יום שבת, 19 בינואר 2019

אשלָיַת צָרַת נפשךָ המָּרָה.

"...תרמית והשלָיָה היתה גם צרת נפשך המרה ביותר", כתב תומס מאן על דבר אשלָיַת הצרה המרה של יעקב, אשלָיַת מוֹת יוסף, 
ורוחי שלי היתה מושפעת ושפלה בקריאת דבר האשליָה, כי הצער מן האשליָה, הצער שלו ממנה, כשידע שיוסף חי, גדול מאד, והיו כל ימי שנֵי חייו מעט ורעים גם כשידע שיוסף חי, כשכבר היה במצרים, והרגיש את נדיבות פרעֹה כשאמר לו מעט ורעים היו ימי שנֵי חיי, רק לוֹ יָכֹל להגיד שלצרת נפשו המרה ביותר ולאשליָה שלה לא היה שינוי ותחליף, ושכבר היו לכל ימי חייו, וכי האשליָה עצמה מרה כל כך עכשיו, כמעט כמו המוות. 
    
אבל רוחי גם מתרוממת בגלל גודֶל הדבר הכתוב, דבר האשליָה הכתוב שאין בו תשוּבַת הרמייה שרימה יעקב את אביו ואת עשָו אחיו, אלא רק תשובה כמעט הפוכה של הרמייה  והאשליָה של אושרו הנכסף. לא עונש על הרמייה שרימה הוא, אלא רק דבר האשליָה הנורא. 
ואף על פי שתומס מאן כתב "ועד איזו מידה בלתי נתפשת רבת אושר תשתסע עוד נפשך", על מה שייוודע לו , ראיתי את דבר האשליה הנורא. 
        

["...בעודך צעיר בבשר הראה לך אור בוקר אחד את אושרך הנכסף כמעשה תרמית ואשליה. ועליך יהיה להוסיף ימים ולהגיע אל זקנה מופלגת, עד אשר ייוודע לך, כי למען תשובת המשקל תרמית והשלָיָה היתה גם צרת נפשך המרה ביותר."  ( יוסף ואחיו, תומס מאן, מגרמנית: מרדכי אבי-שאול, ספרית פועלים.     
   עמ' 440   ) ]
[" חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף. " לז,לד 
"מז,ט וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-פַּרְעֹה, יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָהמְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, "]
    
                                                  

יום שבת, 12 בינואר 2019

עוֹר המִסתכלים ו"עוֹר" האמנוּת.

האמן סטיוארט רינגהולט שהִנחה כמה סיורֵי עירוֹם במוזיאון לאמנוּת מודרנית בסידני אמר בראיון אתו שבגדים, במיוחד בגדים צבעוניים, מסיחים את הדעת מהאמנוּת המוצגת בתערוכה. ונזכרתי פתאֹם בתערוכות האמנוּת לכלבים, שישְנה בהן האמונה  שדעתם של כלבים יכולה להתרכז בסוג מסוים של אמנוּת, אמנוּת לכלבים, ולא בציוּר של רמברנדט, למשל, ושבגללן הרהרתי בידידִי הכלב תוּת הרגיל לראות רישוּם בעיקר, ושכנראה לא היה רוצה שירחיקו אותו מכל אמנוּת העולם, אבל בעיקר הטרידה אותי שוב המחשבה על "עוֹר בעד עוֹר", מין זיכרון שייך ולא שייך לכאן, מתפענח ולא מתפענח, מהבהב מרחוק כל כך, אבל מושך אותי אל המחשבה שכדֵי לראות את "עוֹר" האמנוּת לא צריך המסתכל בה להראות לה את עורו, ולא צריך לראות את עורו שלו, ושהעור העירוֹם של האמנוּת לא צריך כמובן את עורו העירוֹם של המסתכל בה, וכשהעור העירום של האמנוּת מֵעיר תדהמה גדולה בלב המסתכל בו, היא יכולה להזכיר מעט את התדהמה מעירוֹם האדם, אבל היא גם כמו דבר חדש לגמרי, זָר, כמו תדהמה ממראוֹת חלום בקצוֹת הידיעה שלו
והאמנוּת, שתמיד היא עירומה, לא דומָה לו, למסתכל בה, ועור העירוֹם שלה לא מגלֶה ומסתיר בשר ודם ואת הִתקלקלוּת החומרים החיים בַּזמן ואת הבּוּשָה שבהתקלקלוּת.         
    

["וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יְהוָה, וַיֹּאמַרעוֹר בְּעַד-עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ--יִתֵּן, בְּעַד נַפְשׁוֹב,ה אוּלָם שְׁלַח-נָא יָדְךָ, וְגַע אֶל-עַצְמוֹ וְאֶל-בְּשָׂרוֹ", איוב, ב.  ]

[Ringholt’s motivation in conducting this unusual tour was to allow an audience to experience art in a new way, to explore the affect of nakedness and see what happens when a group of strangers peel off their layers of protective clothing. As a result, Ringholt has discovered that ‘Geometric Abstraction and minimal art view well naked. 

Why do we not consider the clothed audience as noise? We need to consider the reductive approach again and reduce the audience. Nudity is a solution.

  



     

                             
    
                מתערוכת אמנות עכשווית לכלבים    



יום שלישי, 1 בינואר 2019

העֻבְדּוֹת המוצדקות של הסִפרוּת ב"יוסף ואחיו" של תומס מאן.

בְּעוֹר עלוּב ומוֹרש טָרְדוּ את מנוחתי, כאילו היו לא-אמת שפלשה אל אמת, אבל, כמובן, הם היו אמת לא פחות משיעקב לבן לאה ורחל היו אמת, כי הסִפרוּת היתה צריכה להצדיק את דמויוֹת יעקב לבן לאה ורחל לא פחות משהיתה צריכה להצדיק את דמויות בְּעוֹר עלוּב ומוֹרש, להוכיח בתוכה את כל עובדות הדמויות, רק מתוכה, וכל הוכחות הדמויות שבספר "בראשית" לא מתקיימות בה, ואף על פי שהיא כמציגה מין "תחייה" של הדמויות של "בראשית" היא מציגה את דמויותיה שֶלָּהּ, עובדותיה שלה, וגם דמויות בְּעוֹר עלוּב ומוֹרש הן כאן לגמרי שלה, תלויות לגמרי בה. לא בספר אחר. 
וכך, כשבְּעוֹר עלוּב ומוֹרש שלה, בְּנֵי לָבָן שלה, אומרים "ויכול נוכל להנחית מחץ-פתע בלא אומר ודברים, בלילה בשוכבו על משכבו, ואז נאמר כי היכהו הארי ואבינו גם יאמין על נקלה", בזממם נגד יעקב, וכמו מציגים מין תחייה של אופֶן תשובת הדברים שבספר "בראשית", הם מראים את תשובת הדברים שלה, של הסִפרוּת עצמה, ואת טמיעת ההווה שלה בעבר שלה עצמה, טמיעת ההווה שבו חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהו, טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף.     

[ומשהו אחר, צדדי. ישנוֹ איזה פיתוּי לראות בדיוקן של תומס מאן את הבעַת המחשבות על חֻמְרַת הסִפרוּת ועובדותיה, פיתוי קצת מגונֶה לַנפש הקורֵאת, הנמשכת כל כך גם אל מה שמחוּץ לסִפרוּת, כמו אל מה שירחיב את רגשותיה.  ]

[ מ"ספר הישר": "...לשבת יעקב בבית לבן, פקד ה׳ את לָבָן ויזכרהו בעבור יעקב ויולדו לו בנים. ואלה שמות בני לבן אשר יולדו לו בימים ההם, ויהי בכורו בּעוֹר ומשנהו אלוּב והשלישי מוֹרש. ויתן ה׳ ללבן עושר וכבוד ובנים ובנות, " 
מ"יוסף ואחיו", תומס מאן : "הרתה עדינה אשת לָבָן דלת המראה...שלושה בנים זכרים חסונים ילדה.... האחד נקרא בּעוֹר, השני עלוּב, השלישי מוֹרש". (מגרמנית: מרדכי אבי-שאול, ספרית פועלים.   עמ' 187)    
מ"בראשית":  וַיִּקְחוּ, אֶת-כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת-הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּםלז,לב וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, זֹאת מָצָאנוּהַכֶּר-נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא--אִם-לֹאלז,לג וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵףלז,לד ]

          
   
   

                                     
        
רישום דיוקן של תומס מאן. 1934.   האמן: Samuel Johnson Woolf
National Portrait Gallery - Smithsonian Institution
       


        

יום שבת, 22 בדצמבר 2018

תְּכוּנוֹתֵינוּ נִמשכות אל תְּכוּנוֹתֵיהֶם

"...שוב הוא חשב על חשיבוּת ההבדלים והדמיוֹן שבין הצמחים, שהיא כמו חשיבות כל הדברים הדומים והשונים האחרים. והשמות שלהם, כמה נעים לדעת את השמות שלהם, שמכילים את כל האפשרויות, את כל המשפחות, את בנות המשפחות, את הידידוּת, את הביישנוּת, את הבדידוּת, את המתיקוּת, להכיר את השושניים, את הלילניים, את הדגניים, את הפרפרניים, הוא חשב על ידיד החולות שמסוגל לחיות כשהחול מכסה אותו, על הדיבשה שהיא קיטנית, על הדורבנית שהיא נוריתית ועל הדבקון שהוא דו-ביתי. לא היה סוף למה שהיה יכול לחשוב ולמה שהם יכלו להיות."      

והצייר של צמחֵי האורכידיאה ושל הצמחים האחרים בוודאי אמר בלִבו הרי תכונותינו נמשכות אל תכונותיהם, ומשפחותינו נמשכות אל משפחותיהם, ושמותינו דומים לשמותיהם בהגדרַת התכוּנוֹת ובאגירת הרצונות והגעגועים, ואלמלא כיסופיהם הסמויים הייתי יכול להכיר אותם כמעט לגמרי, כמו שהִכרתי את הָנֵץ חייהם ואת צמיחתם המרטטת בתנודות האור והצל ובתנועת הזמן
וכבר כמעט לא רצה להבדיל את הצמחים המצוירים מן הצמחים החיים, כאילו יוכל כך להרחיב את יכולתו לשהות במחיצת הצמחים, בעיקר במה שסמוי בהם, כי חשב שהציור מטבעו יכול להראות את הסמוי, וכשברגעים מסוימים היה יכול להאמין שצִייר אותם בנאמנוּת, היה יכול גם להאמין שהגיע אל סִתריהם.     
     
      


                                     

  אורכידיאות על סלעים. Cheng Hsieh 1693 - 1765  

 




       
       

     


                 




   

   
                      



יום שני, 17 בדצמבר 2018

עָקַת הסִפרוּת

"...ותשוּבת הדברים בהווה בהווה חדל-עִתים - על פי היחסים שבין קין והבל", כתב תומאס מאן, "ובמצב זה על כורחו היה עֵשָו מזדהה עם קין...", וגם כתב, על יעקב,"...בעוצם רוחו הביא לידי טמיעתו האיומה של ההווה בתוך העבר, לידי חידוש תוקפו של מה שהתרחש בשכבר הימים...", ונדמה לי שראה את תשובת הדברים בהווה ואת טמיעת ההווה בתוך העבר כמחויבוֹת לא רק על ידי היחסים בין האחים ועל ידי עוצֶם רוחו של יעקב, אלא גם על ידי תמונת הכתוּב השלמה שאינה יכולה להתקיים בלי תשובת הדברים בה ובלי טמיעת הדברים האחרונים בתוך הראשונים, וראה היטב את כל הפרטים השָבִים, ואת אלו הנִטמעים בקודמיהם, ובעת שעסק במין פירוש של הכתוּב, הוא תיאר את האופֶן  של ההכרחיוּת בתוך הכתוּב. 
ונדמה לי שראה כך גם את הסִפרוּת שלו, עצמה, וב"זיכרונות אברהמיים הקשורים במקום זה...." בשכם, בהגעת יעקב לשכם, כבר יכולתי לראות שהוא מקיים גם את זיכרונות הסִפרוּת עצמה כחלק מן האופֶן של תשובת הדברים בספרוּת, יחד עם תשובת זיכרונות הדמויות והמקום. ואף על פי שתיאורים ארוכים של מַרְאֵה הדמויות והמקומות נראים לעתים כמין תמימוּת בתוך הסִפרוּת הזאת, חשבתי, הם גם חלק מיצירת גודֶל המרחב, שבו תשוּבַת הדברים תוכל להיות עָקַת ההכרחיוּת, עָקַת תפקידם של כל הדברים  בתוך רוחַב הסִפרוּת

חשבתי גם על תשובתה המסוימת של אֶפִי בְּריסט בטוֹנִי בּוּדנבּרוק, או על היטמעות טוֹנִי באֶפי בְּריסט, כשהדברים שכתב תיאודור פונטאנה הם כמעט עָקַת ההכרחיוּת של "בית בודנברוק".         

 ["...ותשובת הדברים בהווה בהווה חדל-עִתים - על פי היחסים שבין קין והבל, ובמצב זה על כורחו היה עֵשָו מזדהה עם קין, משמע כבר בתור אח בכיר... ", "...כי הריגת הדוד בידי בן אחיו עלולה היתה לבשֹר את הפרתו הרצויה מתכונת-הנוהג בבחינת הנחת יסוד היסטורי חדש שיש בכוחה לשמש מופת לנערים אליפזיים בדורות הבאים, בעוד שמעליו תוסר עָקַת תפקידו של קין לפחות בסוף מעשה..." , יוסף ואחיו, תומאס מאן, מגרמנית: מרדכי אבי-שאול, ספרית פועלים. 
"...בעוצם רוחו הביא לידי טמיעתו האיומה של ההווה בתוך העבר, לידי חידוש תוקפו של מה שהתרחש בשכבר הימים, לידי מצב של הזדהות בין יעקב באורח אישי ממש ובין נוח שחרפוהו לקלון ולקלס..."(על מעשהו של ראובן ועל מעשהו של חם), יוסף ואחיו , תומאס מאן, מגרמנית: מרדכי אבי-שאול, ספרית פועלים.   
"נפשו היתה רגושה ומרוממת מחמת החיקוי, מחמת תשובת האירועים על ידי העבר שהפך להווה, הוא הוא אברהם שבא ממזרח וקנה את השדה..." (על יעקב), יוסף ואחיו, תומאס מאן, מגרמנית: מרדכי אבי-שאול, ספרית פועלים.]




                                         
   

יום ראשון, 9 בדצמבר 2018

מתוך "כל מה שיש בעולם", הוצאת כרמל, 2014 :


מתוך "כל מה שיש בעולם", הוצאת כרמל, 2014  :
"אמרתי לה, נסענו אתמול לשְֹפַת-הים, שנה שלמה לא היינו על שפת-הים. חבצלות החוף פרחו, ועל קַו המים נערמו הצדפים, והלכנו עד קצה החוף המותר, וחשבתי שבוודאי לא נעשֶה זאת שוב. אף על פי שהיינו נוחים מאד זה אל זה, חשבתי שלא נעשה זאת שוב. 
נזכרתי ברגליו היחפות של מודל העירוֹם כשהיה פוסע בעדינות בין כַּנֵּי הציור בסופֵי השיעורים, כאילו היה הולך על קַו המים והצדפים הנערמים. 
ברגליו היחפות היה מודל העירום עובר לאט ובעדינות אל איבוד כמעט כל מה שהיה בו, אמרתי לה. 
האם הוא היה מרוצה מהרישומים, היא שאלה. 
לפעמים ראה בהם את מה שיכול היה להאמין בו, אמרתי. אני חושבת שהוא ראה אז את הגוף ואת האישיות שלו במלוא התגשמוּתם, אמרתי, ויכול לייחס חשיבות רבה כל-כך לגוף הזה, לבשָֹר ולדָם, לכל מה שהם הראו לו פתאֹם. 
אחר-כך הוא הפסיק להופיע, אמרתי. תארי לך, אמרתי, שאחר-כך עשה מה שעשו רוב האנשים, התחתן, והוליד ילדים, ובוודאי גם מצא עבודה אחרת, ועדיין שמר בלִבו את דמותו הנכספת שנגלתה לו ברישומים.


   
                 
     

    

יום רביעי, 5 בדצמבר 2018

עוד חזרה [2].


"חגיגית, הגיחה דמותו העגלגלת של באק מאליגן מראש גרם המדרגות, נושאת קערה מקציפת סבון עליה נחו צלובים מראָה ותער. שולי חלוק צהוב, לא חגור, ריחפו קלות מאחוריו במשבי-הבוקר הרכים. הוא הגביה את הקערה ודקלם בהטעמה: " introibo ad altare dei [ואבואה אל מזבח אלֹהים]..." [שורות ראשונות של "יוליסס", ג'יימס ג'ויס, בתרגום יעל רנן, הוצאה לאור זמורה ביתן.
היה נדמה לי, לפני זמן רב, שרק בחֲזָרָתִי אל השורות האלו אחרי קריאת היצירה כולה, כשכבר יכולתי לראותן כחלק מובהק מן ההִתפשטוּת העצומה של הכתיבה בכל היצירהשרק אז יכולתי להרגיש שהן כבר בישֹרו את גודל ההתפשטות הזאת
אבל הרי השורות הראשונות האלו בוודאי מציגות משהו מן ההתפשטוּת הגדולה של הכתיבה כבר בקריאה הראשונה, מפני שמלכתחילה הן  קשורות, יחד עם היצירה כולה, ב"אודיסיאה", ונדמה שכבר אפשר לשער משהו מן הדומֶה לגודֶל ולרוחב של האודיסיאה, ומן הסוטה ממנה וההפוך לה, ומשהו מן הריבוי של דמויות בני האדם והאלים והתְּאָרִים, ומן ההבדל הגדול, ריבוי הסגנונות, וההיפוכים האירוניים. 
וכך, בתחילת הקריאה, אנו כעומדים על גבול מרחבֵי ארץ לא מוכָרים, ואנו כמעט יכולים לשער את גודלם בגלל הקשר הזה. 

בכל אופן, בחזרה אל השורות האלו, שוב ושוב, נדמה לי שהיו מושכות לב בקריאה הראשונה ההיא בגלל העמידה על סף המרחבים. וגם נדמה לי שכמעט אפשר, בחזרות אליהן, לעמוד שוב על סף המרחבים כמו על סף דבר לא מוכָר, מפני שהם גדולים כל כך.  

[מתוך "יוליסס", מהפרק "הסירנות", תרגום יעל רנן
"...אָרָדלִידִיָה לְיַד מינָהזָהָב. לְיַד ארד. לְיַד זהב. במצולות צל ירקרק כים. בלום...
...וֶרֶד קיץ קסטיליה אחרון  לבד לבלוב בלום עצוב לי כל כך עזוב. פפפט בלאט..." ]      



    
                              


השורות הראשונות של ״יוליסס״, ג׳יימס ג׳ויס, תרגום יעל רנן, הוצאה לאור זמורה ביתן.