אירעה שגיאה בגאדג'ט זה

יום שני, 26 ביוני 2017

פיתויים ב"פוקהונטס" של אנני לייבוביץ, ו The Death of Actaeon של טיציאן.

אף על פי שישְנָה בצילוּם הזה [שנעשה למען Disney Dream Portraits series , חברת וולט דיסני , The Walt Disney Company ] ההימָשכוּת אל המיתוֹס, אל הציוּר ואל כוח גּוּפֵי האדמה, המים, בני האדם והחיות, נדמֶה שהמיתוס הציור וכוח גופֵי האדמה המים בני האדם והחיות הופכים בו לפיתויים כמעט אסורים.   
נדמֶה שהצילום צובר את כוחו שלו בכעֵין מעשֵה רמייה, שבו כמו מתאחדת דמותה גדולת הממדים של פּוקהונטס עם האדמה הצמחים והאיָלה,  בצבעֵי הבגד שלה, בצעדי הריצה המכסים כמעט את הארץ הגדולה, ובאחווה עם האיָלה הרצה, אבל אין בו ניסיון להבין את האדמה הצמחים והאיָלה. אין בו הכרַת הארץ שאת מרחקיה הדמות של פוקהונטס מגמאת לכאורה.    
אכן ישנה כאן מין רמייה, אני חושבת עכשיו, והצילום מרשה לעצמו את הרמייה ופיתוייה מפני שהוא נעשָה למען מסע פרסום, אבל אסור לו לעשות זאת מפני שיש בו גם הרצון למעשה אמנוּת. 
נזכרתי בו כשהסתכלתי בציוּר The Death of Actaeon  של טיציאן. 
 גם דמותה של דיאנה גדולה וגם היא רצה על פני הארץ, אבל הארץ, החיוֹת והצמחים לא הותאמו לה ולבגד שעליה. כאילו דמותה הרצה בתוך הטבע צריכה ללמוד את הטבע כדי שתוכל להיות קרובה אליו. כאילו תוכל ללמוד את הִתקרבוּת הסָבוּך והפשוט שֶבּוֹ, את העמקַת הצללים ואת נופָיו שבהם מתרחשים הטוב והרע.      
כשאני משווה את הצילום פּוקהונטס לַציוּר של טיציאן נדמה לי שיכולות הצילום של אנני לייבוביץ נוצלו בו למען השֹגה קלה מדי של דמות פוקהונטס ושל דמויות האיָלה, האדמה, המים והצמחים, והן נהיות בבואות קַלות כמעט מתרוקנות
ובכל זאת הצילום מושך אותי אליו. לא בפיתוייו, אני חושבת, אלא באיזו כמיהה  אמִתית שלו אל יְפִי המיתוס ואל הקיוּם האחר הכמעט מופשט של האמנוּת



                                             
אנני לייבוביץ Pocahontas (from Disney Dream Portrait Series), 2008

טיציאן The Death of Actaeon
[the goddess Diana transformed Actaeon into a stag and his own hounds attacked and killed him. ]

יום שלישי, 20 ביוני 2017

גּוּפֵי הצמחים

...אתה אומר אני חייב לקבל על עצמי את המחלה והפחד. כאילו עוֹר חדש עוטף אותי, ודימויים חדשים בונים אותי, ועדיין אני זקוק להבנה ולעזרה.
אבל אני הולכת לקראתך דרך שנות הילדוּת שלנו. אנחנו חוזרים מן השדה ואתה אומר נצטרך למיין את כל הצמחים והפרחים. יש לנו מורכבים ומצליבים ודגניים ואני חושבת שאת הדמומיות נשים במים
אתה אומר אני רוצה להגדיל את אוסף הצמחים המיובשים. אני אוהבת לראות איך אתה מייבש אותם, ואני רוצָה שנעשה גם אוסף ציורי צמחים ופרחים. 
ליד המדרגות אומרת לנו סבתא להוריד את המגפיים ולבוא אל השֻלחן. היא מגישה לסבא ולנו חמיצה וסבא שואל מי הסבתא הכי טובה בעולם, ואתה צוחק. יש ביניכם הבנה עמוקה שאף פעם לא תכזיב
האם אתה זוכר איך היינו מציירים את הפרחים? אמרתי לך שחלק מהציוריים צריכים להיות מדעיים, ולָמדנו את האור והצל ואת ריבוי הגוונים, וכשהִכרנו אותם היטב כמעט ידענו להמציא אותם.     
אתה זוכר את "כִברת האחוּ הגדולה" של דירֶר. אחד מחוקרי האמנות כתב שדירֶר שאף אל יכולת החיקוי המושלם של הטבע לא כמטרה לעצמה אלא כדבר שיועיל לו בציוריו המאוחרים יותר. האם לא כך עשינו גם אנחנו?...

אבל כמובן, אני חושבת עכשיו, הציוּר תמיד הוא המצאה. כי הוא התמונה, שִכבה דקה כמעט מופשטת בתוך העולם שאין לה גוף תלַת מְמַדִּי. לא גּוּפֵי הצמחים ולא גופֵי האדמה המים בני האדם ובעלי החיים.    
כֹה הרבה נלמדו הצמחים שבטבע כדי להמציא את הצמחים המצוירים, את הקיוּם הכמעט ערטילאי הזה, הדומה לכאורה לקיומו של הטבע והרחוק ממנו כל כך. עורקֵיהם, צִלליהם, דַקוּתם ומלאוּתָם, תלת ממדיוּתָם והגופָניוּת שלהם כולם נלמדו כדי להשיג את הקיוּם האחר, הכמעט ערטילאי. 
 ומראֵה תלַת הממד והגופניוּת והחיים המפַכים בצמחים המצוירים ב"כִברת האחוּ הגדולה" של דירר לא נועד לחקות באמת את הצמחים שבטבע, אני חושבת, אלא להציג את הקיום האחר.   
הוא מופיע כמעט כמו העור החדש, כעוד שכבה דקה, אבל הוא שכבַת הדימויים  חסרֵי הגוף.   
   

                         
דירר.  כברת האחו הגדולה



                                   

Summer Mountains 

Attributed to Qu Ding (Chinese, active ca. 1023–ca. 1056)
   



יום רביעי, 14 ביוני 2017

עוֹר בְּעַד עוֹר, הנערים, הציור של מיכלאנג'לו .

 העור שנִפְשַט מהגוף בציוּר של מיכלאנג'לו שומר על משהו מצורת הגוף, כמעט  ממשיך להַראות את העירוֹם של הגוף, כי מלכתחילה העור היה מראֵה העירוֹם של הגוף, ואף על פי שֶבָּעוֹר הנִפְשָט כמעט נמצא מראֵה המוות הוא ממשיך להזכיר את מראֵה הגוף החי, כמעט כתמונת הרעיון שלו
העור הנפשָט בַּציוּר לא דַק מאד, אולי בגלל הצורך לשמור גם משהו ממראֵה הבשר שהיה תחתיו, אבל הציוּר דק, הוא השִכבה הדקה המראָה את פְּנֵי השטח  ואת מה שמתחתם. 
 עוֹר בְּעַד עוֹר יכול לזעזע כמעט כמו העור שנפשט בַּציור, כי גם הוא העור הנפשט, וישנה כאן הידיעה של השטן שהעור מראֶה את העירוֹם ואת צֶלֶם אלֹהים, ושעור בעד עור יפגום בְּצֶלֶם אלֹהים, ובעצם גם בנפש, המנסה להינצל, ואף על פי שעוֹר בְּעַד עוֹר פורַש בדרכים אחרות ושונות אני ממשיכה לראות את העור הנפשט ואת העירום והצֶלֶם הנפגמים ואת הידיעה של השטן שהתהלך בָּאָרֶץ וראה את בני האדם והִתְיַצֵּב עַל יְהוָה
ונדמה לי שהנערים של איוב, שמתו כולם, יכלו להיות בעיני השטן דבר שאיוב היה נותן בעד נפשו, כמעט כמו עור בעד עור. דבר היכול להינתן.     
ונדמה לי גם שכשאיוב אמר עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה הוא תיאר את שְלֵמוּת עצמו, שֶמּוֹת הנערים לא עִרְעֵר.        

דיברנו השבוע על נערֵי ישראל שמשה שלח, ושהעלו עוֹלוֹת וזבחו זבחים שלָמים ליהוה, וחשבתי גם על הנערים שאברהם לקח אִתו, שגם הם נהיו קרובים כל כך להעלאַת העוֹלה, וכאילו היו הם עצמם עלולים להיות מָעֳלִים לעוֹלָה, וכאילו הראו לנו כמה איומה יכולה להיות הקִרבה אל אלֹהים, ועל כך שדווקא הנערים נבחרו להיות קרובים להעלאת העולות, כמו דבר היכול להינתן, אולי כמו הדבר שהיה בעיני השטן [ואולי גם בעיני אלהים] יכול להינתן בעד הנפש.   
ואולי כל המחשבה הזאת על הנערים היא רק הֲזָיָה איומה.  

[וְאֶת-הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי-חָרֶב; איוב, א
וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם, איוב א
וַיִּפֹּל עַל-הַנְּעָרִים, וַיָּמוּתוּ, איוב א
וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יְהוָה, וַיֹּאמַר  עוֹר בְּעַד-עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן, בְּעַד נַפְשׁוֹ. איוב א
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה בראשית כב,
וַיִּשְׁלַח אֶת-נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת; וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים, לַיהוָה--פָּרִיםכד,ו וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם, וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת; וַחֲצִי הַדָּם, זָרַק עַל-הַמִּזְבֵּחַכד,ז וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית....כד,ח וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַדָּם, וַיִּזְרֹק עַל-הָעָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה דַם-הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת , שמות כד]


                                                          
קטע מ

Last Judgement (Michelangelo)




יום רביעי, 7 ביוני 2017

עוד על ההעתקים של רובֶנס או: בשבח ההעתקים.


 [“as a tireless scholar of bygone art, Rubens had the opportunity to admire Titian’s paintings during his stay in Madrid and copied many of them”. Fundación Iberdrola España
בזמן ששהה במדריד היתה לרובֶנס, לומֵד לא נלאֶה של אמנוּת קודם זמנו, ההִזדמנוּת להעריך את ציוּריו של טיציאן, והוא העתיק רבים מהם].

ההעתקים האלה לא מצטטים את הציוּרים של טיציאן ולא "מִתכתבים" אִתם, אלא  מאפשרים מעֵין הופעה חדשה שלהם בתוך העולם, כמעט כמו הִתגלוּת חדשה שלהם.
ההעתקים כמו ממלאים את העולם בהופעות ובהתגלויות חדשות, קצת כמו שהעננים והמלאכים והאור הבוקע ממלאים את שְמֵי הציוּר. בהשוואתם לְמה שבשמֵי הציוּר נהיים ההעתקים וההופעות החדשות למתבוננים על הציוּרים המקוריים מן השמַיִם הגדולים דיים, הרחבים דיים
בחסד ובאהבה, אני חושבת. כן, ההעתקים לא רק זוכים בחסד הציורים המקוריים אלא גם מעניקים לציורים המקוריים את חסד השמים הרחבים דיים ואת רוחב הלב
יחד הם יוצרים מעֵין תולָדות, מעֵין הִתרַבּוּת בתוך הזמן


תווי הפָּנִים השונים בציוּר " YOUNG WOMAN IN A FUR WRAP (AFTER TITIAN)  "  של רובֶנס לא פוגמים ביכולת ההופעה [או ההִתגלוּת] החדשה, אני חושבת. הם כמעט מכריחים אותנו להתבונן שוב בפנים המצוירים ב" Woman in a Fur Coat  " של טיציאן כדי להבין את צמיחתה של ההופעה החדשה. לרגעים נדמֶה שתווי הפנים השונים אצל רובנס הם מין תעתוע, אבל הם חלק מן ההִתרבוּת בתוך הזמן.   

                                         
 
 ca. 1560-62.Rape of Europa טיציאן

רובנס  1628-29 [a copy of a 1562 work on the same subject by Titian.]

טיציאן  Woman in a Fur Coat 

רובנס  YOUNG WOMAN IN A FUR WRAP (AFTER TITIAN)


יום חמישי, 1 ביוני 2017

עוד על החזרה החֶזיוֹנית, ועל דְּמוּת הַנִּבְחָר.

חשבתי שוב על חיקויים, על חזרַת התכוּנוֹת ועל החיקוי כחזרה חֶזיוֹנית  כשקראתי את הסיפור על זושא סוחר הסוסים שב"בלבב ימים" של עגנון, הנראֶה כמין חיקוי חלקי של הסיפור "מיכאל קולהאס" של קלייסט. זושא היה "קונה סוסים בשביל שרי האומות, וכל השרים היו מאמינים לו ונותנים לו מעות לחשבון, ומעולם לא הפסיד אמונו הן בדברים שבין אדם לחברו והן בדברים שבין אדם למקום", וסיפרו עליו שנתחבר לליסטים, ונִתלה. החיקוי החלקי הזה נראֶה כהופעַת רוח הרפאים של הסיפור של קלייסט או כמין חזרה חֶזיוֹנית שלו
 "אפשר זושא שדר עם כל אדם בשלום ונשא ונתן באמונה נתחבר לליסטים...", כתב עגנון, והרשה לחיקוי להיות כרוח הרפאים של הסיפור האחררוח שאין לה צורך בהגיון הסיבות של הסיפור האחר.  
דיברנו לפני כמה ימים על כמעט חזרה חֶזיוֹנית של "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן,." עד ".. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם,לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה " בתוך מגילת רות, כי ראינו בדמותה של רות את כמעט חזרַת דמוּת הנִבְחָר, שיש לו ייעוד גדול, וראינו את חזרת הרעב וההליכה אל ארץ אחרת, ואת יכולתו של הייעוד להתקיים דווקא במעברים בין הארצות. הנבחרים, יוסף ורות, צמחו אל ייעודם בתוך השפל ובתוך המעברים בין ארצות ועמים.            
אין כאן חזרה חֶזיוֹנית כמו בסיפור על זושא סוחר הסוסים, אבל יש כאן מעֵין חזרה חֶזיוֹנית, שבה דמותה של רות נישאת מעל הדמויות האחרות במגילה

[...  אֶת-עוֹבֵד , וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד.  ]  


[הציוּר   YOUNG WOMAN IN A FUR WRAP (AFTER TITIAN) C.1629–30   של רובֶנס לא נראה כמו חזרה חֶזיוֹנית של הציור Woman in a Fur Coat   של טיציאן, אלא יותר כמו העתק לא שלם, אבל נדמה שדווקא פרטֵי הפָּנִים השונים מנסים להשיג גם משהו מיכולת החזרה החֶזיוֹנית של הפרטים המצוינים שבציור של טיציאן.]     
                                                    
טיציאן  Woman in a Fur Coat


רובנס    [Young woman in a fur wrap (after Titian
        

       
                               
                                     
החזרה החזינית של ״מיכאל קולהאס״ ב״רגטיים״ של דוקטורב. [רגטיים. א.ל. דוקטורוב. תרגום אהרון אמיר. הוצאה לאור זמורה ביתן מודן  ]
     
       




יום רביעי, 24 במאי 2017

אֵין לַדָּבָר סוֹף


"רבי יהודה אומר: אף אִשה אחרת מַתְקִינִין לו, שמא תמות אשתו, שנאמר ויקרא טז וכִפר בעדו ובעד ביתו.
ביתו, זו אשתו.
אמרו לו: אִם כֵּן, אֵין לַדָּבָר סוֹף ."[ משנה, מסכת יומא ]

המִלים "אין לדבר סוף" מביעות את אֵין סוֹף מוֹת הנשים, את רעיון אין סוף מוֹת הנשים, אבל  דברי רבי יהודה, "אִשה אחרת מתקינין לו", כבר מבטאים גם הם את רעיון אין סוף מוֹת הנשים, אני חושבת. והרי רבי יהודה בוודאי היה מוכרח לחשוב על אין סוף מוֹת הנשים, שהוא מחוץ למעשים, ובעצם גם מחוץ לו, אלא אִשה אחרת מתקינין לו יכול היה בעיניו להיות המעשה המביע משהו מאין סוף מוֹת הנשים.           
 גם "מַתְקִינִין לו כֹהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול", "ואם של עזאזל מֵת זה שעלה עליו הגורל "לעזאזל" יתקיים תחתיו", "ואומרים לו קרא אתה בפרק שמא שכחת או שמא לא למדת" ואחרים מביעים את אין לדבר סוף. אני יכולה פתאֹם לראות שכמעט כל המעשים המתוארים במסכת יומא מציגים את אין לדבר סוף. כאילו המסכת כולה אומרת אין סוף למוֹת הנשים, למוֹת הכהנים הגדולים, למוֹת השֹעירים, לטבילות ולהחלפות הבגדים של הכהן הגדול, ל"כי ביום הזה יכפר עליכם", שיופיע שוב ושוב, ל"מכל חטֹאתיכם לפני ה' תטהרו" [ויקרא טז] הנמשך תמיד
המשנָה לא מסבירה את כל זה. ישנה כאן השָֹפָה האומרת פעם אחת "אין לדבר סוף" וסומכת על יכולתן של המִלים להשפיע על כל סביבותיהן. 


כשאני חושבת שוב על מֵיצג מירוּק העצמות והדם של מרינה אברמוביץ, על המיצג עם זאב הערבות של יוזף בויס  [‘I Like America and America Likes Me’] ועל עוד מֵיצגים של האמנוּת, אני רואה בהם את הרצון לאין לדבר סוף. הם לא דומים למשנָה. הם ראוותניים ואַרכניים, ולא סומכים על יכולתה של אמירה אחת. הם גם לא סומכים על יכולת ההִתפרשֹוּת של תמוּנוֹת, אבל הם מנסים להשיג את הבעת אין לדבר סוף.  

[אולי גם הפֶּסֶל "היפוך העולם" של אניש קאפור מנסה להשיג את אין לדבר סוף. מופיעות בו הִשתקפויוֹת חוזרות וסובבות של ירושלים. הן חזרַת תמוּנוֹת פְּנֵי העולם שאין להן סוף.]  

.     

                                         
יוזף בויס  I Like America and America Likes Me


                                   

                                                 
היפוך העולם, אניש קאפור, מוזיאון ישראל, ירושלים





יום רביעי, 17 במאי 2017

לקראת סוף הסיפור

...היא אמרה פתאֹם דיברנו אחרי הצהרים על ז'וּלי פּיסארו ועל ילדיה. 
כמה מהם נהיו ציירים, היא אמרה, ונזכרה ששניים מהם מתו בגלל מחלות. היא נזכרה שאחד מהם היה נער בוגר.  
נִיל לא שאל למה היא מספרת לו על זה. הוא אמר בוודאי היתה שם משֹאַת נפש של פּיסארו שיהיו ציירים. 
היא אמרה כן, אולי של שניהם.   
והרי היה עוד דבר. משֹאַת הנפש של ז'וּלי. זה הדבר שלא דיברה עליו אחרי הצהרים. הוא מילא אותה עכשיו כאילו היה שֶלָּהּ. 
חיים שלמים עם משֹאת נפש, היא אמרה...  

שוב אני כותבת על ז'וּלי פּיסארו. לקראת סוף הסיפוּר נדמֶה לי שאני יודעת עוד משהו על משֹאות הנפש שלה, ונדמה לי שהן היו עצומות.
אני מהרהרת על קמיל פּיסארו ועליה די הרבה, ואני לא מצליחה לראות אותם בעיני רוחי נחים ממעשיהם, כאילו כל ימיהם ושעותיהם חתרו אל תכליתם.  כמובן, האמוּנוֹת והמעשים והמאמצים שלו ידועים כל כך, אבל עכשיו נדמה לי שאני יודעת עוד משהו גם על אלו שֶלָּהּ. נדמה לי שהם מִצטללים עכשיו. אני קוראת לַסיפור "דיוקן של ז'וּלי פּיסארו". כמובן אני חושבת גם על ציוּר הדיוקן שלה שצייר קמיל.
 אני יכולה לראות בציור הדיוקן את הבעַת ההשחתה המסוימת של תקווֹת הנעוּרים, אולי כמו התעייפוּת אחרי שנים, אבל אני רואה גם את הבעַת נחישוּת הדעת, הצלולה כל כך. דַּעַת טוב ורע, אני חושבת. כל השנים האלו עם דעת טוב ורע גם למען הילדים, וההקפדה הגדולה, וכל זה גם למען ידיעת האמנות, אני חושבת. 
גם קמיל התעייף, וכתב לבנם לוסיין כמה קשה לאדם זקן להמשיך, אפילו בדרכו הצנועה, אבל אחרי כן צייר את ציוּרי השֹדֵרות, את ההִתפרשֹוּת הגדולה, כאילו הגיע אל מין הוכחה של תכלית חייו, ובעצם גם של חיי ילדיו.     
וגם אחרי מותו של פליקס הוא המשיך לצייר זמן מה את ההִתפרשֹוּת הגדולה הזאת, בלי מרכז וקצה, כרעיון אחד גדול. את הרעיון הזה יכול היה להוריש לאמנוּת כולה.   
הוא הוריש לז'ולי את רוב הציוּרים שלו. אני מדמה לי שהיא ראתה בהם גם משהו ממשֹאות הנפש שלה, מתכלית חייה שלה.           




                                     
דיוקן של ז׳ולי פיסארו. קמיל פיסארו. 


                                           
The Boulevard Montmartre on a Winter Morning פיסארו.