יום רביעי, 13 בינואר 2021

הִתנגדוּת לְסִפּוּר-עלילה

 


ההִתנגדוּת לְסיפוּר-עלילה בַסיפוּר הקצר היא מן התֹּהוּ שלו, שאין בו המַיִם המובדלים והיָמים וסֵדֶר היָמים וסוֹפֵיהם והתוֹלָדות, והיא אי-הרצון בעלילוֹת דברים גמורים, ואי-הרצון לראות כי טוב, 

והסיפור הקצר עצמו נמשך אל התֹּהוּ, הרובץ שם תמיד, ונחרד בגלל התֹּהוּ, כאילו שם גם האַיִן, וגם נמשך אל סיפוּר העלילה הגמור, אל התולָדות השלמות הגמורות, ולפעמים נחרד גם בגללם, כי הם עלולים להיות חורבנו, 

ותמיד הוא נרעד על סִפֵּי התֹּהוּ והעלילוֹת הגמורות, על סִפֵּי המַיִם הלא מובדלים והמים המובדלים. 

ואני, הנמשכת אליו כל כך, בעצם נמשכת אל הרַעַד הזה שלו.      


יום חמישי, 7 בינואר 2021

"עֵינַ֥יִךְ יוֹנִֽים", ושוב גם החרבַת יופי [שיחות עם ישראל פיבקו על שיר השירים רבה]


הרי המדרש אומר "מה יונה זו משעה שמַכֶּרֶת בן זוגה עוד אינה ממירה אותו באחר, כך ישראל משעה שהכירו להקב"ה לא המירוהו באחר", ובעצם אומר כמעט מפליא מה שהיא עושה, כי האחרים ממירים, ויש בזה גם גנאי, לישראל, כי אם כל העולם שנבראו בצֶלֶם אלֹהים ממירים למה ישראל לא ממירים. כאילו הם הפוכים מטבעם של בני האדם, ובעצם הפוכים מצֶלֶם אלֹהים. וזה אומר גם שטבעו של אלֹהים להמיר. 

ודיברנו בשיחה שלנו גם על בחירה של בן זוג שהיא גם ויתור על חופש הבחירה, וישראל אמר היא יצירת ממד של גורל. 

שוב החרבַת יְפִי תמוּנה שבשיר השירים בגלל צורֶך החתירה אל כל מעמקֵי התמונה

וגם במדרש "מה יונה זו אף על פי שאַת נוטל גוזליה מתחתיה אין מנַחַת שובכה לעולם, כך ישראל אף על פי שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רְגָלִים בשנה" נחרב יפי התמונה שב"עיניך יונים", כי ליונה נשאר טעם המקום גם בלי הגוזלים, היא נאמנה יותר למקום, ובישראל לא בטלו שלוש רגלים אף על פי שעליה לרגל היא בשביל להקריב קורבנות, ובלי בית המקדש אפשר להקריב בכל מקום, וגם לא בארץ ישראל, אמר ישראל, והמדרש אומר אתם לא צריכים את בית המקדש. וזה הפוך מהיונה כי היא שומרת על מקום מסוים. המדרש עצמו מחריב גם את הנמשל שלו. 


[ומשהו אחר. "ותתעורר היונה ‏

ותצא אל מרפסת שובכע ועב קטנה התלקחה והגירה מקלחות, טיפות גדולות וכבדות ‏

מתגלגלות וזולגות בכל מקום ‏

ורווח לה מעט 

ושקטה". 

אלו שורות הסיום של "מקורות היונה במגפה" של גלעד חי. 

יונה אחרת, נוגעת ללבי, כמעט חושבת על מֵי המבול אבל מַיִם אחרים יש לה עכשיו, וחותרת אל מעמקיה שלה עצמה, כי היא אמנוּת.]  




 [ (טו) הִנָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י הִנָּ֥ךְ יָפָ֖ה עֵינַ֥יִךְ יוֹנִֽים 

״...מה יונה זו משעה שמַכֶּרֶת בן זוגה עוד אינה ממירה אותו באחר, כך ישראל משעה שהכירו להקב"ה לא המירוהו באחר, מה יונה זו נכנסת לקנה ומכרת את קנה ושובכה וגוזליה ואפרוחיה וחלונותיה, כך הן ג' שורות של תלמידי חכמים כשהן יושבין לפניהם, כל אחד ואחד מכיר את מקומו, מה יונה זו אף על פי שאַת נוטל גוזליה מתחתיה אין מנַחַת שובכה לעולם, כך ישראל אף על פי שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רגלים בשנה,״]




                                                           



יום שני, 4 בינואר 2021

עֵינַיִךְ יוֹנִים. הֵן יוֹנִים. [שיחות עם ישראל פיבקו על שיר השירים רבה]

 

לא עיניך כיונים אלא עיניך יונים, הן יונים, והרי מטאפורות יוצרות עֻבְדוֹת חדשות שהן רק שלהן, כמין מציאוּת רק שלהן, בצירופי שְֹדוֹת המשמעוּת השונים, וכך, המדרש יכול לומר עיניך הן סנהדרין [ולא עיניך כסנהדרין], ולהיות כמציג עובדות במגעֵי שְֹדוֹת משמעות זה בזה. ובשיחה שלנו אמר ישראל הסנהדרין מזכירים את היונה אצל נוח שהעבירה אינפורמציה הלוך ושוב, כי הסנהדרין הם אוניברסליוּת של שִבעים אומות עולם וישראל יחד. והמדרש אומר ש"עיניך יונים"  כמו אומר עיניך שִבעים יונים. 

ואחרי כן מה היונה הזאת תמה, מה יונה זאת מצויינת, מה יונה זו צנועה, מה יונה זו פושטת צוארה לשחיטה, מה יונה זו מכפרת על העוונות, ודמיון תכונותיה של היונה לתכונותיהם של ישראל, ונדמה שהם כולם מושכים אליהם משהו מיכולתה של המטאפורה "עיניך יונים".  

ודיברנו על ישראל נאים בהילוכן כשהן עולין לפעמי רגלים, כי המדרש הזה רואה בעבודת בית המקדש תמימות. באמונה באלֹהים יש תמימות. וההליכה שלהם היא כמו אינסופית כי בבית המקדש יש אינסופיוּת, אמר ישראל, ההליכה אינסופית ולכן היא נאה.

ולמה היונה מצוינת. כי היא היחידה שהלכה וחזרה עם הידיעה. ועזרה לנֹח לצאת מהתבה כי הוא לא רצה לצאת, אמר ישראל

ולא ידענו במה יונה זו צנועה ובמה ישראל צנועים. כי המדרש כאן לא יודע במה היא צנועה ובמה הם צנועים. 

ומה יונה זו פושטת צוארה לשחיטה, כך ישראל, שנאמר (תהלים מ"ד) כי עליך הורגֵנו כל היום, הזכיר לנו את אברהם שהיה מוכן לקבל עליו את אלֹהים ולשחוט את בנו, ועד סוף התנ"ך הרצון של ישראל לקבל את אלֹהים, הקבלה שלו על עצמם, תמיד מוכנים לשחיטה של עצמם, והרי אלֹהים רוצה קרבנות אדם. וכבר ב"כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה", ביראת אלֹהים, יש ראיית הנורא שבאלֹהים. 

וישראל מכפרים על האומות אומר שישראל מוקרבים למען האומות. לא כהרג של אדם יחיד אלא כממלכת כֹהנים וגוי קדוש, מתווכים בין האומות והקב"ה, אמר ישראל, ויש להם אחריות על כל האומות. 


והמשכנו אחר כך אל "מה יונה זו משעה שמַכֶּרֶת בן זוגה עוד אינה ממירה אותו באחר...", ושאלנו על הבחירה האחת הזאת שיש בה ביטול אפשרות הבחירה. 



[[(טו) הִנָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י הִנָּ֥ךְ יָפָ֖ה עֵינַ֥יִךְ יוֹנִֽים    

ב עיניך יונים, עיניך הן סנהדרין שהם עינים לעדה הה"ד (במדבר ט"ו) והיה אם מעיני העדה, רמ"ח איברים יש באדם, וכלם אינן הולכים וחוזרים אלא אחר העינים, כך אין ישראל יכולין לעשות דבר חוץ מסנהדרין שלהם, יונים, מה היונה הזאת תמה, כך ישראל נאים בהילוכן כשהן עולין לפעמי רגלים, מה יונה זאת מצויינת, כך ישראל מצויינין בתגלחת במילה בציצית, מה יונה זו צנועה, כך ישראל צנועים, מה יונה זו פושטת צוארה לשחיטה, כך ישראל, שנאמר (תהלים מ"ד) כי עליך הורגנו כל היום, מה יונה זו מכפרת על העונות, כך ישראל מכפרים על האומות, שכל אותן שבעים פרים שמקריבים בחג כנגד שבעים אומות שלא יצדה העולם מהם, הה"ד (שם /תהלים/ קט) תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה, מה יונה זו משעה שמכרת בן זוגה עוד אינה ממירה אותו באחר, כך ישראל משעה שהכירו להקב"ה לא המירוהו באחר, מה יונה זו נכנסת לקנה ומכרת את קנה ושובכה וגוזליה ואפרוחיה וחלונותיה, כך הן ג' שורות של תלמידי חכמים כשהן יושבין לפניהם, כל אחד ואחד מכיר את מקומו, מה יונה זו אף על פי שאת נוטל גוזליה מתחתיה אין מנחת שובכה לעולם, כך ישראל אף על פי שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רגלים בשנה, מה יונה זו מחדשת בכל חדש וחדש גרן, כך ישראל מחדשין בכל חדש תורה ומעשים טובים, מה יונה זו שוגרת רוגליות הרבה וחוזרת לשובכה, כך ישראל, הה"ד (הושע י"א) יחרדו כצפור ממצרים, זה דור המדבר, וכיונה מארץ אשור, אלו עשרת השבטים, אלו ואלו והושבתים על בתיהם נאם ה', רבי אומר יש מין יונה שמאכילים אותה וחברותיה מריחות אותה ובאות אצלה לשובכה, כך בשעה שהזקן יושב ודורש הרבה גרים מתגיירים באותה שעה כגון יתרו הוא שמע ואתא, רחב שמעה ואתיא, אף בחנניה מישאל ועזריה הרבה גרים נתגיירו באותה שעה, מה טעם (ישעיה כ"ט) כי בראותו ילדיו, מה כתיב בתריה (שם /ישעיהו כ"ט/) וידעו תועי רוח. ]


                                                                       



יום חמישי, 31 בדצמבר 2020

הסתעפויות

 

הִסתעפויוֹת [מ״ענן באמצעו של הרכס״. הוצאת כרמל]

כשסמדר פתחה לי את הדלת זה היה כאילו ראתה אדם זר שהיא לא רוצה שיפריע לה ושבכל זאת באותו זמן כבר התחייבה לו במשהו, וכבר נתנה לי את ההרגשה שכאילו ראתה איזה בגד מוזנח או ישן מדי, והייתי יכול להרגיש חשוף מדי לידה אילולא באתי לספר לה משהו שהוא גרוע יותר מכל מה שראתה. וכאילו עמדתי להיות אחרי כן זר לה, כמו לחברת רוב בני האדם, והיא ניסתה לתקן את מה שהרגישה והכניסה אותי אל המטבח והגישה לי מיד מרק חם, אולי גם בגלל ההליכה שלי בגשם ובקור עד שהגעתי אליה, וחשבתי שהיא מתקנת גם את הזמן שבו היא עדיין לא יודעת מה להגיד לי, וקיבלתי את זה. 

ואחרי כן סיפרתי לה שחליתי, וכאילו ביקשתי ממנה את ההכרה בי עצמי ובמה שאני מוכרח להיות עכשיו. 

אבל היא אמרה אתה זוכר את ילדוּתנו ואת מה שהיינו. היא אמרה אתה זוכר, היינו הולכים עד קצה השדה, אהבנו את הסייפנים הדקים הוורודים. כן, אהבנו אותם, יחד. גם עכשיו היינו יכולים. היא כמעט בשר ודם שלי, אותם סבא וסבתא, צריכה להיות קרובה לי גם עכשיו, בעצם יותר מאשתי, אבל היא לא מעריכה מאד קשרים משפחתיים, כל ההסתעפויות האלו הן לא משהו שהיא תטרח להכיר. בעיניה אני מתרוצץ בין כל האנשים האלה בלי תכלית. לא יודעת שהייתי יכול לחזור אל הילדוּת שלנו, אל הרגשות ההם, רגשות מומתקים בריח פרחֵי שדה וימים אצל סבא ואצל סבתא. ריח צִפורנֵי חתול זעירים מהשדה, כמעט לא מורגש, רק כשמתקרבים מאד. כמעט גס. ומתוק. לא דומה לשום ריח אחר. גם היא אוהבת אותו. היתה שמה כמה כאלה במים על השולחן במטבח אצל סבתא. שיהיה לה הריח הזה. 

אמרתי לה אבל חליתי מאד, וזאת מחלת נפש, והיא אמרה אולי רק התעייפת מדי, כאילו זה תלוי במה שהיא חושבת או בהסכמה שלה. בעיניה זה רק שם שנותנים. משבר נפשי עם שם שאני והרופאים נותנים. לא ניתן להבחנה ברורה, כמו הריח ההוא של הפרחים, בעל פנים רבות. 

אפשר לטעות בזה, היא אמרה, חושבת שההיגיון שלה יכול לעזור לי במשהו. ההיגיון הפרטי שלה מול כל מה שאני כבר יודע. 

היא אהבה גם את הריח הדק של פרחי הגפנים. היתה מרגישה אותו בקלות. קראו לה בשם הפרחים האלה. סמדר. תמיד מזכיר את עדינות הפרחים. אבל לא יכול למנוע ממנה את מה שקשה לשאת. ובכל זאת היא החזיקה מעמד עם כל המחלות והבעיות. רק עם המשפחה הגדולה שלנו היא לא מסתדרת, והיתה יכולה להסתפק באיזו שיחת טלפון בשביל להסביר לי את הספקות שלה. לא היתה צריכה שאתאמץ לבוא עד אליה בשביל שיחה כשהיא רגילה כל כך לשיחות מן המרחק. לשכנע אותי מן המרחק. 

אבל נשארתי אצלה זמן די רב, וסמכתי על הרגשות ההם, שהיא לא תוותר עליהם, וחשבתי שהיא לא תזנח אותי בתוך כל זה. 

ואמרתי בני המשפחה שלנו עצמנו ובשרנו דנים אותי עכשיו. 

כי הצער שלהם לא הוסיף להם את הבנת צערם של אחרים, אמרתי, והתכוונתי למותה של גיה, אבל היא לא רצתה לדבר על המוות הזה, ואמרה משהו על היופי של גיה, כאילו יופי הוא מעל הכל, כמו הסיבה העיקרית לחיות, ולא התנגדתי. 

היא אמרה שאהבה את גיה, ולא ידעתי אם אני אהבתי אותה, ואת כל המשפחה שלנו. עצמנו ובשרנו. כמעט כמו לאהוב את עצמי. היא יכולה לאהוב כשהיא מסתכלת מרחוק. גיה לא היא עצמה, לא נכרכת ולא נלפפת בה ובנפשה. 

אבל היופי של גיה, בזה היא עצמה יכולה כמעט לטבוע. אהבה עזה כל כך ליופי.

אבל גם את המחשבות שלה לא מבינים היטב. אולי גם מפני שהיא לא מבקשת שיבינו. שומרת עליהן בסתר. 

ורציתי את ההבנה שלה יותר מאשר את ההבנה של רוב האחרים, ואחרי כן ראיתי שלא בזבזתי את זה ואת מה שאני כמו שבזבזתי אצל אחרים, כי היא לא תניח לאדם לומר לה משהו לשווא. 

ובאמת היא אמרה שהיא מנסה להבין את המחלה הזאת, ואחרי כן כבר אמרה חשבתי איך לעזור לך, והסבירה את העזרה הזאת שעשויה כולה ממִלים, והקשבתי לה כמו לדבר דמיוני. אבל היא תיארה אותי כמעט כצועד בארץ רחבת ידיים, ומחליט על החשיבוּת של כל דבר ודבר. ולרגע יכולתי לדמות את עצמי כמבריא.

אבל אמרתי לא אצליח לאחוז בזה. 

ואחרי כן חזרו הילדים שלה מבית הספר, וגם בה לא יכולתי לאחוז, כי הם הדבר שבו היא מוכנה לטבוע לגמרי, וחשבתי אחר כך שבכל זאת יש לה מין הסתעפויות, אבל לגמרי שלה. היא עזרה לילד בדברים שהוא לא הצליח לעשות, ולא שאלתי אותה על כך, וחשבתי שרוב בני המשפחה שלנו לא שאלו על הילד. וכשנפרדתי ממנה ויצאתי אל הגשם, היא שאלה אם אני זוכר את הדרך אל תחנת האוטובוס, כאילו שאלה ילד. 

אחר כך היו המקרים האחרים והעזיבה והגירושין, ולא אחזתי גם בבני המשפחה הרבים שלנו ובהִתפרשֹוּת האפשרויות, ונהייתי צר במחשבותַי כאדם הפוסע בדרך מסוכנת.  

          

                                                             



הִנָּךְ יָפָה, הִנָּךְ יָפָה [שיחות עם ישראל פיבקו על שיר השירים רבה]

 

הִנָּךְ יָפָה במצוות,... הנך יפה בכלאַיִם, הנך יפה בסדין בציצית, הנך יפה בנטיעה, הנך יפה בערְלה, הנך יפה בנטע רבעי, הנך יפה במילה, הנך יפה בפריעה..., ועוד ועוד הנך יפה אומר המדרש על "הִנָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י הִנָּ֥ךְ יָפָ֖ה" שבשיר השירים. 

ושאלנו בשיחה שלנו למה הלך המדרש אל כל המצוות בקשר ליופי של אִשה? כי כל זה מחזיר אל הבריאה בצֶלֶם, זכר ונקבה ברא אותם, אמר ישראל. תכונת היופי מוצגת כאן כחלק מהבריאה של זכר ונקבה יחדיו. והאִשה כאן במדרש שווה לגבר. 


נזכרתי בצוּרוֹת אומרים/ות אומרות/ים שלכן/ם שלכם/ן  של השפה העכשווית, שאינן מכירות ביכולתה של העברית להביע את שני המינים בצורות אומריםשלכם, בשוויון מוחלט, וביכולתה להביע דווקא את צורות הנקבה ברבים בשתי הדרכים [אומרות, אומרים], ונזכרתי גם בתכונתה של העברית, קצת כמו זו של המדרש, לעמוד נגד צַדיקוּת רבה מדי, כי בה הִגִּיד והִתְנַגֵּד נוצָרים מאותו שורש, וקִרבתם היא כהכרח, והִכִּיר, הִתְנַכֵּר ונֵכָר נוצָרים מאותו שורש, ויש בהִכִּיר זיכרון ההִתנכרוּת והנֵכָר, וכך ישנם בה עָנָה ועִנָּה, הִצִּיל ונִצֵּל, הִתפלל והִפליל, צָלוּל וצֵל, קַל וקְלָלָה, מִשְפָּחָה ושִפְחָה, שַלְוָה ואַשְלָיָה, ואולי, באופן לא ברור [מקור השורש?], ליד שְֹפַת-עֵבֶר ניצבים העבריינים. 


[בראשית א,כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹזָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.]  


[(טו) הִנָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י הִנָּ֥ךְ יָפָ֖ה עֵינַ֥יִךְ יוֹנִֽים:

(טז) הִנְּךָ֙ יָפֶ֤ה דוֹדִי֙ אַ֣ף נָעִ֔ים אַף־עַרְשֵׂ֖נוּ רַעֲנָנָֽה:

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א

א [ט"ו] הנך יפה רעיתי הנך יפה, הנך יפה במצות, הנך יפה בגמילות חסדים, הנך יפה במצות עשה, הנך יפה במצות לא תעשה, הנך יפה במצות הבית בחלוק תרומה ומעשרות, הנך יפה במצות השדה בלקט שכחה ופאה ומעשר עני וההפקר, הנך יפה בכלאַים, הנך יפה בסדין בציצית, הנך יפה בנטיעה, הנך יפה בערלה, הנך יפה בנטע רבעי, הנך יפה במילה, הנך יפה בפריעה, הנך יפה בתפִלה, הנך יפה בקריאת שמע, הנך יפה במזוזה, הנך יפה בתפילין, הנך יפה בסוכה, הנך יפה בלולב ואתרוג, הנך יפה בתשובה, הנך יפה במעשים טובים, הנך יפה בעולם הזה, הנך יפה בעולם הבא. ]



                                                             



יום חמישי, 24 בדצמבר 2020

צורת-לֵב, ג'ים דיין, אמנוּת-פוֹפ וציורֵי-פרחים [2]

 

כמעט הופתענו כשמצאנו אבן בצורַת לֵב על שפת-הים אבל יכולנו לחשוב שהסיכוי שהים יִשחק מדי פעם איזו אבן לצורת-לב גדול יותר מהסיכוי שצורת-הלב הפשוטה הזאת תצליח להתרחב עוד בתודעתנו, ואחר-כך היא בעיקר הזכירה לי את עניין ציורֵי הלבבות של ג'ים דיין, שהמשיך להטריד אותי, כי כמו האבן הזאת הם לא הצליחו, בעינַי, להתרחב אל גודל הרעיון, אל רעיון חדש, אולי מפני שבעצם לא היתה בהם המחשבה השלמה של אמנוּת-הפוֹפ, של הבעַת המוכָר  והנָדוֹש [והמוצג גם באופן אירוני] ושל המועלה כמעט לדרגת תמונות האֵלים בעת ובעונה אחת, אלא התגברו בהם הרצונות האחרים, כגון הרצון ליופי, שהתגלה במלואו בציורֵי הפרחים שלו, שבהם לא היתה סַכָּנַת דַּלוּת [האובייקט] אלא היתה כבר סכנַת היופי, ובעצם, בעיקר סכנַת ההשֹגה הקַּלָּה של היופי, ובעינַי האמנוּת שלו לא נזהרה לגמרי מפני סכנַת ההשֹגה הקלה, ואולי זה הדבר העיקרי המטריד גם בציורֵי הלבבות, ואף על פי שבציורֵי הפרחים שלו נראית היטב סכנַת היופי הקל, מצטברת וּגְדֵלָה בהם איזו כמיהה אישית מאד, שרק רפרפה מעט בתוך אמנוּת הפופ שעשה, כמיהה להתפשטוּת, לָריבוי הצומח וגָדֵל, וזה אולי מסביר משהו בעניין דַלּוּת ציורֵי הלבבות, כי היתה בהם לא רק הפשטוּת של צורת-הלב אלא גם השחיקה הרבה שלה מלכתחילה, בתודעה שלפני הציוּרים, בלי היכולת להתרחב עוד, עד שהיא לא יכלה לעשות בתוך האמנוּת מה שעשו הצוּרוֹת של הדגלים, של המטרות, של קופסאות המרק ושל שאר החפצים, ושעשתה לפניהן תחנת הדלק המצוירת של אדוארד הופר, שהופיעה לפתע כמבודדת, כרעיון חדש, כמעט זוהֵר.  


[האבנים שהים שוחק אינן קשורות לאמנוּת, כמובן, אלא נדמה לרגעים שהן שומרות בתוכן משהו מהשראַת גודלו של הים וממעמקיו]. 


                                                       

© Jim Dine
Abyss of The Good Soldier (for Harry W.), 2010
acrylic, charcoal and sand on linen
9'-1/8" x 9'-3/8" (274.6 cm x 275.3 cm)

                                                                        



The heart 1981 jim Dine


יום שלישי, 22 בדצמבר 2020

עַד־שֶׁ֤הַמֶּ֙לֶךְ֙ בִּמְסִבּ֔וֹ קורים דברים אחרים [שיחות עם ישראל פיבקו על שיר השירים רבה]

 

אי-נַחַת גם ב"עַד־שֶׁ֤הַמֶּ֙לֶךְ֙ בִּמְסִבּ֔וֹ", ובתוך אי הנחת נִגלוֹת סיבות המִלים. כי בזמן שהמלך [אלֹהים] בִִּמְסִבּ֔וֹ קרו הדברים שלא הוא עשה, אומרים המדרשים. כגון, עד שהמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא במְסִבּוֹ ברקיע נתנו ישראל ריח רע, ואמרו לעגל אלה אלֹהיך ישראל, [או נתנו ישראל ריח טוב לפני הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ורק בגלל נטייה של בני ישראל לעגל היה צריך לפני כן את המשכן], וכגון כבר הר סיני מתמר באור, האור כבר היה בהר, בהר עצמו היכולת לתת את התורה לפני שאלֹהים ירד אליו, וכגון כבר וישכן כבוד ה' על הר סיני, הכבוד כבר נמצא על ההר, וכגון כבר ירד מיכאל השר הגדול מן השמים והִציל את אברהם אבינו מכבשן האש, כי כשהמלך יושב דברים אחרים קורים, שהוא לא עושה אותם. והמלאך כאן מיהר להציל את אברהם אולי בגלל אי מחשבה של אלֹהים שצריך להציל את אברהם. המלאך הבין עוד לפני אלֹהים שאברהם הוא זה שעתיד להאמין באלֹהים, אמר ישראל בשיחה שלנו, מיכאל השר הגדול הִציל את אברהם בויכוח מי הוא האלֹהים הרבה לפני ההתגלות של אלֹהים לאברהם. ובמסכת ברכות נאמר שאלֹהים יציל אותו, ויש כאן ויכוח, ורבנן אומרים שדווקא הקדוש ברוך הוא ירד והצילו

ואחרי כן יעקב הוא המושווה למלך בִּמְסִבּ֔וֹ, כי נצנצה בו רוח הקודש ולא אמר מעצמו לבניו והיה אלֹהים עמכם, אלא רוח הקודש גרמה לו לומר. וקצת כמו המלך במְסִבּוֹ הוא לא ראה היטב את מה שעשו בניו, חשבנו בשיחה שלנו [גם כשלא בחן היטב את  דבריהם ב"זֹאת מָצָאנוּ"]. וכשאמר והיה אלֹהים עמכם, כאילו אמר עכשיו הוא לא עמכם, אמר ישראל, וכשאמר במדרש לבניו עתיד הוא להשרות שכינתו ביניכם, בעצם אמר לא בארץ ישראל אלא במצרים. 

[ואחרי כן קראנו את ויסע ישראל, שבמדרש הלך לקוץ ארזים שנטע אברהם אבינו בבאר שבע, ושאלנו למה הוא הלך לקוץ אותם.] 


 

[ שיר השירים פרק א פסוק יב 

(יב) עַד־שֶׁ֤הַמֶּ֙לֶךְ֙ בִּמְסִבּ֔וֹ נִרְדִּ֖י נָתַ֥ן רֵיחֽוֹ: (יג) צְר֨וֹר הַמֹּ֤ר׀ דּוֹדִי֙ לִ֔י בֵּ֥ין שָׁדַ֖י יָלִֽין: (יד) אֶשְׁכֹּ֨ל הַכֹּ֤פֶר׀ דּוֹדִי֙ לִ֔י בְּכַרְמֵ֖י עֵ֥ין גֶּֽדִי:

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א

א [יב] עד שהמלך במסבו, ר' מאיר ור' יהודה, רבי מאיר אומר עד שהמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא במסבו ברקיע נתנו ישראל ריח רע, ואמרו לעגל (שמות ל"ב) אלה אלהיך ישראל, אמר ליה ר' יהודה דייך מאיר אין דורשין שיר השירים לגנאי אלא לשבח, שלא נתן שיר השירים אלא לשבחן של ישראל, ומהו עד שהמלך במסבו, עד שהמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא במסבו ברקיע, נתנו ישראל ריח טוב לפני הר סיני ואמרו (שמות כ"ד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, היא דעתיה דר' מאיר למימר סיריי נתן ריחו, אלא מסכתא עלתה בידם מן הגולה ושנו בה, שקפץ להם מעשה העגל והקדים להם מעשה המשכן, ר' אליעזר ור' עקיבא ור' ברכיה, ר' אליעזר אומר עד שהמלך במסבו, עד שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא במסבו ברקיע כבר הר סיני מתמר באור, שנאמר (דברים ד') וההר בוער באש, ר' עקיבא אומר עד שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא במסבו ברקיע כבר (שמות כ"ד) וישכן כבוד ה' על הר סיני, ר' ברכיה אומר עד שמשה במסבו ברקיע שנקרא מלך שנאמר (דברים ל"ג) ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם, כבר (שמות כ') וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, ר' אליעזר בן יעקב ורבנן, רבי אליעזר אומר עד שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא במסבו ברקיע כבר ירד מיכאל השר הגדול מן השמים והציל את אברהם אבינו מכבשן האש, ורבנן אמרי הקדוש ברוך הוא ירד והצילו שנאמר (בראשית ט"ו) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, ואימתי ירד מיכאל בימי חנניה מישאל ועזריה אמר רבי טביומי עד שיעקב אבינו מסב במטתו נצנצה בו רוח הקדש ואמר לבניו והיה אלהים עמכם, אמר להם עתיד הוא להשרות שכינתו ביניכם, אמר רב נחמן כתיב (שם /בראשית/ מ"ו) ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע, להיכן הלך, הלך לקוץ ארזים שנטע אברהם אבינו בבאר שבע שנא' (שם /בראשית/ כ"א) ויטע אשל בבאר שבע, אמר רבי לוי כתיב (שמות כ"ו) והבריח התיכון בתוך