יום רביעי, 13 באוקטובר 2021

יוֹמנסִפְרוּת 10. בחזרה אל ״הנִבחר״.

 


כמעט בנוחות הנפש קראתי את ״הנִבחר״ בלי הכרַת הסיפוּר הרובץ כמעט מתחתיו, בלי החשש היכול לצמוח מרביצת הסיפוּר היָשָן תמיד. אבל הִכרתי, אחרי כן, את יכולתו לצמוח כשקראתי את ״יוסף ואֶחָיו״, כי עצום כל כך הצורך של ״יוסף ואֶחָיו״ להתקיים עם ספר בראשית, כשבעצם ספר בראשית נהיֶה מין תמיכה רובצת תחתיו וגם העִרְעוּר שלו.

 

בחזרָתי אל ״הנִבחר״ מופיע זִכרון אדם וחוָה שהיו כעֵין אח ואחות ואברהם ושרה ב״אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ״ ואהבת מפקד בּוֹר-בית-הסוהר ב״יוסף ואֶחָיו״ וכמעט ידיעה על בריאתם המשותפת של האסור והמותר. 

ונדמֶה לי שיוסף יפה-התואר הנבחר העולה מבור תחתיות אל קצה ייעודו הוא תחילתם של יפֵי-התואר, הנִבחרים, הקרובים למותר ולָאָסוּר, אצל תומס מאן. 

וכן, כאילו מ״בראשית״ אל הסִפרוּת של תומס מאן עוברת מין ידיעה ישָנָה על הֱיוֹת יפֵה-התואר לנִבחר. כמעט כמין חוק. 

 

[ועוד בחזָרתי, כדבר מובן מאליו, הצורך של הסיפור עצמו להיות נִבחר]

 

[״מצביונה של מלכוּת יש בו יותר מן השרוי לו לפי שנולד בחטא גדול שכזה״

״בן חמש-עשרה ובן שש-עשרה, היה הנער יפה-תואר...״ . הנבחר, תומס מאן, תרגם מרדכי אבי שאול.     

״יחסו של אדם אל נערה אשר כבר אל אִמהּ הוא נמשך ברגשי אהבה, יש בו מידה מסוימת של יסוד אבהי, ולפיכך מתעוררים כנגד קשר הנישואין עמה חששות פנימיים". יוסף ואחיו. תומס מאן. מגרמנית מרדכי אבי שאול. 

 

ודמיון יְפִי האח והאחות המולידים בחטא ליפי הנער ב״מוות בונציה״: ״...לקלסתר הנער החיוור והעדין״, ״יפיפיים בקלסתרם החיוור...״ (הנבחר), ״ביופיו כליל השלמות של הנער. קלסתרו החיוור, הענוג...״ (מוות בונציה)]

 


                                                       


יום רביעי, 6 באוקטובר 2021

זו הדֶּבֶר. הַדָּבָר הַזֶּה [שיחות עם ישראל פיבקו]

 


היתה לנו תהייה על הדֶּבֶר ועל הִדְבִּיר ועל דָבָר שהוא דבר נאמר, ועל דִבּוּר, שיש בו כיליון, וישראל אמר בעברית הדיבוּר יצר את האור ויכול ליצור כל דבר, גם כיליון, וכשאלֹהים אמר יהי אור הוא אמר את זה בתוך חלל, והדיבור יָכֹל למלא את החלל בכל דבר, באור, בכיליון. 

וכאן, הדֶבֶר הוא יד ה׳ הוֹיָה. יד ה׳ ולא דיבור, ובכל זאת קיימת גם ההרגשה שהוֹיָה, הנדיר הזה, לא מוחשי לגמרי. 

ונִשְעַנּוּ קצת על דברֵי פרופסור פלוסר, ״בחבקוק ג 5 מדובר על דֶּבֶר בקשר להליכת ה׳ בפארן. בתרגום השִבעים הוא מתורגם דָּבָר [לוגוס] כאילו דֶּבֶר ודָבָר הם אחד.״ אם כן, דיבור של אלֹהים על פי התרגום הוא חזק [אחת מהמכות], בעל כוח, אבל במדרש כאן אין לאלֹהים כוח עצום, אלא יד חזקה, כלומר יד פיסית ולא דיבור. זאת חולשה של אלהים. יד חזקה היא חולשה. עם ההזדקקות לתואר ״חזקה״. וכך אפילו הדֶבֶר הוא חולשה כי יש חולשה ב״חזקה״. וכן, הדֶּבֶר הוא הראשון הממית בין המכות, הראשון שאלֹהים ממית בו, אבל המוות הזה לא הביא לכניעת מצרים, אמר ישראל. 

וחשבנו, אם כך, ״הַדָּבָר הַזֶּה״ בהמשך הפסוק בשְמוֹת כמעט מחזֵק את יד ה', כי אולי ״הַדָּבָר״ מביע גם דָּבָר נאמר ודיבור, וחשבנו שהמדרש יודע שיש חולשה ב״ בְּיָד חֲזָקָה - זו הַדֶּבֶר״, ורוצה את הוֹיָה ואת ״הַדָּבָר הַזֶּה״.    

 

 

 

 

[וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרעַ נְטוּיָה, וּבְמרָא גָּדל, וּבְאתות וּבְמפְתִים. 

 

בְּיָד חֲזָקָה - זו הַדֶּבֶר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵה יד ה' הויָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים, בַּחֲמרִים, בַּגְּמַלִים, בַּבָּקָר וּבַצּאן, דֶבֶר כָּבֵד מְאד. ]

 

[שְמוֹת: ט,ג הִנֵּה יַד-יְהוָה הוֹיָה, בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן--דֶּבֶר, כָּבֵד מְאֹד.  ט,ד וְהִפְלָה יְהוָה--בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל, וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם; וְלֹא יָמוּת מִכָּל-לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, דָּבָר.  ט,ה וַיָּשֶׂם יְהוָה, מוֹעֵד לֵאמֹר:  מָחָר, יַעֲשֶׂה יְהוָה הַדָּבָר הַזֶּה--בָּאָרֶץ.  ט,ו וַיַּעַשׂ יְהוָה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, מִמָּחֳרָת]

 

                                                  



 

 

יום שבת, 2 באוקטובר 2021

יוֹמנסִפְרוּת 9 [עוד על ״נחל קופר״]


 

לפעמים כמה מִלים נוגהוֹת בנֹגַהּ דק על הספר כולו ונדמה אז שהוא כולו נוגֵהַּ. המִלים ״1045ליש״ט ניתנו לאלן דוהרטי, האומנת הזקנה של בֶּרְק, אשר יצאה בעקבותיו לאוסטרליה זמן-מה לאחר צאת המשלחת לדרכה״ נוגהות לקראת סוף הספר, פתאֹם, כמעט כתעתוע, כמעט כמו אותם ״מראות תעתועים מוזרים נִכחם על פני המישור״ או כשַחַר-דק-פתאֹם על פני המישור.  

אלן דוהרטי האומנת הזקנה של בֶּרְק היא כמין חֶזיוֹן-תעתועים-פתאֹם על פני הספר, כמעט עלומה אבל נוגהַת בְּנֹגַהּ-בהיר-פתאֹם שלה ושל בֶּרְק ושל עָבָר שלה ושלו, ושל יציאתה בעקבותיו לאוסטרליה [כשהוא בן 39], ושל מסעו אל לב היבשת, ושל מותו שם, ואולי של הרגשת אסון ושל אהבה ארוכה בתוך הזמן. 

 

כשחיפשתי לפני שנים ידיעה כלשהי על אלן דוהרטי האומנת הממשית של בֶּרְק לא מצאתי דבר, והשוויתי אז את דְּמוּת-הסִפְרוּת שלה לדמות מינקת רבקה בספר ״בראשית״, כי המִלים ״וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת״, פתאֹם, נוגהות על רבקה, על יעקב, על עזיבתו הארוכה, על דבר אבוד. 

 

 

[דבר אחר. שוב ראיתי איך תיאוּרֵי חקירוֹת הוועדה והעדויות שנִתנו לה, לקראת סוף הספר, מראים לא רק את העָלוּם של המסע ושל תוצאותיו, אלא גם משהו מן העָלוּם הטבוּעַ בסִפרוּת עצמה.]

 

 

[הציטוטים מ״נחל קופר״, אלן מורהד, תרגמו רחל רביד ושמואל שיחור, עם עובד, 1965]

 


                                              

A dog's eye view: Mud Desert from Desolation Camp. Ludwig Becker's last painting before he died on the ill-fated Burke and Wills expedition, 1861. Courtesy State Library of Victoria, ID H16486,ציור אחרון של בֶּקֶר, לפני מותו 


יום חמישי, 30 בספטמבר 2021

יוֹמנסִפְרוּת 8


אני מדמה לי שראיתי אז ב״נחל קוּפֶּר״ מַראות שראתה בו אִמִּי, מַרְאוֹת-חֶזיוֹנוֹת אִמי על ארץ רחוקה כַּבִּירָה, כשעדיין לא ראתה כל ארץ מחוץ לארץ-ישראל, ואני כמו נגררת לראות שוב אותם חזיונות שלה ואת חזיונותיו שלו. חזיונות-סִפְרוּת על תולדות ממשיוֹת של מסעות חֵקֶר אוסטרליה. 

 

בתחילה השיבה אל דמותו הנהדרת של צ׳ארלז סטארט [שהנהגתו ״אך תהילה יאה לה״], דְּמוּת-הסִפרוּת שלו או דמוּת-הממשוּת שלו ששמרתי בלִבי, ודברים ממשיים שכתב: ״רעיון מוזר מקנן בלבי, שאולי ים תיכון נמצא לא הרחק מן הדארלינג, בקו הרוחב 29, ושעלי להכין עצמי למסע״. והשיבה אל תיאורי התלאות שנִתנסו בהן סטארט ואנשיו, ש״התקרבו אל לב היבשת מרחק 150 מילין ממנו, ועשו שם שנה ויותר, מבודדים מן העולם, כבני אדם על כוכב אחר, ואף הביאו מידע רב-ערך עמהם״, ואל תיאוּרֵי חיי הציפורים ותיאור מִדבר-האבן שכתב סטארט, ואל הצער על מותו של סטארט.   

 

ואחר כך גם שיבת הצער על מותם של בֶּרְק, של בֶּקֶר ושל וילס. על מותם הממשי ועל מותם בחֶזְיוֹנות-הסִפרוּת.

                

 

[הציטוטים מ״נחל קופר״, אלן מורהד, תרגמו רחל רביד ושמואל שיחור, עם עובד, 1965]



                                                   


        

 

    

           



 

יום שלישי, 28 בספטמבר 2021

״אֲנִי״ [שיחות עם ישראל פיבקו]

 


 

אחרי כן שאלנו על הגדרת ה׳ כ״אֲנִי״. כאילו צניעוּת באני אבל גם הבלטת האני, ומין פרדוכס, כאילו המלאך חזק יותר מ״אני״, כי אלֹהים צריך להבליט עצמו מול המלאך. כלומר וְעָבַרְתִּי של אלֹהים לא לגמרי מובן מאליו בעיני אלֹהים, אמר ישראל. 

כי המלאך הוא הרואה את העולם [כמו השטן אצל איוב], והיודע על העולם. וכאן, במצרַיִם, אין לאלֹהים שליטה, ועָבַרְתִּי שלו לא מובן מאליו [ההִתהלכוּת שלו בגן עדן מובנת מאליה]. 

ואחרי כן במדרש אני ולא שָֹרָף, והשָֹרָף חזק מן המלאך, מתחתיו עומד הדין, [למלאך יש גם מידת החסד], וב״הכיתי״ אלהים עשה את מידת הדין יותר טוב מזו של השרף, אמר ישראל, והשליח, והרי מלאך הוא שליח, ושליח כולל את כולם, גם את השרף, נגד אלֹהֵי מצרַיִם. והמדרש אומר אלֹהים הוא נגד אלֹהֵי מצרַיִם בכל המידות. ״וּבְכָל אֱלהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים - אֲנִי ולא הַשָּׁלִיחַ״. 

וכבר בפסוק בספר שמות ה׳ צריך להסביר שזה הוא, ״אֲנִי ה'״. כאילו העולם לא נמצא עם נוכחות האל אלא עם שליחו, מלאכו. 

 

 

[וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכור בְּאֶרֶץ מִצְרַים מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים. אֲנִי ה'. 


וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה -
 אֲנִי וְלא מַלְאָך;ְ 
וְהִכֵּיתִי כָּל בְכור בְּאֶרֶץ מִצְרַים - 
אֲנִי וְלא שָׂרָף; 
וּבְכָל אֱלהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים -
 אֲנִי ולא הַשָּׁלִיחַ; 
אֲנִי ה' אֲנִי הוּא ולא אַחֵר. ]

 

יום שישי, 24 בספטמבר 2021

יוֹמנסִפְרוּת 7

 


שוב ״שלוש שָנִים״ ועוד סיפוּרים של צ׳כוב. שוב הצורֶך בסיפוּר-המעשה. כמעט כמו צורך בחיים שלמים. עדיין בלי ערעוּר. עדיין יציבוּת תיאוּר חיי הדמויות ועלילותיהן, תיאור חיי בְּדָיָה שלמים. ואורֶך הרוח ואמוּנַת הרוח בכל זה. ונעימוּת האמונה. 

 

וכמובן עומקֵי התיאוּר גם בגלל מין יושֶר של יוצרם, לא לפגום בהם בהפרזת חשיבותו שלו וצערו על אי-קיומו שלו בתוכם.   

 

ואיזו מחשבה תוֹעָה על נינה שחלתה ומתה ועל בת הנסיך מארוסיה שחלתה ומתה בסיפוּרים האלה משכה אותי בתעייתה אל מין מחשבה על הֱיוֹת הסִפרוּת [האמנוּת], דומה קצת לקורבן, הניסיון להתקרב אל הלא-ידוע, אף על פי ששתי המחשבות כלל לא קשורות זו בזו. והרי ניסיון ההִתקרבוּת אל הלא-ידוע הוא מטִבְעָהּ של הסִפרוּת [האמנוּת], בכל דמויותיה, עלילותיה, תאריה. בכל אשליותיה. 

ובכל זאת, באותה תעייה דימיתי לי שאשליוֹת המחלות והמיתוֹת של הסִפרוּת עוזרות לה יותר מן האחרות בה להתקרב אל הלא-ידוע. כאילו היו צל מוות. 

 

 

[״הדבר היה ביום סתיו אפל אחר הצהרים, בבית הנסיכים פריקלונסקי. הנסיכה הישישה ובת-הנסיך מארוסיה...״ התחלת ״פריחה שנתאחרה״. אנטון צ׳כוב. תרגמה מרוסית נילי מירסקי. עם עובד.] 

 

 



                                                


יום רביעי, 22 בספטמבר 2021

תיאורים רבים כדי להראות את הקושי [שיחות עם ישראל פיבקו]



קושי רואֶה המדרש ב״וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרעַ נְטוּיָה, וּבְמרָא גָּדל, וּבְאתות וּבְמפְתִים״[דברים], כי לכאורה הפסוק בהיר אלא הוּסְפוּ כאן תיאורים רבים להוצאה ממצרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרעַ נְטוּיָה, וּבְמרָא גָּדל... . כדי להראות את הקושי של אלֹהים, אמר ישראל, והקושי קיים בגלל היחסים המורכבים של אלהים עם מצרַיִם. אלהים מראה למצרַיִם את כוחו [יד חזקה, זרוע נטויה, מורא גדול...]. 

ובמדרש גם ראִיית קושי המאבק הנוצרי יהודי, אמר, כי כל הסעודה האחרונה של יֵשוּ היא סעודה של ליל הסדר, וישו הוא קורבן פסח, אבל בברית החדשה אין דיבור ישיר של אלֹהים אל ישו, אין נבואה, אלא יש מלאך שמדבר עם ישו, והאם זו נבואה, כי מלאך מתגלה אבל אין דיבור של אלהים עם ישו. 

והמדרש אומר אצלנו אלֹהים עצמו מדבר אתנו ועושה בעצמו, ולא שליח, מלאך ושֹרף. 

[ואחרי כן המשכנו אל הגדרת ה׳ כ״אני״.]

 

 

[וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרעַ נְטוּיָה, וּבְמרָא גָּדל, וּבְאתות וּבְמפְתִים. 

וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים - לא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבודו וּבְעַצְמו.
שֶׁנֶּאֱמַר: 
וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכור בְּאֶרֶץ מִצְרַים מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים. אֲנִי ה'. ]