יום שבת, 10 בנובמבר 2018

תומס קוֹל כתב שהוא מקווה שהתמונה הזאת היא השלֵמה ביותר שצייר מעודו ["מסע החיים: ילדוּת"].

הוא בוודאי תיאר לו את הסכנות האורבות לַציוּר באלגוריה, בסמליוּת, בצירוף הנופים הנשֹגבים והצמחים המופרזים הכמעט-סמליים, אבל כתב אחרי כן שהוא מקווה שזאת התמונה השלמה ביותר שצייר מעודו, כאילו מה שתיאר כהצצה של הרוח אל  חיי הנצח בציוּרֵי "מסע החיים" היה יכול להשרות  את הרגשת השלמוּת, וכאילו האלגוריה, הסמלי והנשֹגב הם אלה שיכלו גם להראות את מסע הרוח עצמה בתוך הזמן הרחב
ומן ההתחלה רצה להגיע אל דבר דומה ברושְמוֹ לשִירוֹת הגדולות המביעות גם משהו מתולדות הזמן, כמו איליאדה ואודיסיאה, אף על פי שהאיליאדה והאודיסיאה עצמן לא נזקקו לאלגוריות ולסמליוּת אלא רק לגודֶל העלילות והדמויות בתוך הזמן ולגודֶל תמונת התְּאָרִים, ודימה לו שהציורים עם האלגוריה והסמליוּת יביעו דבר גדול בהרבה מחייו ומחיי אחרים, שאולי יִגַּע באֵלים
ואפשר גם שראה את הפרזַת הצמחים והפרחים בציור "ילדוּת" כדומָה מעט לריבוּי התְּאָרִים שבאיליאדה ובאודיסיאה, ריבוּי התְּאָרִים היפים, כמו יפַת-ספסלֵי-החותרים, ארוכי השֵֹעָר, הרעננה ורודַת האצבעות, הנהדר, הדומֶה לאלים. כאילו ראה עוד שִכבה בגובהֵי הציוּר. וכאילו השִכבה הזאת, כמעט שכבת יופי בגובהי הציור, היתה יכולה להרחיב כל כך את הציור.     


דימיתי לעצמי את הדברים האלה באותו זמן שחזרתי ושאלתי מדוע צוירו ציוּרים רבים כל כך בנושאי המקרא, וחשבתי שהנושאים המקראיים כאילו הציעו לציור גם את אפשרויות התיאוּר הגדול, המפואר, המבקש גם את רושֶם גודלו של הזמן, וחשבתי על  הציורים הרבים כל כך שראיתי במקומות רבים במשך השנים, וחיפשתי באתר האינטרנט של הגלריה הלאומית לאמנוּת בוושינגטון את תערוכות העבר, והסתכלתי בצילומי ציוּרֵי "מסע החיים" [The Voyage of Life]  של תומס קוֹל, מציירי הדסון ריבר סקול, ולא זכרתי אם ראיתי אותם בעבר.    


  


The Voyage of Life is a series of paintings created by Thomas Cole in 1842, representing an allegory of the four stages of human life: childhood, youth, manhood, and old age
                                   

. מסע החיים: ילדוּת. תומס קול    The Voyage of Life: Childhood


The Voyage of Life: Youth


 The Voyage of Life: Manhood



The Voyage of Life: Old Age

יום שני, 29 באוקטובר 2018

כשהעוולוֹת והגֶזֶל והחמס על הארץ והמלחמות וההֶרֶג נהיים קרקע מוצקה לאמנוּת,


והיא עצמה נהיית כקרקע מֻכֶּרֶת, כשְֹדֵה מִחְיָה אָהוּב, לא מסוכן, גם כשהיא מוחָה נגד העוולות הגֶזֶל המלחמות וההרג, והיא שרויה במין רַכּוּת עם מְחַבְּבֶיהָ ואוהביהָ, נינוחה בתוך שותפוּת הדֵעוֹת אִתם, 
אני נזכרת שוב בפֵּנֶלוֹפֵּיאָה, שהתנגדה למחַזרים שהיו צובאים על הבית כל הימים ושהָמוּ בהיכל עטוּי הצללים, ושלא היתה לה קרקע מוצקה, רק העֶרְגָה אל האיש הרם, שתמיד תזכור, ונדמה לי שגם האיליאדה והאודיסיאה עצמן ערגו אל הדבר הרם, בגופן ובנפשן
ועולים בי געגועים אל הקרקע הלא-מוצקה, ואל המרחקים הגדולים מאד שהאיליאדה והאודיסיאה זוכרות, לבדן.   

וצצות אצלי שוב המחשבות על הציוּרים הבוטַניים, שכמעט אין להשוות אותם לאמנוּת, אבל כשהם ניצבים תמיד כנפרדים וכנבדלים כל כך, קצת כמו הצמחים עצמם, מינים מינים, בלי שותפוּת הדֵעות, הם יכולים להזכיר את יכולתה של האמנוּת להיות ניצבת כך.  
  



                                       
         
pecies:Hibiscus Meraukensis
Family:Malvaceae
Country:Australia
Place:Endeavour River
Artist:Gerald Sibelius
Format:Coloured Engraving
Medium:Ink And Watercolours On Paper
[מן הציורים הבוטניים  מהמסע של ה״אנדוור״    

The Endeavour botanical illustrations]

                

     


                           
 
                                             
      
Species:
Family:Portulacaceae
Country:Australia
Place:Endeavour River
Artist:Frederick Polydore Nodder
Format:Finished Drawing
Medium:Watercolours On Paper
[מן הציורים הבוטניים  מהמסע של ה״אנדוור״    

The Endeavour botanical illustrations

]          

[״המו המחזרים בהיכל עטוי הצללים״. אודיסיאה. תרגם אברהם ארואטי]


   
  

יום שני, 22 באוקטובר 2018

צמיחת הדימויים [2]


הסגנוֹנוֹת המתערבבים של בִּגְדֵי הבחורות היפניות בבית הקפה בפיאצה דה לה רפובליקה בפירנצה מתאימים להן כל כך. אולי אחר-כך הן יִסְּעוּ לרומא. אולי הציוּרים של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית יהיו בעיניהן רק דימוּי ראשון. כי יחשבו שההעתק של הציורים האלה במוזיאון Ōtsuka Museum of Art  ביפן הוא דימוי של הציורים האלה. אולי הציורים בקפלה הסיסטינית יגדילו בעיניהן את ערך ההעתק, והרי הן מכירות את חשיבוּת ריבוּי הדימויים. 
כשהן עדיין יושבות בבית הקפה בפיאצה דה לה רפובליקה אפשר לראות שבינתיים יש להן כמין ריבוּי הדימויים בעִרבוּב סגנונות הלבוש שלהן. 
מפני שהן יפות ומושכות לב כל כך נדמֶה שהן כמעט רוצות להראות לנו את הדימויים האלה, הידועים, הזָרים והחדשים.  
   
אולי המבקרים היפנים במוזיאון Ōtsuka Museum of Art  רואים בהעתקֵי יצירות האמנוּת שבו דימויים של דימויים. אולי בדמיונם יוכלו לראות איך הם נעים אל העתיד. 

בדיון של מומחים [ב-2007] בציוריהם של פיץ הנרי ליין ושל תלמידתו ועוזרתו  מרי בלאד מלן, שגם העתיקה מציוריו של ליין, עלתה בין השאר השאלה אם ליין עצמו יצר העתקים של  ציוריו שלו. 
האם ליין קיווה לראות בהעתקים איזה דבר שרק הם יכלו להראות לו? הוא צייר ספינות ויַמִּים רבים, כך שאולי היה יכול לפעמים לראות בהם משהו מרעיון ההעתקה, אבל בוודאי לא ראה בהם את מה שהיה יכול לראות רק בהעתק – איך הדמיון ליצירה המקורית מפסיק להירָאות כדמיון שלם, ואיך הוא עצמו צריך לבחור בין הרגשת התעתוע  ובין ההרגשה שהדבר החדש שראה, מין דימוי חדש, נהיֶה חשוב כל כך
בוודאי ראה שאין בזה עַזוּת הצמיחה שהיתה לדימויים המקוריים, אלא מין עדינוּת של צמיחה, כמעט סָפֵק , עוד נשימה של האמנוּת שלו.  
     
        

                                           
                פיץ הנרי ליין   

                                                               Fitz Henry Lane




                                העתק.      Ōtsuka Museum of Art   [ביפן]


               
             

     

Sistine Chapel


יום שלישי, 9 באוקטובר 2018

נוֹף העֵצִים המשתנֶה תדיר

...בכותבי עוד על האמנוּת, היא כתבה, אני יכולה גם לראות בזיכרוני את אִמי כשהיא יושבת על המרפסת בשעות אחרי הצהריים ומציירת בגירֵי הפסטל את נוף העצים המשתנֶה תדיר. מעולם לא שאלתי את עצמי אם הציוּרים האלה, שצוירו מתוך שלוות הנפש של סוף היום, היו אמנוּת טובה, והרי כמעט לא רציתי לשאול על מה שאני עצמי כמעט צמחתי מתוכו. 
אבל הרי הייתי צריכה לחזור ולשאול על העילאי ועל התמים. הרי הנפש נמשכת אל שניהם, ולפעמים נדמֶה לה שהתמים כה קרוב, ושתוכל לאמצו אליה, ולעתים נדמֶה לה שכל שאיפתה אל העילאי. 
ואני יכולה עכשיו לראות גם משהו מן ההִתעלוּת בציוּרֵי גירֵי הפסטל הקטנים האלה. כי היופי שלהם, האם אין בו יושְרָהּ וחוזקהּ של המחשבה שיצרה אותו, אני חושבת, ונדמה לי שכל יושרהּ של אִמי נמצא בו. כאילו כבר ידעתי את הדבר הזה, הִתעלוּתו של הישר בתוך היופי. 
לרגע אני חושבת שרק דימיתי לי את מראֵה יושרהּ של המחשבה ביפי הציוּרים, בגלל אהבתי לאִמי, אבל הרי הִכרתי גם את הִתרופפוּת הציוּרים האחרונים שלה, שכל המראות נִטַּשְטְשוּ בהם
הרי ראיתי איך נמוגו מהם יחדיו התמים והמִתעלֶה כשהמחשבה ודמוּת עצֵי היער נִטַּשְטְשוּ כל כך, ונדמה לי שכל כך בקלות הם נמוגו. כי כל קיומם היה בתוֹך בהירוּת הציוּרים
     
נוף העצים עצמו כמובן לא שייך לתמים, לעילאי, למתעלֶה ולבהירוּת הציורים, וכשאני מביטה אליו עכשיו אני נהיית כמעט חסרת זהירוּת ברצוני לראות בו משהו מהיווצרוּת ציוּרֵי הפסטל ההם בשעות אחרי הצהרים.               



           
     
            
          

              

         
   
        

      

           
              

        
             
           
       






יום שלישי, 2 באוקטובר 2018

הִרהרתי על האמנוּת שאינה זְקוּקָה לאהבה.

עכשיו היה נדמה לי שהבנתי את המִלים של אלבר קאמי "לכתוב את הפרק ולהשמיד אותו", כשהרהרתי שוב בכך שהאמנוּת לא זקוקה לאהבה, והרי יכולתי לחשוב שהפרק נועד להיות רק מין חריגה לזמן-מה, וכמשאיר רק את רושמו, אבל עכשיו היה נדמה לי שהעיקר היה בעֵיניו לא לאהוב את הפרק הזה, ושמוטב היה לו לשֹנוא אותו מאשר לאהוב אותו, ולהרגיש שכך מובעת האמונה שהאמנוּת שלו כולה לא צריכה שהוא יאהב אותה, ושכל קיומה מתנגד מאד לאהבתו.  
ואולי לזמן-מה התאהב ביופיוֹ של הפרק, אבל עדיין היה יכול לחזור ולקיים את מה שהיה ציווּי בעיניו. בוודאי אִי-אהבת האמנות שלו היה בעיניו אחד הציוויים שלה. 
כמובן, רק דימיתי לי את מחשבותיו אלה בגלל הִרְהוּרַי שלי, ואחרי כן חשבתי על המורֶה שלי לציוּר, שאמר אל תתאהבי באיזה דבר יפה שהצלחת לעשות, ושכנראה התכוון לא רק לכך שהציוּר יוכל כך להתפתח עוד אלא גם לכך שהציור לא צריך שיאהבו אותו. אני חושבת שהוא האמין בזה. באי-הצורך של האמנוּת באהבה. הוא כנראה האמין שבעיקר היא צריכה לדון את עצמה
אחר-כך, כשהמורה שלי פנה מדי פעם אל סגנונות חדשים באמנוּת שלו, הוא כנראה הרגיש גם שהוא מקיים את האמונה הזאת שלו.          


["לכתוב את הפרק ולהשמיד אותו". אלבר קאמי, אדם הראשון, הערה לפרק "סן ברייה ומלאן". הוצאה לאור עם עובד. תרגמה אילנה המרמן.]   
    



                
שמעון אבני [בגלריה ״מבט״]




                                   
   




    

יום שלישי, 25 בספטמבר 2018

עוד על "הילני אִמו עשתה נברשת של זהב על פִּתְחוֹ של היכל" [יוֹמָא. משנה] ועל הסיוּם החורג.


כמו הסטה והַפְרָעָה בתוך מסכת יומא, וכהופעַת דבר זָר, אבל הזכרַת הנברשת היא גם כהופעַת זַן חדש בתוך שְֹדֵה גידול. והשדה כולו נמשך אל הזן הזה
והנברשת עצמה, שבשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה, היא כמין הפרעה בתוך העולם, כי אור הנץ החמה לא זקוק לה כדי להיראוֹת כשהוא מופיע מן המרחקים הגדולים, אבל היא גם יוצרת מין דמות או תמונה שלו. כאילו היא מראָה  דבר שלא היה קיים
והסיוּם של מסכת יומא, "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין? מי מטהר אתכם? אביכם שבשמיים.... ", הוא הסטה והפרעה בתוך אופי המסכת וכאילו גם בתוך תכליתה, כאילו הוא מין שֶבַח לאלֹהים, אבל הוא גם יכול פתאֹם להירָאות כפורץ את נוסַח המסכת אל מה שאין לכוון אותו
ופתאֹם נדמה לי שמסכת יומא נמשכת כל כך אל ההסטוֹת וההפרעוֹת, כמעט כאל שאר מקורות חייה.   

[ושוב מטרידים אותי הדברים הכתובים על אכילה מחֲצַר כָּבֵד של הכלב, שיש בהם זָרוּת, ומטרידה אותי ההימָשכוּת הנואֶלֶת של מחשבותַי אל "דּוֹמֶה בדוֹמֶה ירפא" , שהיא ההימשכות אל מין קִרבה מדומה. ]    
   
["הילני אִמו עשתה נברשת של זהב על פִּתְחוֹ של  היכל"  (יומא ג'. מִשנה
"בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע", ( גמרא).

"מי שנשכו כלב שוטה, אֵין מאכילין אותו מחֲצַר כָּבֵד שלו, ורבי מתיה בן חָרָש מַתִּיר"  (יומא ח' . משנה) ]     






                                 
                 

                                      
      

יום שלישי, 11 בספטמבר 2018

תִּכְנוּן הגַּן.


...ברשימות שהוקדשו לרישומים הפיגורטיביים הוא כתב: אני "גונב" אותם מן האמנוּת, מציוּרי הצמחים של המסעות הגדולים וממגדירֵי הצמחים, והרישום הלא משוכלל שלי שומר על מרחק הכרחי בינו ובין הרישומים של האמנים הגדולים. אני מקווה שהוא מראֶה את הדרך העוברת מהם אליו. את עלֵי האלון רשמתי כמובן בגיר סנגווין. הסנגווין מקרב את עלי האלון אל הנפשות שלנו. ראיתי בעיני רוחי את חורשות האלונים בצפון כאילו צוירו בצבע הסנגווין, מצטרפות אל הזיכרונות החמימים שלנו. 
ענף האורן נתמך בסבלנות בקני במבוק. לאִטו הוא לומד להישען עליהם ולסמוך על אורך-הרוח של הגן. במקום שממנו הוא בא עובדות נשים במטפחות כחולות בין העצים, ומרחוק הן נראות שלווֹת כמו עצי הגן. 
כמה מפרחי השזיף מתחילים להיפתח, אחרים פתוחים לגמרי, פונים כלפי מעלה, כלפי מטה, ניצבים גב אל גב או על צדם, או עומדים להשיר את עליהם. לכמה שעות אימון ולכמה סבלנות נזקקו המציירים של פרחי השזיף. [מתוך כרישוּם התקבצוּת העלים]. 

כאילו תִּכְנוּן הגַן יוכל להביע את מה שהציוּר מַבִּיעַ, בלי ממשוּת הגן, רק החֶזיוֹנוֹת, וכל צמחיו המצוירים יהיו חזיונות, ויימָצאוּ בחֶבְרַת חזיונוֹת הצמחים והדוממים והנופים והדמויות וההפשטוֹת והסתירוֹת של הציוּר, חברת אלו שאינם מתים, כמו בתוך הִתעלוּת, ובכל זאת יהיה איזה דבר הכוסס קצת את הלב, כמין עצב וכמין עֶרגה, כי כשתכנוּן הגן יתרחק כל כך מן הגן הממשי, הוא גם ירצה כל כך להמשיך ולהזכיר אותו.    





                     

                   ליאונרדו דה וינצ׳י. LEONARDO DA VINCI (VINCI 1452-AMBOISE 1519)

Oak (Quercus robur) and dyer's greenweed (Genista tinctoria) c.1505-10

Red chalk with touches of white heightening on pale red prepared paper | 18.8 x 15.4 cm (sheet 



                                            


          

Rachel Ruysch - Still-Life with Bouquet of Flowers and Plums