יום שני, 14 באוקטובר 2019

מתוך "כרישום התקבצות העלים", הוצאת כרמל.


מתוך "כרישום התקבצות העלים", הוצאת כרמל.            


"והגעתי עד פה בטבעיוּת, אמר, כמו הנוסע בדרך, הרואה את שֹדרת העצים הנטועה לאורך הדרך נעה אל המרחק, ואת העלים מתגלים בבהירות מימינו ומשמאלו, ומרגיש בתוכו את הִתרחקוּת העצים וגם את הִתקרבוּת העלים, והרגשתי שאני יכול לראות את הכֹּל, את עמעוּם הצורות ואת התבהרותן, ואמרתי לאִמי, אני יכול לראות הכֹּל, ואיני רוצה להפסיד את הראייה. ראיתי את עצמי בכללוּתי ובפרטַי, ובתוך הפרטים ראיתי גם את סִבלהּ של חפציבה, ואמרתי לאִמי גם את חפציבה אני רואה, ואיני רוצה לבטל את הראייה הזאת. אמי שאלה אם הפסקתי לכעוס על חפציבה, ואמרתי הרי גם על עצמי כעסתי, ולפעמים לא הבחנתי ביני לבינה, והרי לפעמים ראיתי את עצמי מתערבב באנשים אחרים, והרגשתי את זהותנו המשותפת, ואף על פי שידעתי שחפציבה רואה עצמה כאדם נפרד, ראיתי גם אותה בתוך הזהות המשותפת. ויכולתי לומר לה שהתאים שבגופינו הם אחים, אבל לא רציתי להכריח אותה להרגיש את אחוות הבשר והדם, מפני שהיא סלדה מדברים כאלה. דווקא היא, שהסכימה לדבֵּר על כל עניין נפשי, סלדה מן הדיבור החושף את הגוף, והמגלה את היותנו בשר. גם אמי ואחותה סלדו מגילוי הבשר, וחשבתי שהיתה זאת צניעות עמוקה, שקבעה למענן את היפה ואת המכוער. כך חייתי ליד הנשים הנפרדות האלו, ובאותו זמן הייתי גם מתערבב בהן ובאחרים, ולפעמים הייתי לכאורה אובד, וחוזר, והבנתי שהאפשרויות שלי רבות..."     

יום שבת, 12 באוקטובר 2019

בַּהִרְהוּר על תחילתו של יער [סיפור קצר מ״ענן באמצעו של הרכס״. הוצאת כרמל]



בַּהִרְהוּר על תחילתו של יער [סיפור קצר מ״ענן באמצעו של הרכס״. הוצאת כרמל]
היום אטלפן לבִתי, אני חושבת, ומנסה לדמות את מה שיהיה בשיחתנו. אולי אותו דבר שאין לקרוא לו בשם, שהיה בשיחותיי עם אִמי, אני חושבת. כמו זיכרונות נעורַי מופיעים עכשיו גם זיכרונותיי מימי ילדותה ונעוריה שלה, ונדמה לי שהם דומים קצת אלו לאלו. 
ובכל זאת, הרי כשאני חושבת על כך שילדַי לא פנו אל האמנוּת, אני יכולה לראות שהתרחקותם מן האמנות דומה ליכולתם לחיות הרחק כל כך ממני. לרגע אני כמעט מתפלאה על ההתפתחות הזאת של השוני בינינו ועל מידת העצב שלי. אבל הם מוכרחים להיות שונים ממני, אני חושבת, ומתארת לי שגבריאל לא היה נעצב כלל בגלל הדבר הזה. אני מנסה לזכור עכשיו את גודל ההפתעה שגרמה לנו אישיותו שלו כשהופיע אז אצלנו, ואת התערותה הנעימה של האישיות הזאת אל תוך חיי. אז, כמובן, היה שוני התכונות שלנו מעֵין מרחב נפתח, שבו התבהרו רוב הדברים ורק מיעוטם הוצללו. אולי לא הבנתי די את היפתחות המרחב של ילדַי, אני חושבת עכשיו, כשאני יכולה כבר לראות את תחילת התקדרותם של השמַיִם מעלי. 
אני רואה כיצד נפרדים זיכרונותיה של בִתי מזיכרונותַי, ואף על פי שנדמה שנתתי לה משהו מימֵי הקֵיצים ההם שלי, אני יודעת שלא נתתי לה את הירָקמוּת הציוּרים בשעות אחר הצהרים על המרפסת. 
אתמול טלפנה אשתו של אחי, סילביה. אנחנו כמעט לא מתראות זו עם זו מאז שאחי הלך לעולמו. אף פעם לא הצלחתי להיות קרובה לאיירה כפי שהיית אַת, היא אמרה, אף פעם לא הצלחתי לחדור אל תוך העולם הזה שלכם. 
אבל היה גם העולם שלך ושלו, עם האהבה והכל, אמרתי, ולא הצלחתי לנחם אותה. היא הביטה אל כל השנים שעברו, והרגישה שזיכרונותיו של איירה דחקו אותה אל הבדידות האיומה שהרגישה עכשיו. היינו ילדים, אמרתי, ובילינו די הרבה בחברת אִמֵנו, שהיתה שקטה מטִבעה, ולא היה כמעט דבר שיכול לזעזע את הימים ההם של ילדותנו. אולי היינו מאושרים אז, אמרתי, הוא היה אחי הבכור, עם כל מה שיש בזה, והוא היה נאה וטוב ממני, וכשסיים את לימודיו בבית הספר והתחיל ללמוד באוניברסיטה נשאר כה קרוב אלינו, קצת כמו שתיארה לה אִמֵּנו אחרי שנולדתי. לא ראינו בו אז כל סימן לכך שיחלה בגיל צעיר, ולא דימינו את חיינו בלעדיו, אמרתי. 
אני מדמה לי שאאמץ אותה קצת עכשיו, אבל בעצם אני חושבת רק על עוד שיחות טלפון כאלה. כן, לא נוכל לעשות יותר מזה, אני חושבת. כמוהַ אני תמהה על בדידותי, בלי אמא, אבא, איירה וגבריאל. 
הזמנתי אותה אלי, ואנחנו יושבות על המרפסת בימי סוף הקיץ, והיא מגישה לי תה עם עוגיות ואומרת שהיא אוהבת לעשות זאת. היא אופה אותן במין קלות במטבח שלי, ומספרת לי על ימי האוניברסיטה עם איירה. הזיכרונות שלה מתערבבים קצת והיא אומרת שהיא ואיירה הכינו ארוחות ליליות ממש במטבח הזה בחופשת החגים. היא אומרת פתאום שאולי נכין ארוחת לילה. רק אחת, היא אומרת. 
היא שואלת על מה אני כותבת עכשיו. 
כמו תמיד, על אמנות ועל דברים אחרים, אני אומרת לה. 
בעוד יומיים היא תיסע, ונדמה לה פתאום שכאן יימשך הקיץ עוד זמן רב. עכשיו אנחנו כבר כמעט אחיות בעיניה. היא אומרת שתוכל לחשוב עוד זמן רב על הימים האלה שלנו. 
עכשיו, אחרי שנסעה, גם אני חושבת על כך. כשחיכיתי אִתה בתחנת הרכבת שאלתי מדוע לא התחתנה שוב, והיא אמרה, לא היה לכם תחליף. 
אני חוזרת אל ציוּר גירי הפסטל שמעל שולחן הכתיבה. נוף העצים הסמוך לבית מצויר במין קירבה. נדמה שבעיקר רכוּת הגירים היא זו המביעה את המגע הקרוב עם הנוף. או את מגעה של הפרטיוּת עם מה שמחוץ לה. אבל הרווחים המצטמצמים בין העצים יוצרים גם את אשליית התחלתו של יער. נדמה לי שכל ימי ילדותי נמצאים שם, בַּהרהוּר על תחילתו של יער. 
אני חושבת שאולי סילביה, בישיבתה פה על המרפסת, הרגישה את מגע הפרטיות עם החיים שמחוצה לה. אולי בימי הקיץ האלה אִתי היא היתה קצת גם עם איירה ועם אִמי. 
בזמן שסילביה סיפרה לי בטלפון על משהו שאירע לפני שנים נזכרתי שהיתה יפה מאד. אבל אז, לפני שנים, אני חושבת, לא הערכתי די את יופיהּ. עכשיו אני מנסה לדמות לי כמה התענג איירה על יופיהּ
אולי היתה רק איזו אי הבנה, אמרתי לה כשאמרה שאִמי ואבי לא רצו שאיירה יתחתן אִתה. היא אמרה שהרגישה את זה בעיקר אחרי שאיירה מת. אבל זו רק אי הבנה, אמרתי לה, הם רק נהיו עצובים כל כך. והרי הם חיבבו אותך, אמרתי. 
היא שאלה למה לא סיפרתי לה אף פעם על מה שעשיתי בהוראת האמנות. 
אני לא יודעת, אמרתי, גרתם הרחק כל כך, וכמעט לא דיברנו על העיסוקים שלנו. הייתי רוצה לדעת על זה, היא אמרה. 
אהבתי לעשות את זה, אמרתי, זה היה כמעט כמו להיות כל הזמן עם האמנות. עכשיו אני לבדי אִתה, אמרתי. 
היא אמרה שהיא עצמה שכחה כמעט כל מה שלמדה באוניברסיטה. היא אמרה, כדאי שאבוא לאפות לך עוד עוגיות בקיץ. 
אולי את צודקת, אמרתי. 
היא היתה מזכירה שנים רבות, ואמרה עכשיו שהיתה מוכרחה לקחת את העבודה הזאת אחרי שאיירה מת, ושזה לא היה רע כל כך, אבל לא השאיר לה הרבה זמן. היא אמרה שאולי תוכל למכור את הדברים שהיא אופה לחנויות בסביבה. זה שימח אותה. היא יכלה פתאום לחשוב על מין קשרים מסחריים כאלה, שדברים נעימים צומחים מהם. 
אמרתי זה רעיון מצוין. 
היא אמרה אני אוהבת אותך, אטלפן אליך שוב בקרוב.

יום רביעי, 9 באוקטובר 2019

אין פֶּתַח לאלֹהים [שיחות עם ישראל פיבקו]

...ואין כאן פֶּתַח לאלֹהים, אמר ישראל כשדיברנו על וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ ... מִלִּפְנֵי יְהוָה, ואמר אחרי כן שהדברים שאמר יונה לאנשי נינוֵה, עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת, הם לא דברי אלֹהים, רק יונה אמר אותם, וכל זה קשור למי הוא נביא ונביא שקר ונביא אמת, ונאמר במשנה " נביא השקר המתנבא על מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו מיתתו בידי אדם, אבל הכובש את נבואתו...מיתתו בידי שמים..."[משנה ה], נביא השקר וזה שכובש נבואתו, שאינו רוצה להגיד את הנבואה, ניכרים על פי דרך מיתתם, ואלֹהים תלוי בנביא שידבר בשבילו אל העם, אמר ישראל, וזה מין פתח לנביא שקר, שחושב שאלֹהים מדבר אליו
ובתלמוד ירושלמי נאמר "הכובש על נבואתו כיונה בן אמיתי", וזה הסבר ל"הכובש את נבואתו", כיונה בן אמיתי, שלא רצה להגיד את הנבואה, את דברי אלֹהים, ובעצם, נאמר כאן בתלמוד שלא אלֹהים אמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת. והמדרש הזה אומר שלא צריך נבואה, כי יונה אמר מעצמו עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, ואנשי נינוה חזרו בתשובה בלי דברי אלֹהים. 
אבל ר' יונה אמר יונה בן אמיתי נביא אמת היה, ומהו נביא אמת כאן, שיָדַע מה שעתידים אנשי נינוה לעשות, בדומה לידיעה של אלֹהים, וחז"ל אומרים "אמר יונה יודע אני שהגויים קרובים תשובה הן והריני הולך ומתנבא עליהם והם עושין תשובה...", שיונה ידע על תשובה יותר ממה שאלֹהים ידע, ורצה להוכיח לאלהים שהנטייה של אנשי נינוה לתשובה גדולה משל עם ישראל, ושהם לא זקוקים למה שאלֹהים יעשה או יאמר להם. ובעצם, אמר ישראל, יונה אמר כאן אני לא זקוק לנבואה, ובעצם יונה אמר גם שכשהוא בורח מפני אלֹהים הוא גם מציל את עם ישראל ממה שיפרע מהם אלֹהים על שאינם קרובֵי תשובה
אבל יונה לא הצליח להציל כך את עם ישראל, אמר ישראל, ואיפה אלֹהים פרע מעם ישראל? כשאשור, שעיר בירתם נינוה, הִגלו את עם ישראל, והיתה להם זכות להשמיד אותם כי הם היו קרובֵי תשובה ועם ישראל לא היו קרובֵי תשובה.   

[תלמוד ירושלמי: "הכובש על נבואתו כיונה בן אמיתי. א"ר יונה יונה בן אמיתי נביא אמת היה את מוצא בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא [יונה א ב] קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני, אמר יונה יודע אני שהגויים קרובים תשובה הן, והריני הולך ומתנבא עליהם והם עושין תשובה והקב"ה בא ופורע משונאיהן  של ישראל...". מסכת סנהדרין פרק יא] ["שונאיהן של ישראל"  הוא ישראל. כמין לשון סגינהור] 


 

                                     

יום שבת, 21 בספטמבר 2019

השָֹפָה קשורה לעֶצֶם ובָשָֹר [שיחות עם ישראל פיבקו]

שאלנו על מקורות המִלים "אִיש" ו"אִשָּה" ב"לזאת יקרא אִשָּה כי מאיש לֻקחה זאת" ועל השם "אֱנוֹש", והלכנו אל הכתוב במדרש, "...נשא אדם אִשה מקרובותיו עליו הוא אומר עֶצֶם מעֲצָמַי, לזאת יקרא אִשה כי מאיש לוקחה זאת, מכאן שניתנה התורה בלשון הקודש..." [בראשית רבה פרשה יח], שרק אִם היא מקרובותיו נאמר עליו עצם מעֲצָמַי, והמדרש כמו נוגע כאן באש, בדבר המפחיד והמחריד, כי קרובותיו יכול להיות גם אחותו, אמר ישראל, ובעצם גם אִשה שמאיש לוקחה ב"בראשית" היא גם אחותו, והקִרבה הגדולה של אח ואחות והאיסוּר הגדול שלה נמצאים גם ב"אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ" שאמר אברהם לשרה, 
ולמה מכאן שניתנה התורה בלשון הקודש, כי השפה קשורה לעצם ובשר, לַעצמי, והיא מבודלת בַעצמי, וכמבודלת היא יכולה להיות שפת קודש, אמר ישראל, והמדרש אומר שרק כשהאדם קרא "אִשה" התחילה שוב שפת קודש [לא כשקרא שמות לחיות], כי איש ואִשה הם ריבוי, בלי תפקיד שיש בזכר ונקבה, ורק כאן היה שוב צורך בלשון קודש שמתארת ריבוי, כמו בבריאת העולם, והמדרש אומר רק כשיש איש ואִשה שהם ריבוי, לאותו הדבר, יכולה השפה לקדֵש אותם
 [ויש כאן מין ויכוח, האם השפה היא שפת קודש רק בין בני אדם או של אלֹהים לעצמו, כמו בבריאה]. 
וחשבנו שהשפה המתארת איש ואשה שאין להם תפקיד, והמְקַדֶּשֶת אותם, כמעט מתארת הפשטה שלהם. 
וחשבנו שבשם "אֱנוֹש" חזרה התורה אל איש ואִשה, ולא אל זכר ונקבה ברא אותם, ולא אל אדם. ורק אז הוּחַל לקרוא בשם יהוה.      

[בראשית: בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹזָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם
וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי  וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.
וּלְשֵׁת גַּם-הוּא יֻלַּד-בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ; אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה]


                                               

יום רביעי, 11 בספטמבר 2019

הגינה שלנו נהייתה גַּן כשמיכאל קרא לה "גַּן".

הגינה שלנו נהייתה גַּן, לזמן-מה, אבל הרי מלכתחילה היתה יכולה להיות גַּן, והרי נטענו אותה ושמרנו אותה, ואנו מתהלכים בה, והיא מקום ותמוּנַת מקום, והרי בעיקר בשביל שנוכַל להאמין שעציה וצמחיה ופרחיה שייכים לנו במידה מסוימת היתה גינה בעינֵינוּ. כי לא יכולנו להאמין שגן ועציו וצמחיו ופרחיו וכל אשר בו יכלו להיות שייכים לנו אפילו במעט
עכשיו, כשהגינה נהייתה גן, לזמן מה, היה נדמה לנו שרוחות אחרי הצהרים האהובות הגיעו אל הגן מגַּנִּים רחוקים, משאר גַּנֵּי העולם. ולזמן מה בהַק הגן שלנו ביופיין של רוחות אחרי הצהרים. 
קראתי שוב את המִלים "כשאני משתמש במִלה, אמר הַמְתִּי דַּמְתִּי בלגלוג מה, פֵּרוּשָהּ הוא בדיוק כפֵּרוּש שאני בוחר לתת לה, לא פחות ולא יותר. השאלה היא, העירה עליסה, אם מותר לך לתת למִלים כל כך הרבה פֵּרוּשִים שונים. השאלה היא, אמר הַמְתִּי דַּמְתִּי, מי פה האדון זה הכֹּל" ב"עליסה בארץ המראָה", אבל לא רציתי לקשור את הדברים האלה בעניין הגן שלנו, והרי לא תמהנו על פֵּרוּש המִלה "גַּן", שנאמרה פתאֹם, אלא רק האמַנו שלזמן מה היתה אצלנו מהוּת הגַּן.                  



[הציטוט מ״עליסה בארץ המראה״. לואיס קרול. תרגום אוריאל אופק. הוצאת מחברות לספרות]

          
                 
     

The Upper Terrace Garden, Italian Garden, And Lake

The Upper Terrace Garden, Italian Garden, and Lake, Trentham, UK, England, engraving 1870s, Britain





יום שני, 9 בספטמבר 2019

חוּר, מדרש על מדרש, ודון קישוט איש למנשא, ספר שני [שיחות עם ישראל פיבקו]

["ויבן פתאם, כי האיש האורח היושב בזה, הלוא הוא דון קישוט איש לַמַנשא, אשר ספר קורותיו הראשונות מקרא חמדה הוא לנסיך..." "דון קישוט". סרוונטס. ספר שני עמ' רלה. תרגום ח. נ. ביאליק]
"בתחילה הלכו אצל חוּר אמרו לו [שמות לב] קום עשה לנו אלֹהים, כיון שלא שמע להן עמדו עליו והרגוהו", ויש כאן מדרש על מדרש שבו חוּר הוא בנה של מרים, והלכו בתחילה אל חוּר ולא אל אהרון כי אהרון לא ניסה לשכנע את העם לא לעשות את המעשה, אמר ישראל, וחז"ל לא יכלו לקבל את זה, והיו צריכים מניע קודם, ואמרו בתחילה הלכו אצל חוּר. 
ואפשר שהמדרש צוחק על אהרון כאן, אמר ישראל, אבל אפשר שהמדרש רואה כאן משפחה שלמה ואומר שיש כאן שחיתות של משפחה. 
וכשהשושלת צריכה לעבור דרך מרים הרי בנה חוּר צריך להמשיך את השושלת, והם פונים, במדרש, לבן של מרים בגלל "וַתֵּתַצַּב אחותו מרחוק", בגלל אשמתה שם, והרי היא, שאמרה לאביה [במדרש] שהוא גזר כְּלָיָה על כל ישראל כשלא רצה להוליד עוד אחרי גזרת פרעה, גָּזְרָה על משה ב"וַתֵּתַצַּב אחותו מרחוק", ורק בת פרעה הצילה אותו, ועכשיו, כאן במדרש הזה, הם אומרים לה בנך חוּר נושא את הגורל של הטעות שלך. 
ואהרון כאן במדרש שמע שהרגו את חוּר ומיד נתיירא, וה"זבוּחַ" לפניו הוא חוּר, ויש עכשיו מין עורמה במדרש, ואהרון לא סתם נתיירא שמא ימות גם הוא אלא  נתיירא בגלל אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ומיד הן גולין, ועשה להם את העגל  כדי שלא יהיו גולין. במעשה העגל נגד אלֹהים הוא יציל אותם מהגלוּת. כאן במדרש הזה עבודה זרה מצילה את בני ישראל מגלוּת, ואפשר לזכות בארץ ישראל בלי ה', אלא עם אלֹהים אחרים.   

[הספר השני של "דון קישוט" מציג  את דון קישוט כמי שהוא לא יְצִיר-הסִפְרוּת ויציר-הסִפרוּת כאחת. רק כאילו, והרי הוא כולו בִּדְיוֹן
ובעצם הוא לא עושה מה שהמדרש על מדרש עושה, והרי המדרש על מדרש על הכתוב בתורה אומר חוּר היה.]  

[שמות יז  " ט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק; מָחָר, אָנֹכִי נִצָּב עַל-רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדִיי וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר-לוֹ מֹשֶׁה--לְהִלָּחֵם, בַּעֲמָלֵק; וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר, עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה   "]

[ויקרא רבה. ג
"רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא פתר קריא באהרון בשעה שעשו ישראל אותו מעשה בתחילה הלכו אצל חור אמרו לו [שמות לב] קום עשה לנו אלהים כיון שלא שמע להן עמדו עליו והרגוהו הה"ד [ירמיה ב] גפ בכנפיך נמצאו דם וגו' וזהו דמו של חור [שם ירמיה ב] לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה אשר עשו אלה אלהיך ישראל ואחר כך הלכו אצל אהרון אמרו לו קום עשה לנו אלהים כיון ששמע אהרון כן מיד נתיירא הה"ד [שמות לב] וירא אהרון ויבן מזבח לפניו נתיירא מהזבוח לפניו אמר אהרון מה אעשה הרי הרגו את חור שהיה נביא עכשיו אם הורגים אותי שאני כהן מתקיים עליהם המקרא שכתוב [איכה ב] אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ומיד הן גולין..." ויקרא רבה]


                 

יום שבת, 7 בספטמבר 2019

טענתה של האישה בחלום [2]

חלמתי שאִשה בחנות של תכשיטים צבעוניים אומרת שכולנו רוצים לנסוע למקומות רחוקים. בעצם, היא ניסחה בדרכה דברים דומים מעט לאלו שאמר קודם לכן סוֹפֵר שהתראיין בתכנית טלוויזיה, על כמיהַת בני האדם אל הנדוּדים, אבל  היתה בדבריה גם תוכחה כלפַּי, והרי כבר מלכתחילה לא רציתי להסכים עם הדברים שאמרה, ואילו עם דבריו של הסופר הִסכמתי, כי ראיתי בהם את הנדוּדים חסרֵי הממשוּת, כתמונות-חלום. 
וכשהאִשה בחלום טענה שנִטפלתי לניסוח של דבריה בעת שהייתי צריכה לשים לב אל הכוונה שלהם, היא לא התייחסה, כמובן, אל הכוונה הנסתרת שלהם, לחנך אותי. וגם מן הבחינה הזאת היה לסופר שהתראיין בתוכנית הטלוויזיה יתרון. הוא לא הכיר אותי כלל. 
  
[הציוּר של פיץ הנרי ליין לא שייך לכל זה, אלא בִּדְיוֹן האניוֹת והים הוא גם כמעט בִּדְיוֹן הנדוּדים.]                     


           

Salem Harbor   

 1853