמנים הגדולים. אני מקווה שהוא מראֶה את הדרך העוברת מהם אליו. את עלֵי האלון רשמתי כמובן בגיר סנגווין. הסנגווין מקרב את עלי האלון אל הנפשות שלנו. ראיתי בעיני רוחי את חורשות האלונים בצפון כאילו צוירו בצבע הסנגווין, מצטרפות אל הזיכרונות החמימים שלנו. 
ענף האורן נתמך בסבלנות בקני במבוק. לאִטו הוא לומד להישען עליהם ולסמוך על אורך-הרוח של הגן. במקום שממנו הוא בא עובדות נשים במטפחות כחולות בין העצים, ומרחוק הן נראות שלווֹת כמו עצי הגן. 
כמה מפרחי השזיף מתחילים להיפתח, אחרים פתוחים לגמרי, פונים כלפי מעלה, כלפי מטה, ניצבים גב אל גב או על צדם, או עומדים להשיר את עליהם. לכמה שעות אימון ולכמה סבלנות נזקקו המציירים של פרחי השזיף. [מתוך כרישוּם התקבצוּת העלים]. 

כאילו תִּכְנוּן הגַן יוכל להביע את מה שהציוּר מַבִּיעַ, בלי ממשוּת הגן, רק החֶזיוֹנוֹת, וכל צמחיו המצוירים יהיו חזיונות, ויימָצאוּ בחֶבְרַת חזיונוֹת הצמחים והדוממים והנופים והדמויות וההפשטוֹת והסתירוֹת של הציוּר, חברת אלו שאינם מתים, כמו בתוך הִתעלוּת, ובכל זאת יהיה איזה דבר הכוסס קצת את הלב, כמין עצב וכמין עֶרגה, כי כשתכנוּן הגן יתרחק כל כך מן הגן הממשי, הוא גם ירצה כל כך להמשיך ולהזכיר אותו.    





                     

                   ליאונרדו דה וינצ׳י. LEONARDO DA VINCI (VINCI 1452-AMBOISE 1519)

Oak (Quercus robur) and dyer's greenweed (Genista tinctoria) c.1505-10

Red chalk with touches of white heightening on pale red prepared paper | 18.8 x 15.4 cm (sheet 



                                            


          

Rachel Ruysch - Still-Life with Bouquet of Flowers and Plums 


                    

                             







                                                       

     


     

יום שני, 3 בספטמבר 2018

אֶרְאֶנּוּ מעומעם ובהיר. מֵרֹאשׁ צֻרִים

אֶרְאֶנּוּ מרחוק כנוֹף גדול, והוא יהיה כמתבהר, כי העם, שהוא מעומעם בריבוי חלקיקָיו, בהִוָּלדוּת חלקיקָיו החדשים בתוך הזמן, בהיעָלמוּתם בתוך הזמן, ברַכּוּת קצוֹתָיו כקצוֹת ענן, בהתאבכוּת קצותיו אל המגע עם מה שמחוץ לו, יכול להיראות מרחוק כנוף גדול בהיר
ואפשר אז לתאר את העם המתבהר כתיאור דבר אחד ברור, כמו תיאור הנוף הגדול שהרָיו ועמקיו וגבעותיו ושדותיו ומגעָיו המעוננים באופק וסוגי האדמה שלו והמים והצמחים נכללים בו. ואופיו יכול לכלול אותם
ונדמה לי עכשיו שהעם לא זקוק לתיאוּר אחר, כי תמיד, כמו הנוף, הוא יכול להתמשך עד קצוֹתָיו הרַכִּים והמִתאבכים
  
נזכרתי בעַם הנראֶה מראש צורים בגלל המלים "הַֹפֶּרַח שֶלִּי נְעוּץ דָּמִים...אֶרְאֶנּוּ בַּמִּרְפֶּסֶת בְּיוֹם חָמִים..." של ד' המבט המרומָם על הפרח יַראֶה את כולו, נעוץ דמים, במרפסת, בעָלָיו העדינים. 
ובציור הנוף של  Albert Bierstadt  , המבט המרומָם מראֶה את דמות הנוף כולו, כגדול, כנִגְלֶה  באור הנוֹהֵר, כנמשך אל מרחק האור, כולו כמקום אחד. 


["כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּהֶן-עָם ..." במדבר כג    ]  




                             
 
                          Albert BierstadtAmong the Sierra Nevada Mountains, California, 1868,           


     

יום שני, 27 באוגוסט 2018

גַּנִּים בארץ גדולה.

דמיינתי את הגַּנִּים הרַבִּים שיָכלו אדם וחוה לראות בעינֵי רוחם כשיצאו מגן עדן אל הארץ הגדולה סביבו, הגַנים שיָקימו, ושיוכלו בעיניהם לעמוד מול האכילה מעץ החיים ומול החיים לְעולם. כמו משֹאַת הרוּחַ
י' אמר שאדם בחר במוות כשאכל מעץ הדעת, אבל עכשיו חשבתי בעיקר על הגַנים הרבים, ודימיתי לי את כיסופיהם של אדם וחוה אל הגנים האלה. ואת תשוקתם אליהם. כאילו היתה גדולה מתשוקתם אל החיים לְעולם. 
ואף על פי שנכתב וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, חשבתי על שניהם ועל הארץ הגדולה שיכלו לראות בעיני רוחם, כאילו נִכספו ללכת אליה. 
ואחרי כן כבר יכלו לראות ממש את הארץ כולה, ואת האדמה כולה, ואת הנופים הנפרשֹים מאד. 
ובראשונה היו יכולים לנטוע גַנים. כמעט כמו שאלֹהים נטע את הגן. ובזמן שיָדעו שמותם קָרֵב יכלו לדמות בלִבם שהגַנים לא ימותו.

אני חושבת שוב על ציוּר הנוף הסיני, כי הוא כמעט "בורא" נוף, ודמויות בני האדם והחיות בו מתאימות לנוף אבל גם מתבוננות בו ומהרהרות בו, והנוף מתבונן בהן, ונדמה לי שכמו בציור הנוף הסיני הגַנים הרבים בארץ הגדולה מתבוננים בנופים, והנופים מתבוננים בהם, והם משפיעים מאד זה על זה, עד שהגַנים כמעט יכולים להירָאוֹת כנבראים.   


["וְעַתָּה פֶּן -יִשְלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ-הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעוֹלָם. וַיְּשַלְּחֵהוּ יְהֹוָה אְֶלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן..." בראשית ]


                                   


   

          

יום שני, 20 באוגוסט 2018

"גַּן זרעֵי החרדל". השֹגַת הטוֹב.

"בציוּרֵי נוֹף, בנוסף למראֵה הנוף, צריכים להיות דמויות ודברים חיים אחרים, ...והם צריכים, כמובן, להתאים לנוף המסוים. למשל, דמוּת צריכה להירָאוֹת מהרהרת בהָר, וההר, בתורו, צריך להירָאוֹת רוֹכֵן וצוֹפֶה בַּדמות..." נכתב ב"גן זרעי החרדל"    [The Mustard Seed Garden Manual of Painting1679-1701 ].  
אני כמעט מבינה את זה. בלי דמויות האדם והחיוֹת לא יוּכַל ציוּר הנוף הסיני להגיע אל מהוּת הנוף. כאילו ההִתבוננוּת והמחשבה של הצייר אינן יכולות להשֹיג את מהות הנוף בלי  ה"הִתבוננוּת" וה"מחשבה" של הדמויות. כאילו הנוף המצויר, זה שבציוּר, הוא כבר בעצמו נוף, עם חייו שלו, עם יחסיו שלו. 
נכתב שם גם שהדמוּת בציור הנוף צריכה להיות טהורה, כמו עָגוּר, כמו נָזִיר של ההרים, ולעולם אסור לה להביא לתוך תמונה את אוויר העיר והשוּק, לקלקל את הרוח של הציור. 
ואכן, אין ב"גן זרעי החרדל" הדגמַת דמויות שאינן ראויות להיות בציור הנוף
כאילו ציור הנוף עם הדמות הטהורה המבינה את הנוף ועם הנוף המבין את הדמות, יכול כך להביע שלֵמוּת, ובעצם, להשיג את הטוֹב. בנוֹף המצויר, כמו בנוף שבטבע, יש השֹגַת הטוֹב. 
נדמה לי שציור הנוף שואף כך להיות אחד מגילוייו של הטוֹב בעולם. כמעט כמעשה אלוהי.                                        



                             


"עומד לבד בנוף הפתוח, מדקלם שיר"   
"באוספו כריזנטמות ליד גדר הבמבוק במזרח, בשמחה מהרהר בהר הדרומי"... 
[מתוך ״גן זרעי החרדל״ בתרגום לאנגלית. התרגום לעברית שלי.]






                                                   
    




       
                ״גן זרעי החרדל״  בתרגום לאנגלית.   

יום שני, 13 באוגוסט 2018

מוֹת עץ השזיף.

...דיברנו על עץ השזיף שחלה ומת בגינה, ובטעות השווינו את זה לדברים אחרים שהִכרנו כגון היחלשותן של אידיאולוגיות, שקיעתם של רעיונות, דעיכתם של זרמים באמנוּת, בעוד שרק כלפי עץ השזיף לא היתה לנו שום תלונה. 
והרי הופעתם ושקיעתם של אידיאולוגיות ושל רעיונות ושל זרמים באמנוּת לא דומות מאד ללידתו חייו ומותו של עץ השזיף ולחייהם ומותם של בני האדם ושל החיות, למרות דמיון המחזוריוּת שבהם, כי האידיאולוגיות והרעיונות וסגנונות האמנוּת, כמו תנועות בני האדם הגדולות על פני האדמה, והקמת הערים ונטישתן, והופעת המלחמות וסופֵיהן, שוקעים ודועכים גם מפני שהם נידונים תמיד על ידֵינוּ. לא כמעשי הטבע. 
דיברנו גם על ימֵי הופעתו של הציוּר המופשט, ששאף כל כך אל הבעַת גודֶל הרוח האנושית, רוח בני האדם, והיה נדמה שהוא יכול להתעלוֹת כל כך בגלל מראֵה הרוח האנושית שבו, אבל בעצם הוא כָּמַהּ גם אל הנשֹגב ממנה, כמו שעשתה אמנוּת רבה לפניו. כאילו האמין שהנשֹגב לא יוכל להיות נתון לתְלוּנוֹתֵינוּ כמו שנְתוּנִים האידיאולוגיות, הרעיונות, הסגנונות של האמנוּת, המלחמות ואי-המלחמות.  
  
[ ולא השוויתי את הצַּעַר על מוֹתוֹ של עץ השזיף לצער אחר, אף על פי שמותו של עץ השזיף דומה מאד למותם של בני האדם ושל החיות. אבל הרי פרחיו העדינים כל כך היו מזכירים לי את פרחי השזיף שרק דמיינתי לי בגלל הציוּרים הסיניים והיפניים. ]         



                                             
     
       Richard Diebenkorn,

Ocean Park Series No. 49

United States, 1972
Paintings
Oil on canvas

   ריצ׳רד דיבנקורן אושן פרק 49


        

יום שלישי, 31 ביולי 2018

שוב האסוציאציוֹת והידיעה העדינה שלנו.

...האסוציאציות, הוא כתב עוד, אף על פי שנדמה שהן עשירות כל כך ומפתיעות, הרי הן כמעט מובנות מאליהן. והן פתייניוֹת כמעט כמו הסירנות, ואנו, בתשוקתנו אל המחשבות העשירות, הרחוקות, מאמינים להן. אחרי כן, כשנדמה לנו שהן כמעט קַלּוֹת-דעת, ומטעות אותנו, אנו נמלטים לזמן מה אל בדידוּתנו. 
והרי פיתתה אותי כל כך האסוציאציה המטרידה החולפת בתוך המחשבה על  הציוּרים בנושא קַיִן והבל ועל "מדֵיאה עומדת להרוג את ילדיה" של דלקרואה, כי מדֵיאה המתוארת, העושה את המעשה שכמעט אין דומה לו, כבר כמעט דָמתה לרוצחים האחרים, שבהם גם קין, וכאילו היתה מנסה לשאת למעננו את ידיעת הרצח, כולו, ואחרי כן ראיתי שהאסוציאציה כמעט מכחידה את הידיעה העדינה שלנו. 
והייתי צריך להבדיל בין מדֵיאה וקין, כדי לחזור אל כמעט-הידיעה על קין, אל עדינותה, עם כמעט הבֶּהָלָה של הֶרֶג הֶבֶל והכמיהה אל קין, בלי חֶבְרַת האסוציאציה. הידיעה העדינה לבדה
וכמעט לא הופתעתי מכך שציוּרים מסוימים בנושא הבל וקין נמלטים מן הכמעט-ידיעה, בעדינותה, ואפילו ציור "האבל הראשון [אדם וחוה מתאבלים על הבל בנם]" נמלט, והוא בן דמות של הפייטה כדי למצוא ידיעה ברורה, שלֵמה, המובטחת לו על ידי מותו של יֵשוּ, כי הידיעה על מות ישו שלֵמה בעיניו, וכאילו אין לו עוד היסוס וספק בראייתו את ההֶרֶג והמוות
[כך הוא גם יכול להציג את דמות חוה המתאבלת כדמות אִשה בת זמנו של הצייר, מוכרת מאד, ברורה מאד, עם העורף הענוג, ועם האצבעות הדקות, כמעט כמו תמיד.]  


             

                       
         The First Mourning (in French Premier Deuil) is an oil on canvas painted in 1888 by William-Adolphe Bouguereau     

האבל הראשון [אדם וחוה מתאבלים על הבל בנם]





                                             

                 

Eugène Delacroix - Medea about to Kill her Children

     דלקרואה. מדיאה עומדת להרוג את ילדיה.



                                           
                 
      מיכלאנג׳לו. פייטה.  

Michelangelo's Pieta