אירעה שגיאה בגאדג'ט זה

יום ראשון, 14 בינואר 2018

עוד על דִמְיוֹנוֹת הרפואה והציוּר.

אסטלה אגרמונטה רודריגז ליאון, בִּתּוֹ של ד"ר אריסטידס אגרמונטה, כתבה לד"ר האנץ' שברישומֵי ההכנה בשמן לציוּר "כּוֹבְשֵי הקדַחַת הצהובה" יש נטייה לתאר את אביה כנמוך וכלטיני במחווֹת ובגישה, וכן שאביה היה היחיד בַּמִּשְלַחַת  [הַמִּשְלַחַת או הוועדה של הצבא האמריקאי לקדחת הצהובה ] שהכיר את ד"ר פינלי, והוא לא היה צריך להירָאות מלא תמיהה למשמע הסבריו של האיש הזקן
המשלחת האמריקאית נראית לא רע, וד"ר רִיד כמובן מוצג כגדול יותר כדי למשוך תשומת לב, היא כתבה, ובאשר לאביה, אחת התמונות אינה רעה כל כך אבל האחרת עושה אותו לבעל מראה של אדם נמוך כל כך, והיא בעיקר מתנגדת לאופן הציור של תנוחת ידיו, שהיו הידיים היפות ביותר שראתה אי פעם אצל גבר. 
אני מתארת לי שאסטלה אגרמונטה רודריגז ראתה ברישומי ההכנה גם משהו מהמראֶה השטוח מעט שיהיה לציוּר "כובשי הקדחת הצהובה", שלא יוכל להביע את עומקו של אביה. אני מתארת לי גם שאף על פי שרצתה לראות בציור את מה שהכירה באביה, עם תכונותיו ועם מעשיו במשלחת לקדחת הצהובה, רצתה גם את דמותו הכמעט לא משוערת במרחבֵי הזמן של האמנוּת ושל הרפואה
בציוּרים "המרפאה של גרוֹס"  ו"המרפאה של אגניו" של תומס איקינס נראות דמויותיהם של  ד"ר גרוס ושל ד"ר אגניו כמעט כמהרהרות. אולי אסטלה אגרמונטה רודריגז דימתה לה את זיכרון חֵקֶר הקדחת הצהובה בתוך עומקים כמו אלה של ציורֵי איקינס.  


[בסוף המכתב היא כתבה לד"ר האנץ שהיא מצפה לבואו בחודש מרץ לקובה, ומקווה שיהיה להם העונג לחדש את ההיכרות הנעימה אתו ועם גברת האנץ'. 
ד"ר קרלוס פינלי Carlos Juan Finlay מקובה הציע ב-1881 את התיאוריה האומרת שיַתּוּש הוא הגורם המעביר של קדחת צהובה { Aedes Aegypti   }.  
המשלחת לקדחת צהובה של צבא ארצות הברית { U.S army yellow fever commission } יצאה לקובה ב- 1900 לחקור את הקדחת הצהובה. בראשה עמד ד"ר וולטר ריד
ד"ר פיליפ ס. האנץ' עסק במחקר הקורטיזון ו ACTH, וב-1937 החל לתעד את תולדות הגילוי של הקדחת הצהובה ולחקור את הניסויים של המשלחת לקדחת צהובה של צבא ארצות הברית.]     




                                                       
כובשי הקדחת הצהובה  

c1940, by Dean Cornwell.

  YELLOW FEVER, CUBA, c1900. 'Conquerors of Yellow Fever.' 


                                                  תומס איקינס Thomas Cowperthwait Eakins  The Gross Clinic, 1875,


 

                        תומס איקינס  1889 Thomas Cowperthwait Eakins The Agnew Clinic

יום ראשון, 7 בינואר 2018

לקראת סוף הכתיבה שלו.

...ועוד, על ציוּר קַיִן והֶבֶל של טיציאן שהגופים בו הודגשו כל כך, עד שהציור כמעט מכחיד את הידיעה העדינה שלנו, הוא כתב. ובכל זאת, כתב, כשנדמֶה שהסגנוֹן המודגש כל כך מחפש איזו חירוּת חדשה, בטענתו לאמת, אנו מרשים לו לגרור אותנו אל מה שעדיין לא הִכרנו. 
ובעצם, הרי תמיד בתוך הטענות שלה לאמת יכולה האמנוּת להרבות ולהגדיל כל כך את משמעויותיהם של דימוייה, כגון אלו של גּוּפֵי בני האדם והחיוֹת, של מלאוּת השרירים, של חלקוֹת העור המוארות, של צִלְלֵי קִפלי הבדים, בשלוּת הפירות ואצילוּת הפרחים, עד שנדמה שדימוייה מתרחקים בה אל מה שכמעט לא שועַר, עד שאיננו יכולים להגיד שהִכרנו את הגופים האלה, את חלקות העור האלו, את פרחי האיריסים האלה, המהבהבים אלינו מן המרחק. 
וכמובן, כשאנחנו מפליגים אל מרחקֵי האיריסים הלא משוערים האלה, למשל, ושם אנו נזכרים במחשבה המציקה שבכל זאת הם דומים כל כך למה שכבר הִכרנו כֹה מקרוב, עם אותם עלים תכלכלים ממש, עם אותה צפיפוּת ועם אותה רַכּוּת חלקֵי הפרחים, אנו מרגישים היטב את מגבלותינו.  
           
                     
Iris at Dawn, 1899   Maria Oakey Dewing  


                                     
                       ון גוך


 טיציאן. קין והבל .  Cain and Abel  Titian between 1542 and 1544


יום שני, 1 בינואר 2018

" מכשלתו העיקרית היתה קוצר דמיון... " [להבעיר מדורה. גרסה 2. ג'ק לונדון]. או: הצדקוֹת העלילה.

סוף הסיפור כמעט נקבע מתחילתו, כמעט כמו בטרגדיה אבל לא כמו בה, כי כשקוצֶר הדמיון של הגיבור משתתף בקביעת העלילה והִתפתחוּתָהּ הוא פוגם בתפקידו של הטבע כגוֹרָל ומבטל את אפשרוּת הגוֹרָל המוחלט.
כך נפגמת השאיפה אל ההִתפתחוּת הטראגית, אני חושבת.
 כה גדולה אכזריוּת העלילה וכה גדול התיאוּר של הטבע הקשה, היכול להמית אדם, אבל אין בהם גדוּלַת הטראגיוּת, אני חושבת
אילו היה הסיפור סומך לגמרי על צִדְקַת תיאוּר הטבע הקשה הגורָלי, היה יכול להַראות בשלמותה את צמיחת אכזריוּת העלילה מן הטבע ומן הנוף הקר הקפוא. אילו רק לא היה סוטֶה אל שבריר הצדקַת העלילה בקוצֶר הדמיוֹן.   

[  " מכשלתו העיקרית היתה קוצר דמיון...  " . מתוך "להבעיר מדורה". גרסה 2. ג'ק לונדון. תרגום: עודד וולקשטיין. הוצאה לאור תשע נשמות.]   

[   “Day had broken cold and grey, exceedingly cold and grey, when the man turned aside from the main Yukon trail and climbed the high earth-bank, “                            ]                          


                                    

  


  

יום רביעי, 27 בדצמבר 2017

נִרְאֶה את פְּנֵי האמנוּת

וכאילו לא נוכל לראות את פְּנֵי האמנוּת, כי ראיית פְּנֵי האמנוּת היא כעמידה מול קצֵה כל הנראֶה, לפני היעָלמוּת כל הנִרְאֶה, והיא כמעט כהגעה אל האַיִן. 
פְּנֵי הציוּר ב "The Concert" של ורמיר הם גם פני דמיונות הציוּר על אודות קצֵה הדברים הקיימים. ציוּר פְּנִים החדר המראֶה את הדמויוֹת ואת החפצים הוֹגֶה בהתרחקותו אל הלא-נראֶה
וכמה קצרה לכאורה הדרך של הציוּר המופשט אל היעָלמוּת כל הנראֶה, אבל גם הוא צריך להגות בהגעה אליה. ציורי "אושן פַרק" של דיבנקורן מראים לנו את ריבוי המחשבות בתוך ניסיון ההגעה
ציוּרי הפרחים של יאן ברויגל ושל  Abraham Mignon  הם ציורי הפרחים החיים אבל הם גם ציורי טבע דומם. הרחק מצמיחתם של הפרחים. הם חותרים אל הכרַת ההָפוּך מן הצמיחה. 
והרישוּם, הוא לכאורה רק תחילתם של דברים אבל הוא גם רושמם של הדמיונות על אודות קצוֹת ארצוֹת היקוּם הכמעט ריקות, על אודות קצה הדמיונות עצמם ועל אודות סוֹפָם וסופו של הרישום.   

[הציוּרים שבתוך הציוּר של ורמיר, על הקיר ועל כלי הנגינה, כמעט אומרים לנו ככל שתרחיקו לכת כאן עדיין תהיו בתוך ציוּר. תלכו בו עד כמעט היעָלמוּת הנראֶה.] 

["לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי " שמות לג]    


                                              
ורמיר  

Vermeer The concert  circa 1664

  

                                         

                            "Ocean Park #89," by Richard Diebenkorn,  ריצ׳רד דיבנקורן





                                    
                               

Abraham Mignon - A Glass of Flowers and an Orange Twig -1660s

                                             

                                                                   

                                            

                                    Flowers in a Wooden Vessel   

Jan Brueghel the Elder 1606 - 1607 יאן ברויגל 



                                           
                                 
                                   יוזף בויס







                                                 

                                            

יום שני, 18 בדצמבר 2017

קַיִן אָחִינוּ

...כשהמשכתי להרהר בשיחה ההיא עם פרנק על אודות עונש המוות שנגזר על הצלף מאזורֵי וושינגטון ווירג'יניה, הוא כתב, חשבתי כמובן גם על הציוּרים בנושאי הֶרֶג ורצח, המוכרחים כמעט להציג את דמויוֹת המתים המוטלים, הנִהיים בַּציוּר לבִטּוּיוֹ של המוות. 
המחשבה על הרצון הרב של האמנוּת לתאר את מעשי ההרג מן המיתוסים ומן המלחמות, כתב, עלולה פתאֹם להסביר את הרצון במעשי ההרג עצמם, אבל לא הייתי רוצֶה לזעזע את עצמי במחשבות האלה אחרי שרוב ימַי הורגלתי בעיקר בזעזוע הכמעט נעים שמעוררת האמנוּת. 
ונדדתי קצת במחשבותַי אל תיאוּר ההרג הראשון בספר "בראשית", שאין בו דמוּת המת ובכל זאת תיאור הדָּמִים הצועקים מן האדמה בו דומה מעט לתמונות המראות את מוחשיוּת המוות, ואל הקשר של קַיִן עם אלוהים. כמעט מפחידה אותי המחשבה שרק קין, שהבין את עומק החטא, יָכֹל לחטוא במידה כה גדולה. 
האם כשפרנק  אומר שמעשי ההרג והרצח ושפיטתם הם בלב החיים שלנו הוא מרגיש שאחרי כל השנים שלו כתובע הוא עצמו נמצא כה קרוב אל לב החייםהשיחות שלו אִתנו אינן מבטאות זאת כמו שהשיחות שלנו על אמנוּת אינן מלמדות הרבה על האמנוּת, אבל הן מרמזות על כך שפרנק יכול להכיר את החטאים העמוקים ביותר כמו שאדם יכול להכיר את האמנוּת. פרנק, אחינו, דומה קצת לקין שהתהלך יחידי בעולם עם הידיעה היחידית...    

          
        
                                                     
     
                                          גויה     Francisco Goya, The Second of May, 1808, 1814, oil on canvas, 104.7 x 135.8 in. (Museo del Prado)  

 or “The Fight against the Mamelukes




                                                    
                                                         
                                                      גויה



יום שני, 11 בדצמבר 2017

השפעה וידידוּת.

ד"ר פרדי המבורגר שהזמין את ראוּל דופי להשתתף בניסויי הקורטיזון הראשונים  בבוסטון ב- 1949 חזר והופיע במחשבותַי גם בגלל קִשְרֵי הציוּרים שלו לציוּרֵי דופי. יכולתי לתאר לי איך הזמין את הצייר האהוב עליו לבוסטון אחרי שראה את תמוּנַת הידיים החולות שלו בכתב העת "לייף", אבל לא תיארתי לי לגמרי את קשרי הציוּרים
אבל עכשיו אני חושבת על הידידוּת שלהם שצמחה בזמן שטיפל בדופי, וכשהקורטיזון החזיר לדופי את היכולת לצייר. דמיונוֹת הרפואה והציוּר כמעט נקשרו אלו באלו בעיניהם
אני יכולה לתאר לי את מפגש הדמיונוֹת בתוך הזמן הקצר הזה. הם רוגשים ברגעֵי  המפגש, וכמעט מתמזגים לדבר גדול אחד. ההשפעה שלו עליהם גדולה כל כך. 
דופי צייר אז את "לה קורטיזון" ותרם אותו למחקר מחלות דלקות המפרקים. אני חושבת שהציוּר הזה לא טוב, אבל הוא יכול להזכיר את התקווֹת של דופי ושל הרפואה
ציוּר דיוקן של ד"ר פרדי המבורגר שצייר דופי וציוּר של פרחים שצייר ד"ר פרדי המבורגר נקשרים אליו במחשבתי. אני לא יכולה לראות באופן ברור מאד את ציוּר הדיוקן, אבל נדמה לי שהגוונים הוורודים שלו קרובים לצבעי הציורים האחרים של  דופי, ושהקלילוּת בו מצליחה לחדור אל קִרְבַת הרגשוֹת. דופי המשיך לצייר עוד כמה שנים ומת מדימום פנימי, כנראה בגלל הכמויות העצומות של הקורטיזון שקיבל. 
ציוּר הפרחים של ד"ר פרדי המבורגר נראֶה כמושפע מציוריו של דופי, אבל אין בו עומק ההשפעה. ד"ר פרדי המבורגר פנה אל מחקר הסרטן בשנים שאחרי ניסויי הקורטיזון. הוא הלך לעולמו בבוסטון ב 2001.   
   
  
   


                                                   
                                            

                                       Trente ans ou La Vie en rose by Raoul Dufy (1877-1953.  ראול דופי. שלושים שנה או החיים בוורוד.  



                                                                      
                            Raoul DufyRegatta at Cowes, (1934), Washington D.C. National Gallery of Art. ראול דופי. 



ראול דופי. דיוקן ד״ר פרדי המבורגר. 


לה קורטיזון. ראול דופי


ד״ר פרדי המבורגר. ציור בצבעי מים

יום שני, 4 בדצמבר 2017

לא מטאפורות. ועוד על התמדַת ה"רֶדי מֵייד" באמנוּת.

כמה מזעזעות יכולות להיות המִלים הנראוֹת כמטאפורות ואינן מטאפורות. שאין בהן המעברים בין שְֹדוֹת משמעוּת שונים אלא רק שְֹדֵה המשמעוּת האחד, הקָשֶה
כשהמִלים " קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה ", " גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" ו"אֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי" הן לא מטאפורות, הן כמעט מביעות את ממשוּת המציאוּת שמחוץ להן. הן כמעט מראות את הממשוּת המזעזעת קורמת עור וגידיםבה הדמים צועקים מן האדמה, ובה קין לא יוכל להיות על פני האדמה, שרק הם מראים אותו לאלֹהים, שבלעדיהם הוא יהיה נִסְתָּר מאלֹהים, ובה הנפש נשפכת, כמו הדם. 
כששדות המשמעוּת עומדים לעצמם, בלי רַכּוּת המעברים של המטאפורות, נדמֶה שהם מראים את עַזּוּת כל הנמצָא. עַזּוּת החיים והדוממים וחומריהם. 

התמדַת ה"רֶדי מֵייד" באמנוּת, הנראית כהתמדת רעיון ידוע מכבר ומשומש כל כך, היא בעינֵי ה"רדי מייד" התמדַת הטענה על האמת של כל הנמצא בעולם, אני חושבת עכשיו. כמובן, יש לו גם טענות אחרות, ידועות, אבל בטענת האמת הגדולה של כל הנמצא בעולם הוא כמו מגדיל מאד את האמנוּת. לא בכמיהת הציוּר והתמונות האחרות של האמנוּת אל הלא מושג, אלא בהשגַת כל הנמצא. 
ובכל זאת, כשהחפצים והגופים מן הנמצא מוצבים בגלריות ובמוזיאונים, הרחק מתפקידם במציאוּת, הם מתקרבים קצת בתפקידם אל התמוּנוֹת של האמנוּת.  


"קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה" [בראשית ד]
"הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, " [בראשית ד]
"וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת-נַפְשִׁי, לִפְנֵי יְהוָה " [ שמואל א]




Goldschmied & Chiari, Where Are We Going to Dance Tonight?    Museion, Museum for Modern and Contemporary Art in Bolanzo, Italy. i
חלק מן המיצב.
[נדמה שעובדי הנקיון במוזיאון שבטעות זרקו את המיצב לאשפה בעצם ראו בו את השגת  ממשות המציאות. ]  






                                             
                          Goldschmied & Chiari, Where Are We Going to Dance Tonight.