יום חמישי, 15 באפריל 2021

בעניין הבְּכוֹרוֹת. [שיחות עם ישראל פיבקו על הגדה של פסח]

 

אחרי כן דיברנו על "רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור" שבמִשנה [ובהגדה]. יש כאן ביטול של קורבן הפסח, אמר ישראל, כי חייב לומר כדי לצאת ידי חובה, לא מוכרח לאכול, ויש כאן מִלים, שאין כמעט  גבול לפרשנות ולדרש שלהן, כלומר המִלים חזקות יותר מכל השאר. 

וזאת גם קריאת תיגר על כל ההגדה הארוכה, כי רבן גמליאל מנסה למקד את כל הסוגיה בסמלים, שהם אינסופיים, במִלים שנהיות סמלים אינסופיים. 

ויש כאן פרשנות של רבן גמליאל עצמו לפסח מצה ומרור, ואם זאת הלכה למה יש כאן פירוש, מִדרש, אמר ישראל, והרי המִשנה לא דורשת את ההלכות, והשפה כאן היא דווקא של מדרש אגדה [וכאילו יש פה סיפור, שהוא מתאים לאשליה שבליל הסדר, חשבנו], ו"על שום שפָּסַח על בתי אבותינו" הוא כביכול לא על הסיבה של פֶּסַח כי כל מהוּת פסח היא קורבן פסח ואילו שפָּסַח הוא בעניין הבכוֹרוֹת, אלא רבן גמליאל עושה כאן מהפכה ואומר פֶּסַח קשור לא רק ליציאת מצרַיִם אלא למעמד עַם ישראל, הִדהוּד ליום אחד שאלֹהים עשה להציל את הבכורות של ישראל לפני שהרג את הבכורות של מצרים, ולא ידע להבדיל בין בכורות בני ישראל ובכורות מצרַיִם [ולכן סימנו לו את הבתים]. ודיברנו על הקשר של זה לקין והבל ולהבאת הבכורות כי הבכור צריך להיות הקורבן. ופסח הוא חג הצלַת הבכורות, אומר רבן גמליאל. ואלֹהים צריך להבין שיש שני אלֹהים, גם זה של מצרַיִם, והוא שווה לו, כמו שהבכורות של מצרַיִם שווים לבכורות של ישראל [גם ב"..בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל... הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ"], וכך פֶּסַח הוא גם חג השוויון שלנו עם המצרים. 




[משנה פסחים: רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים מצה על שום שנגאלו אבותינו במצרים מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר (שמות יג) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו הוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה:]     

[

שמות: יג וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם ...

שמות כב וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹהכֹּה אָמַר יְהוָה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵלכג וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ--הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ]

[בראשית: ד,ג וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה--לַיהוָהד,ד וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹד,ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה;]


יום שישי, 9 באפריל 2021

גְּנוּת ושבח [שיחות עם ישראל פיבקו על הגדה של פסח]

 


התחלנו בעניין הגְּנוּת, בצורֶך בגנות, כאן במשנה "ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח...". ומתחיל בגנות הוא על פי דעת הבן אבל האב מתחיל בגנות, והגנוּת והשבח הם חובה, והגנוּת היא על הרע שבעבר, והמִשנה אומרת אסור לעמעם אותו. ולכן מתחיל בגנוּת. והגנות היא על דברים ביציאת מצרים, ובעצם כל יציאת מצרים שייכת לגנות כאן, אמר ישראל בשיחה שלנו, ולמה מסיים בשבח, בשביל העתיד לבוא, אבל אין לדעת בוודאות מהו סוף השבח, כי לא ידוע מה יהיה והשבח יכול בעתיד להֵהָפֵך לגנוּת. 

ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה, הוא צריך לדרוש את הפסוקים האלה, אומרת המִשנה, לפרש אותם, כדי למצוא את המקום שאתם עומדים עכשיו, גם הקורבן. ולפנֵי "אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב" ואחרָיו הפסוקים על הָאָ֔רֶץ אל מול הסָפֵק על הארץ, "וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ: (ב) וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית׀ כָּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ ... וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: (ג) וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי־בָ֙אתִי֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְקֹוָ֛ק לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ: (ד) וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן...וְהִ֨נִּיח֔וֹ לִפְנֵ֕י מִזְבַּ֖ח יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ: (ה) וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב (ו) וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים...(ז) וַנִּצְעַ֕ק אֶל־יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְקֹוָק֙ אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַחֲצֵֽנוּ: (ח) וַיּוֹצִאֵ֤נוּ יְקֹוָק֙ מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל...(ט) וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן־לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ..."[דברים כו]

ודיברנו על ארמי אובד אבי שבהגדה הוא לבן הארמי וחשבנו גם על פֵּרוּש שבו הוא אברהם שלא חזר לארם אלא ירד למצרים, ובשניהם סָפֵק בארץ, כי ב"וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה" אתה מספר לכהן למה לאבותיך לא היה קשר עם הארץ, למה הם לא רצו את הארץ וירדו למצרַיִם. כאן, בספר "דברים", אדם מביא מפרי הארץ לכהן ואומרים לו יש סָפֵק ברצון ובצורך בארץ הזאת. 

ודיברנו קצת על לבן בהגדה, שביקש לעקור את העם כולו, את הדימוי של העם הזה, הקשר שלו אל הארץ. ולבן הוא בעצם מאבותינו [סב של בני יעקב], והצליח לשכנע את יעקב להישאר בגולה [וַיֹּאמַ֑ר נָקְבָ֧ה שְׂכָֽרְךָ֛ עָלַ֖י...], וניסה להשמיד כך את הדימוי של "לֶךְ־לְךָ", שהוא הקשר של שם אלֹהים והעם, ואם כך דמותו של לָבָן עצומה, אמר ישראל, ושמו לָבָן, כצבע בגדי הכהנים, והוא האלטרנטיבה לכל הדימוי של העם הזה [וההגדה הגדירה את הגנות בו ולא המשיכה אל השבח שלו].



[משנה פסחים פרק י  

מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה:]          


יום ראשון, 4 באפריל 2021

עוד על הדוֹמים הלא-חיים באמנוּת

 



נדמה שקַל כל כך לראות את הנוֹרָא שבדומים הלא-חיים של האמנוּת הפלסטית וכמעט קשה לראות את הנורא בדומים הלא-חיים של הסִפרוּת, וכמעט קשה בעצם לראות שהם הלא-חיים, כאילו החיים עצמם הם הנמצאים בתוך הסִפרוּת. אבל הרי רק כאילו, כי כל מה שיש בסִפרוּת הוא הדוֹמֶה הלא-חי, העומד לעצמו. אבל כמעט כנגדנו. 

אני חושבת שוב על "יוסף ואחָיו" של תומס מאן ועל דמות יוסף שלו שגם היא הדומֶה הלא-חי, ושכאילו אפשר בצעד אחד קטן לעבור אליה מיוסף של ספר "בראשית" כי קל המעבר מדְמוּת אל דְּמוּת [ובכל זאת אולי היה גם יוסף חי, שספר "בראשית" מכיר], ושהיא לגמרי מחוץ לכל חי, וש"חייה" בתוך הסִפרוּת הם הדומים הלא-חיים, ואני חושבת גם על כעסם של בני עירו של תומס מאן כשחשבו שהוא כתב עליהם ב"בית בודנברוק", עליהם ממש, ואולי לא ראו כלל את אי-החיים שבדמויות הדומות של הסִפרוּת, את מה שבאמת יכול להחריד בקרוב-הרחוק הלא-חי

ובאיזו קַלוּת בוודאי ראו הרומאים את הנורא בתוך הדיוקנאות המפוסלים של בנֵי משפחותיהם שהלכו לעולמם, הדיוקנאות שנעשו על פי מסכות המוות שלהם, שהם הדוֹמים הלא חיים, שמעולם לא היו חלק מן הגופים החיים, מדמם, מבשרם. כמו מַרְאוֹת האמנוּת כולה. 


[בתמונה למטה: "תיירים" של דוויין הנסון. הדומים הלא-חיים, הלא-מתים. ]




                                                                 






Duane HansonTourists



יום שבת, 3 באפריל 2021

...וזה שונה מהשיח אצל אפלטון, שהוא עִם הפילוסוף, עִם מחשבה שתכניע את המחשבות האחרות [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה של פסח].

 

בשיחה על "וכאן הבן שואל את אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו" אמר ישראל שעל פי המִשנה כאן אין צורך בהגדה, שבה השאלה ידועה מראש, מקובעת, וכבר אינה שאלה. 

וכאן במִשנה, הדעת שיש בבן היא שיש זיכרון, לא זיכרון העם אלא זיכרון האב, וזה שונה מהשיח אצל אפלטון, שהוא עִם הפילוסוף, עִם מחשבה שתכניע את המחשבות האחרות. ויש כאן גם לפי דעתו של בן אביו מלמדו, כי האב צריך להבין את דעתו של הבן, כי יש כאן הצורך של הזיכרון לפגוש את העתיד, וכוס שני הוא הסימן שהעתיד מתחיל לבחון את העבר, כשהבן מיַצג את העתיד והאב את העבר. לא החכם מייצג את העבר, ולא הזיכרון של העם, אלא זיכרון של אדם מסוים, האב. והמִשנה עוסקת כאן בזיכרון מצטבר מניסיון ולא מהבנה

ועוד דבר כאן, כי אם אין בו דעת הוא לא שואל, ואביו מלמדו, ואביו כאן שואל מה נשתנה, ויכול לשאול רק את מה שהיה בדור שלו, מה שכבר הִכיר בעבר, ולא את מה שיהיה, אמר ישראל, וזה כבר אובדן השיחה, אבל הפרשנוּת של שיח החכמים היא הדומָה לשאלות שהיו יכולות להישָאל. 

אחרי כן המשכנו אל המסתתֵר מאחורי מה נשתנה. 



[מִשנה פסחים פרק י    משנה ד

[*] מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה:]          



יום שלישי, 30 במרץ 2021

דָּם וְעוֹר מחוּץ לגוּפים. הדוֹמים הלא-חיים.

 

  

הדם שבכל ארץ מצרַיִם והעוֹר שבכותנות העוֹר שעשה אלֹהים הם מחוץ לגופים החיים, ולא נלקחו מן הגופים, והם עומדים לעצמם, אבל נדמֶה שהגופים החיים רואים בהם משהו מדמותם שלהם, ונדמה שכמו הדם שמחוץ לגופים שיָכֹל להחריד כך כותנות העור יכלו להחריד, כי כמו הדם הן הדומֶה הלא-חי, וכמעט הדמוּת הלא-חיה של הגוּף, ואני מדמה שכאשר אלֹהים עשה לאדם ולחוה את כותנות העור הוא גם החריד אותם, כי הם ראו אז לא רק את העירוֹם שלהם אלא ראו לראשונה גם את הדמוּת הדוֹמָה הלא-חיה שלו. אני מתארת לי כמה נעימוֹת היו להם חגורות עלה התאנה, ואיזו חרדה גדולה צמחה בהם בגלל העור הדומֶה הלא-חי, שהוא כבר לא גילוּי הבושה אלא גילוּי דמוּת הלא-חי, כמעט כרעיון מותם שלהם, נוגע בהם, וכבר מכַסֶה עליהם. 


[וַיְהִי הַדָּם בכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם." (שמות, ז'

וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹרוַיַּלְבִּשֵׁם. (בראשית) 

וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.(בראשית)



יום שישי, 26 במרץ 2021

מסע. מקום. "מִמָּקום של...". אנוכי. [2]

 

חברת "אמזון" שאלה אם אני מעוניינת ביומנֵי המסע המודפסים של קפטן קוק. חשבתי שקפטן קוק בוודאי לא תיאר לו באיזו קַלוּת תעקוב "אמזון" אחרי קוראֵי היומנים שלו בעולם כולו, אבל בעיקר חשבתי שהוא, כנראה, גם לא תיאר לו את כל המסעות והמקומות העכשוויים בתוך הרגשות ובתוך המחשבות, המסעות והמקומות של הפנימיוּת של האני החדש, ולא תיאר לו שהמִלה "מָקוֹם", שתיארה את מה שקיים ונמצא בעולם באופן תמידי ואפילו את אלוהים, מתארת עכשיו גם את הפנימיוּת של האדם העכשווי, שרגשותיו ומחשבותיו שלו הם בעלי חשיבות עצומה כל כך בעיניו, הם המקום החשוב והמרומָם כל כך. כי הפְּנים הלא צנוע כבר לא רוצה לראות את מסעות העולם ואת מקומותיו בתוך המרחק כדבר שלא ישֹיג עד תומו, אלא הוא רוצה לראות אותם בתוכו. עכשיו הוא כבר כמעט יכול לקרוא לעצמו "אנוכי", כאילו הוא עצמו גדול כל כך והכל נמצא בו. 

ואולי טעיתי. אולי השֹפה החדשה של האדם העכשווי אומרת "ממקום של עֶצֶב", "ממקום של חֶמלה", "ממקום של הבנה", "ממקום של אהבה", ולא "אני עצוב", "אני חומל", "אני מבין", "אני אוהב", לא מפני שפנימוֹ של האדם העכשווי מרומֵם את עצמו אל דרגת מי שהכֹּל קרוב אליו כל כך, שהכל בּוֹ, אלא מפני שהאדם העכשווי, המְדַמֶּה לו שהוא חייב להבין את כל רִגשותיו שלו עצמו, לא יכול להביע את מה שנשאר לא לגמרי מובן. 


עכשיו חשבתי גם על עניין העַבְדוּת, והחֵרוּת, ו"החֵרוּת הפנימית" שלנו, כי העבדוּת בעולם הגדול ובזמן הגדול המשֹתרע זועקת תמיד ["וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים מִן־הָעֲבֹדָֽה"], אבל "החירות הפנימית" העכשווית לא שומרת בתוכה את הזעקה הגדולה בעולם ובזמן, כי עַבְדוּת הפְּנִים שלנו וחירוּתוֹ גדולות ומרוממוֹת דיין בעינֵי העכשיו.    

 


יום חמישי, 25 במרץ 2021

אל דמוּת המִשְתֶּה של אפלטון, וההִתרחקות ממנה [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה של פסח]

 


עוד שיחות ממרחק, על ההגדה. היא לימוד מדרשי של יציאת מצרים, והפיכת המדרש לפופולרי, מה שמנוגד לאופי המדרש, אמר ישראל בתחילת השיחה שלנו, והיא הולכת אל דמות המשתה של אפלטון, ויש בה ניסיון להעתיק את החֵרוּת היוונית-רומאית ב"מסובין", כערב שיחה של האזרח החופשי העשיר ברומא. אבל היא מתרחקת מזיכרון השיחה [כאן, גם של הורים וילדים], והיא רק זיכרון שיח החכמים. 

ואחרי כן קראנו בַּמִשְנָה מסכת פסחים פרק י' מ"ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב...", שיש בה הסבה כמו במשתה הרומאי, וישנו הדיון בארבע הכוסות, שהן תפניוֹת התוכֶן של הסעודה, ודיברנו על הגדרת הזמן כזמן קדוש, ושאלנו מה יש ביין שצריך לברך עליו ושהוא תוספת ליום, וישראל אמר היין הוא במעבר של תודעה ואין תודעה וכאן במִשנה היין הוא הניסיון להביא את האדם לתודעה חדשה, וכל מאמץ החג [והשבת] הוא לעשות משהו שהוא קצת אשליָה. וחשבנו שהמשנה אומרת שחג פסח הוא זמן של זיכרון אבל גם של אשליה. ויש כאן שאלה אם האשלייה מתחילה ביין או בתודעה של הברכה. כי אם אדם מקדש את היום הוא מכניס למציאוּת תופעה שהיא לא במציאוּת, כי קדוּשה של היום היא לא במציאוּת, והיא הרחקה מן התפישה. וישראל אמר האידיאה קודמת למציאוּת בבית שמאי, ואצל בית הלל יש צורך להתחיל ביין כדי להגיע אל התודעה הנסתרת, אל קידוש היום. 

ואחרי כן דיברנו קצת על "גופו של פסח" ["ובמקדש היו מביאים לפניו גופו של פסח"], שהוא קורבן פסח, שכאן הוא במקדש להבדיל מקורבן פסח במצרַיִם שהיה בבית, ושהיה קורבן לא לאלֹהים אלא לעם, כאילו העם הוא אלֹהים.


ובשיחה הנמשכת למחרת על "וכאן הבן שואל את אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו", ועל אי-הצורך בהגדה על פי המשנה כאן.     



[משנה מסכת פסחים פרק י

משנה א

[*] ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי: 

משנה ב

[*] מזגו לו כוס ראשון בית שמאי אומרים מברך על היום ואח"כ מברך על היין ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום: 

משנה ג

[*] הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין אף על פי שאין חרוסת מצוה רבי אליעזר בר צדוק אומר מצוה ובמקדש היו מביאים לפניו גופו של פסח: 

משנה ד

[*] מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה: 

משנה ה

[*] רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים מצה על שום שנגאלו אבותינו במצרים מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר (שמות יג) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו הוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה: 

משנה ו

[*] עד היכן הוא אומר בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים וחותם בגאולה רבי טרפון אומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים ולא היה חותם רבי עקיבא אומר כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתינו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל: 

משנה ז

[*] מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר בין הכוסות הללו אם רוצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה: 

משנה ח

[*] ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ישנו מקצתן יאכלו כולן לא יאכלו ר' יוסי אומר נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו: 

משנה ט

[*] הפסח אחר חצות מטמא את הידים הפגול והנותר מטמאין את הידים בירך ברכת הפסח פטר את של זבח בירך את של זבח לא פטר את של פסח דברי רבי ישמעאל ר' עקיבא אומר לא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו:

סליק מסכת פסחים]    

...


*







[