יום שלישי, 19 ביוני 2018

הרישוּם הנערָץ

"הקַו", הצהיר  ליאונרדו דה וינצ'י, "אינו קיים בטבע". "יש בזה גירוי לשינוי צורה, שינוי צורה של מושגים, של אירועים ממשיים, של מוסדות חברתיים, של הטבע, של הטכנולוגיה, של המערכת המחזורית האנושית", אמר יוזף בּוֹיס על השימוש ברעיון השנאי ברישומים שלו, ואביבה אורי כתבה "הקַו תחילתו באמן וסופו באלֹהים, אלֹהים-אמנוּת". 
כמעט כמובן מאליו יש בהם השתוקקות גדולה אל הרישום, וראייתו כמתעלֶה כל כך, וכמגַלֶּה ומראֶה את מה שהם עצמם לא יכולים להַראוֹת. כאילו הוא יוצא מתחום יכולותיהם אל היכולות הנשֹגבוֹת
ובעצם, אני חושבת, הרישום, שהוא כמין הופעה של דבר ושל ההיעָלמוּת שלו, ושל הרושֶם הנשאר, ושהקַו שלו הוא הפשטה, ושהוא יוצר צורות ריקות ומלֵאוֹת, ברוּרוֹת ועלוּמות - כאילו הוא היכול להראות משהו מצֶלֶם אלֹהים שבו נברא האדם, ובעצם, להראות משהו מרושֶם הצֶלֶם, רושֶם הצורה הלא לגמרי נתפשֹת.  
כי הרישום תמיד מראה לא רק את הצורות ואת הקַו, אלא גם את רושֶם הצורות  ואת רושֶם הקַו והמִתְאָר, ואת רושמו של כל מה שנראֶה בו כאוורירי וכנפוֹג מעל, וכשוקע אל הארץ כמו גוף, ומים, וקווֵי הגשם. 
ונדמֶה לפעמים שהרישום יכול להתקיים לגמרי כרושֶם נשאר, כמו חומר נעלם, כמו לא-חומר, כמו צֵל, אֵד, וכמו דמות פְּרוּדוֹת המוצָק והנוזֵל.               

ברישום "ללא כותרת"  1969  של סי טוומבלי הוסַף יופי לקַו. מה שנראֶה כמביע ילדותיוּת הוא בעצם מין יופי. כאילו הקַו כרעיון לא יכול לעמוד. 
ברישום של בּוֹיס ההופעה של דבר וההיעלמות שלו חיוניוֹת כל כך לרישום. הרישום ורושמו הערטילאי של הרישום, כמעט כמו גוף וצִלּוֹ המוטָל של גוף, או בבואתו של גוף, נראים כמעט כמִחוּץ לידיעתו של בּוֹיס. 

  
[הציטוט של דברי ליאונרדו דה וינצ'י - מקטלוג של מוזיאון תל אביב, 1977.
הציטוט של דברי בּוֹיס - מ"קַו" 8
הציטוט של דברי אביבה אורי - מ"אביבה אורי", דורית לויטה. 1986   ]

  
                           

                                Joseph Beuys   Fe   1951  יוזף בויס



                     
               
               יוזף בויס   Joseph Beuys






                                

                                       Untitled       Cy Twombly 1969  סי טוומבלי   ללא כותרת












יום רביעי, 13 ביוני 2018

עוד על זיכרונות הרפואה והציוּר

ד"ר פיליפ ס. האנץ' כתב לפרנק לואו שהוא קיבל את שני רישוּמֵי ההכנה הראשונים בשמן של מה שיהיה מין גִרסה קובנית של ציוּרֵי הקדחת הצהובה, ושהם תלויים בספרייה של מרפאת מיו [ mayo clinic] יחד עם ציוּר "כובשֵי הקדחת הצהובה" בגרסתו הסופית. הוא מציע לשלוח את שני רישומי השמן להוואנה עם כל הציורים האחרים של סִדרת ציורי הרפואה של קורנווֶל, הוא כתב, ובאנוכיותו יִרצה אותם בחזרה, כמובן. 
ד"ר האנץ', שתיעד את תולדות מחקר הקדחת הצהובה, כנראה צירף במחשבתו את ציורי הקדחת הצהובה של קורנווֶל ואת תולדות המחקר. דִמְיוֹנוֹת הציוּר נהיו בעיניו חלק מהתולדות האלה. 
אבל, בעצם, גם כשתיעד את תיאוריהם של המשתתפים במשלחת של צבא ארה"ב לקדחת הצהובה ובניסויים, וכשצירף כך אל תולדות המחקר את הזיכרונות, צירף גם את הדמיונות. 
במכתב לאחותו לָאורה ממרץ 1901 כתב ד"ר ריד, ראש המשלחת, שבתחילת יוני שלחה אותו פקודה אל תוך הערפל של הקדחת הצהובה כדי ללמוד את המחלה. הוא כתב שיחד אתו הלכו ד"ר לַזַר וד"ר קרול, ושד"ר לזר מת מן המחלה. 
מייבל לַזַר כתבה לד"ר ג'יימס קרול בנובמבר 1900 שהיתה רוצה מאד לדעת על הנסיבות שבהן נדבק ד"ר לזר, בעלה, בקדחת הצהובה. היא כתבה שבפתק ששלח גנרל ווּד הוא כתב שד"ר לזר הרשה ליתוש לעקוץ את ידו. זה אפשרי שגנרל ווּד טעה, היא כתבה, כי ככל שהיא יודעת שד"ר לזר אהב את עבודתו, קשה לה  לחשוב שהתלהבותו נשאה אותו כה רחוק. 
ג'ון מורָן אמר לד"ר האנץ' שהוא זוכר בבירור שאחרי שקיסינג'ר אמר לו שהחליט להתנדב לַניסויים הוא עצמו אמר שהוא נכנס לניסויים האלה כהתחלה ראויה  ברפואה, ושד"ר איימס, שידע על תכניתו להתחיל ללמוד רפואה באוניברסיטה של וירג'יניה, אמר לו שזאת הזדמנות פז בשבילו להוסיף לו מימון צנוע ללימודים. האנץ' שאל אם ד"ר איימס לא הזהיר אותו ביחס לסכנה. מורן ענה שלא. 
האנץ' אמר שהרשומות מראות שמורן היה מעורפל בשעה שש בבוקר של חג  המולד, אבל מורן אמר שאכל ארוחת בוקר גדולה, ושהחום שלו היה נורמלי או מעט למעלה מזה. אחר כך, כשידע שנדבק במחלה, אמר מורן, היו לו המחשבות ההן על ההימור שהציע קודם לכן בחור בשם ג'רנגן ועל כך שאולי יזכה בחמישה דולר יותר משהיו לו מחשבות על כך שהיה לו חום. ויותר מאוחר, אמר, כשסבל מכאבים בכל גופו, אמר לד"ר ריד שכאשר החליט להשתתף בניסויים החליט גם לעשות זאת בלי בכי. 
ד"ר האנץ' שאל מדוע ד"ר ריד לא עשה את הניסוי גם על עצמו. מורן אמר שהוא היה מבוגר מדי, שזה לעצמו סיבה מספקת. הוא היה אז בן חמישים, הוא אמר. 
כנראה, הציורים של קורנווֶל הצטרפו בעיני ד"ר האנץ' לתיאורי מחקר הקדחת הצהובה, כי יכלו, בעיניו, להביע את הִצטברוּת העובדות והזיכרונות.     

[ ד"ר האנץ' קיבל ב1950  את פרס נובל על גילוי הקורטיזון, ובהרצאת הפרס אמר שבערך ב-1923 הוא החל בעבודתו בנושא מחלות ראומטיות, ובדלקת מפרקים בפרט, בתוך מסורת קודרת של פסימיוּת. סיפור ששמע ב-1929 מחולֶה בדלקת מפרקים על הופעה פתאומית של צהבת עם נסיגה של תופעות דלקת המפרקים, הוא אמר, פתח את הפֶּתַח למחקר חדש ולתפישה חדשה של המחלה. עוד הוא אמר  שקורטיזון ו ACTH  מציגים תמונות לא סגורות, ושעדיין לא הוגדרו הקצוות של יכולתם.    

נדמה לי שחואן מנואל בליינס, שהיה גם צייר פורטרטים, סמך גם בציור עם האִשה המוטלת ועם האנשים בפתח, אולי רופאים, על יכולת ההִתבוננוּת שלו. כמובן, נדמה שההתבוננות כאן היא אל תוך האמנוּת עצמה. והציור הזה שונה כל כך מציורי הקדחת הצהובה של קורנווֶל.    ]   


      



                               

                        

Juan Manuel Blanes   


An episode of the yellow fever in Buenos Aires

 , 1871–1871  אפיזודה של הקדחת הצהובה בבואינוס איירס 1871   

                                 
                        c1940, by Dean Cornwell. CONQUERORS OF YELLOW FEVER by   דין קורנוול, כובשי הקדחת הצהובה. בערך 1940     

יום שני, 4 ביוני 2018

בעינֵי רוחו של מתכנֵן הגַּנִּים.


מתכנן הגַנים מסתכל אל הגַן שלו ורואה בעינֵי רוחו את הגן מתמשך אל הנוף שמעֵבר לו, והנוף שמעֵבר לו כָּלוּל בו. הנוף הגדול הנפתח עד האופק כלול בגן
אבל כשהוא כולל את הנוף הגדול בגן הוא מֵפֵר את האמונה שלו שהגן הוא תמונה של מקום, דמוּת של מקום. כי הנוף הוא לא תמונה ודמות. הוא מקום, מציאוּת מחוץ למחשבות ולרעיונות. 
ובכל זאת, הנוף הגדול הנפרָשֹ אל המרחק מושך כל כך את לבו, והוא יכול לחשוב שבגלל היותו של הנוף רחוק כל כך הוא כבר כמעט מה שהוא רואה בדמיונו. שייך למחשבותיו שלו. ההמשך המדומיין הנהדר של הגן שלו. 
מעט אחרי שחזר ממסעו אל גַנים ברחבי העולם, היה יכול לזמן מה לחשוב שבעצם, הגן שלו הוא אחד מגַּנֵּי העולם, ולהתנחם מעט, אבל עכשיו הוא רוצה כל כך את הִתמשכוּת הגן בתוך המרחקים, עד שקצה הגן יהיה כמעט לא נראֶה, כמו קצה העולם. 

[אני חושבת על תוך הגַּן בְּעֵדֶן, שעץ החיים בו, ושהוא מוקף ומוגבל על ידי הגןולא מתמשך ומתפרשֹ, אבל יכול להיות עמוק ולהתמשך אל מעמקיו. ובעצם, גן עדן  כולו, אף על פי שאינו מתמשך ומתפרש אל המרחקים, הוא מתמשך אל מעמקיו. כמו תמונה הוא מתרחק בתוך עצמו. 

"וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן...". בראשית ב]       



                         
Filippino LippiAnnunciation with saints 
       
      

              


         
  

יום שני, 28 במאי 2018

הידוּר והִתרפטוּת

...כשחזרתי להרהר בדברים שאֶמה קרַסְנֶר כתבה על כישלונות השירה שלה, דימיתי לי שהיא ראתה את הִתגלוּת הכישלונות כמעט כמו שאדם וחוה ראו את התגלוּת העירוֹם והבושה. אֶמה קרסנר חשבה שהשירה יכולה ליצור פגמים  מזעזעים, שעומקם כעומקו של הגוף, חשבתי, ונזכרתי ששרה כתבה כמה קשה היה לצְפות שאֶמה קרסנר תחלֶה כל-כך וכמה קשה היה להכיר את כולה, ותיארתי לי שהיה קשה גם לראות בה את הרגשת הפגמים המתחזקת שלה, כשעומק הגוף ופרטיוּת השירה התאחדו במחשבתהּ
שרה עצמה עדיין היתה רחוקה מן הראִייה המזעזעת של הפגמים, ואמרה שאפשר לתאר שאֶמה קרסנר נהייתה מאוכזבת ממה שכתבה רק כשנהיתה חלשה כל כך, ושאולי דמדומֵי הידיעה הם שהחרידו אותה יותר מכל דבר אחר. בכל זאת, חשבתי שאֶמה קרסנר, שבמראהָ הצטרפו כמעט תמיד מין הידוּר ופשטוּת, או אפילו הִתרפטוּת, צירפה במחשבותיה את הִתעלויוֹת יופיים של הגוף והשירה ואת הִתגלוּת הבּוּשָה
תיארתי לי שהִצטרפוּת ההִתעלויוֹת והבושה, כמו הצטרפוּת ההידוּר וההִתרפטוּת, היתה בעיניה כמין חוק ידוע לה היטב כל כך, כאילו נוצר יחד עִמה.  


[ י' אמר שהמִלים " וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ " בספר בראשית מופיעות לעצמן, ככתובת על הקיר, וחשבנו שהבושה נבראה עם בריאת הגוף העירום, ושאלנו מדוע מנע אלֹהים מאדם ומחוה את ידיעת הבושה (כשאסר על האכילה מעץ הדעת). האם כדי שלא יראו את הפגם שבעומקם, והאם ראייתם את העירום שלהם היא באופן מסוים גם ראיית העירום של אלֹהים. 
ושאלנו מדוע לא מנע אלֹהים מאדם ומחוה את ידיעת המוות, והרי הבושה והמוות נהיו כרוכים זה בזה כבר כשאסר על האכילה מעץ הדעת (כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת).] 




                                   
                             יוזף בויס       1952


  
    
                     















יום שלישי, 22 במאי 2018

כל הגוּפים, ועוד על צילוּם הכַּתָּבִים.

כשי' דיבר על " וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַדָּם, וַיִּזְרֹק עַל-הָעָם" חשבתי על קִרְבַת כל הגופים, של בני האדם ושל החַיּוֹת, ועל כמעט הרגשַת גופֵי החַיּוֹת, ובשֹרָן ודָמָן, על ידי גופֵי בני האדם [העם], כמעט כאילו הם עצמם הועלו לעולָה
לא חשבתי על הרגשַת סִבלן של החיוֹת, אלא על הרגשת היותן מועלות לעולָה, שהיא כמו מין הכרה עמוקה של בשרן ודמן, ונפשותיהן. הכרַת הקִרבה הגדולה.   
ושוב חשבתי על צילום כַּתָּבֵי המלחמה עם גופות המתים, כי יכולתי לראות עכשיו גם את הרגשַת קִרבת הגופים, כמין קשר בלתי נמנע של הכַּתָּבִים אל ההרוגים המתים. ויכולתי לראות גם את הקשר שלהם אל סִבלם של הנהרגים, ואת הסֵבֶל הבלתי נמנע של הכַּתָּבִים עצמם בתוך הקִרבה. 
כשהכתבים הצטלמו עם הגופות הם יצרו תמונה שתישאר תמיד, שבה, היה נדמה לי, הם לא רק מציגים את ידיעתם על המתים ההרוגים, אלא הם גם קצת כמי שהיזו על עצמם מדם המתים ההרוגים.   

[בכתבה על עזה אמר אוהד חמו שכשבעזה רע גם בישראל רע, וחשבתי לרגע שהוא התכוון גם להרגשת קִרבת הגופים ודמיון הצֶלֶם שלנו, ולהרגשת סִבלם של בני האדם של עזה על ידי בני האדם של ישראל. כמובן, יכולתי לחשוב גם שבתוך קרבת הגופים והצֶלֶם כשבני האדם של ישראל סובלים גם בני האדם של עזה סובלים. ]     
    
[ה וַיִּשְׁלַח, אֶת-נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲלוּ, עֹלֹת; וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים, לַיהוָה--פָּרִים.
ח וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַדָּם, וַיִּזְרֹק עַל-הָעָם... [שמות כד].]  

                                       
               Toter Mann und Hirschskelett  יוזף בויס  



                                   
צילום הכתבים עם גופות המתים

יום ראשון, 13 במאי 2018

הגינות הקטנות של בית החולים, "גַן החורף", הרוצח בעיר הלבנה ומחשבות האסוציאציות הפתייניוֹת.

עכשיו, כשראיתי שוב את הגינות הקטנות של ביתני בית החולים, חשבתי שהן נראות כמין גינות פרטיוֹת של האדם המטפל בהן, וששיח הוורדים שיש לו שָם מראֶה גם משהו מכמיהותיו ומגעגועיו, ושהוא בוודאי מכיר את כל חיי הוורד הזה, וכדבר כמעט מובן מאליו חשבתי שוב על תיאודור קלוטיוס [Clutius], שטיפל בגן של האוניברסיטה בליידן, ושכנראה צִייר את "גַן החורף" [או את חלקו], ציוּרֵי הצמחים ששימשו את הסטודנטים לרפואה ללימוד בעונות החורף שבהן היה הגן קופא, וכאילו היו לו שני גַנים, כי ציורי "גן החורף", שהחליפו את הגן בימי החורף, הם כמין גַן, המדַמה לו שוב ושוב את הצמחים ואת חייהם. 
קלוטיוס, שהיה רוקח, ושהגיע לליידן מדלפט, קיבל את המשרה באוניברסיטה כנראה מפני שהיה בעל ידע רב מאד על צמחים, ובציורי הצמחים של "גן החורף" נראים ידיעת הצמחים ודמיוֹנוֹת האמנוּת. 
והופיעו גם מחשבות האסוציאציות, הרופפות, המתפוגגות, וחלפו בהן דמויותיהם של הרוקח מ"בטאוויה", הוגֶה מעשֵי הרצח והאחראי להם, ושל הרופא-הרוקח הרוצח בעיר הלבנה, שהגיע לשיקגו בזמן הקמת היריד העולמי, ב 1886, וכינה את עצמו ד"ר ה' ה' הולמס, ולהרף עין של מחשבות האסוציאציות כאילו היו שני הרוצחים האלה קשורים זה בזה, בגלל היותם רוקחים, ואחרי כן ההרגשה שבכל זאת הם קשורים זה בזה, לא רק בהיותם רוצחים אלא גם ביכולת ההשפעה הגדולה שלהם על בני אדם אחרים  וברושמם של תיאורי דמויותיהם ב"פרשת בָּטאוויה" וב"השטן בעיר הלבנה". כי הרוצח מ"בטאוויה" תואר כבעל כוח והתמדה וכמי שסמכותו התבססה על תשתית אידיאולוגית, והרוצח בעיר הלבנה תיאר את עצמו כמי שנולד והשטן בתוכו ושלא יכול אלא להפוך לרוצח, כמשורר הנכנע להשראה המביאה עליו את שירתו. 
כל כך מפַתות מחשבות האסוציאציות, ולפעמים הן זייפניוֹת, אבל רושמן הוא כרושֶם נוף רחוק המואר בְּאוֹר פתאֹם, והנוהֵר אלינו פתאֹם. וכאילו כל פרטֵי הנוף נוהרים אלינו לרגע אחד
ובתוך כל הפרטים הנוהרים אנחנו יכולים לראות גם את פרטֵי צמחי הרפואה, והכמיהות אליהם, והציוּרים, והרַצְחָנִים, ואת הטוב והרע, הגדולים מִמֶּנּוּ, ואנחנו מַכּירים אותם כמעט לגמרי, לרגע אחד.  
    
    
[פרשת בָּטאוויה. סימון לייס. הוצאה לאור תשע נשמות.
השטן בעיר הלבנה. אריק לארסון. הוצאה לאור בבל.
Clutius   עבר מדלפט לליידן ב 1594 ונשכר על ידי האוניברסיטה כדי לפקח ולהשגיח על הגן. הוא הלך לעולמו ב 1598, כשהיה בן חמישים וארבע. ]       


  

                                                     


View of Batavia     Hendrick Jacobsz. Dubbers  1640 - 1676





                                         

                         תומס מורן.היריד העולמי בשיקגו ,Chicago World's Fair   1894  Thomas Moran 

        




           


                     Jackson Park lagoon in Chicago Becomes A Canal Of Venice During 1893 World's Fair

יום שלישי, 8 במאי 2018

מלחמות, מעשֵי הֶרֶג, מעשי עוולה וגאוות הדַּעַת טוב ורע.




ברשימה "מאסטר [או: רב-אמן] של מלחמה: דימויֵי קונפליקט של ליאונרדו דה וינצ'י", ב"גרדיאן", כתב ג'ונתן ג'ונס שרישום ההכנה של ליאונרדו דה וינצ'י לראשֵי שני חיילים בקרב אנגיארי מראֶה את הִשתקפוּת מציאוּת הקרב בעיניו של לוחם זקן, ומביא עמו את הייאוש, הצער וחוסר התחושה של זמן חיים של אלימות
ג'ונס כתב שליאונרדו דה וינצ'י תכנן מגוון של כלי נשק מוזרים ואכזריים, שבהם גם טילים ומכונות ירייה, ושהיה למהנדס מלחמה, ושכל ההתנסויות האלו שֶלּוֹ הזדקקו בעיניים העגומות, בצעקת הייאוש ובעור הקשה של הלוחם השֹורֵד המַר שברישום
לא הובעו ברישום הזה וברישומי המלחמה של ליאונרדו דה וינצ'י תהיות על התחלות המלחמות וסופיהן, ולא הובעה בהם המחשבה על הפסקת המלחמות בעולם, חשבתי אחרי שקראתי את הדברים האלה, והמחשבה הזאת נקשרת עכשיו אל מחשבות אחרות, על תיאור מעשי הזוועה ב"פרשת בָּטאוויה". אף על פי שבתחילת הספר מצוטטות המִלים "כל שצריך כדי שהרע ינצח הוא שהאנשים הטובים לא יעשו דבר", מתוארת בו הִתפתחוּת אירועי הרציחות ומעשי הזוועה האחרים ב"בטאוויה" כתלויה גם במקריוּת אירועים אחרים. התפתחות המעשים הרעים והטובים שניהם היתה תלויה גם במקריות של אירועים לא צפויים, וכאילו היתה עשויה גם מהתפצלויות לא צפויות של אירועים, אבל נדמה לי שמובעת כאן  גם המחשבה שהרע והטוב הם גדולים מאד, ואיננו יכולים לראות אותם במלואם ואיננו יכולים להכיר אותם לגמרי
ובעצם, דעת טוב ורע אינה יכולה לראות אותם במלואם, היא רק יכולה לדַמות לה את מלואם, אני חושבת עכשיו. לפעמים, בגאוותה, היא מאמינה שהיא רואה את מלואם.  
נדמה לי עכשיו שתיאור הציוּר "טבע דומם עם רֶסֶן" של טורנטיוס בספר כ"מטאפורה חזותית קפדנית שפירושה חומק מאתנו" וכ"מספק כליל את המבט ובה בעת שומר על סודו הנעלם" מופיע בספר לא רק בגלל הקשר המסוים של טורנטיוס לאירועים המתוארים, אלא גם כמין דימוי לאי-היכולת להבין לגמרי את זוועַת אירועי הרציחות, האונס, וכל השאר. 
נדמה לי שברישומים האלה של ליאונרדו דה וינצ'י וב"פרשת בטאוויה" אין גאווַת הדעת טוב ורע
קצת כמו ב"טבע דומם עם רסן" יש בהם רק דימוי קפדני, שמלוא פירושו חומק מאתנו

["פרשת בטאוויה", סימון לייס. תרגום אנמרי בארטפלד. הוצאה לאור תשע נשמות. ]       
   



                          
   ליאונרדו דה וינצ׳י  The Battle of Anghiari, Study of battles on horseback and on foot

                     ליאונרדו דה וינצ׳י . שני ראשי לוחמים בקדב אנגיארי.   Studies for the Heads of Two Soldiers in the Battle of Anghiari (1504-05) by Leonardo da Vinci. Museum of Fine Arts, Budapest



                                     

                                               d Bridle, JohannesJohannes van der Beeck (Torrentius), Emblematic still life with fagon, glass, jug and bridle
Johannes Torrentius, Emblematic Still Life, signed and dated “T. 1614”, Rijksmuseum