בתוך האמנוּת,

 

 

קִלְקוּלִים בעומֶק האמנוּת, בַמתקרב-מתרחק וכמעט מקודש, קִלקוּלים מתוך האֱמוּנָה בה. 

וכאילו מותר להם להתקיים בתוך האמנוּת בגלל עומק האמונה, וכאילו גם בגלל מין שוויון עם עומק אמונה של הבעות אחרות בה, אבל כמו כל ההבעות הם תמיד צריכים להיות נידונים. 

חשבתי לכתוב עליהם מעט אחרי שקראתי את ״כתרגומו תסתאב כל דבר הנִתְעָב על האדם בין לשבח כגון הקדש בין לגנאי כגון איסור...״ של רש״י, ואחרי שדימיתי לי שהבנתי שמץ מהדברים האלה כשדיברתי עליהם עם ישראל וכשניסיתי להבין את הקִלקולים בעומק האמנוּת הדומים קצת לַתועבות, ודימיתי לי שהבנתי שמץ גם מהם ומחמקמקותם, ולא הראיתי הוכחות וראָיוֹת אף על פי שראיתי כמה מהם, כגון אחד מהם ברישוּם אחד כָּמֵהַּ אל אמנוּת עָבָר גדולה, עושֶה עצמו מין שִכבה מתענֶנֶת מִתערפלת מִסתלסלת עליה, על תוכָהּ, מין עצמו אבל גם שקיפוּת-עצמו, להיות כמעט מַרְאֶהָ וכמעט שינוי מַרְאֶהָ, להעלות עצמו בערפילֵי השכבות והשקיפוּת, כמעט כמו אש זרה עולָה-מתענֶנֶת אליה, כמעט במקומה. 

האם אכן ראיתי הִתעננוּת זרה?     

 

 

 

[דברים כב ט: לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם...

רש״י: ״פן תקדש" - כתרגומו תסתאב כל דבר הנתעב על האדם בין לשבח כגון הקדש בין לגנאי כגון איסור נופל בו ל' קדש כמו (ישעיהו סה) אל תגע בי כי קדשתיך

"]

 

תפישֹת עולם נוראה שאומרת שהֱיוֹת עַם נבחר הוא קיוּם נוֹרָא, אמר ישראל בשיחה הזאת [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

        

 

בשפה עממית, כמעט בחֲרוּזֵי לְכַלּותֵנוּ לְכַלּותֵנוּ, מבוטאת תפישֹת עולם נוראה, שאומרת שהֱיוֹת עַם נבחר הוא קיוּם נוֹרָא, בכל דור ודור, שֶׁבְּכָל דּור וָדור עומְדִים עָלֵינוּ לְכַלותֵנוּ, ובכל דור ודור מצילנו מידם, כלומר הוא לא ממש מצליח להציל. ואותה מידה טובה עָמְדָה לַאֲבותֵינוּ וְלָנוּ, אנחנו שווים לאבותינו, אין לנו שום לימוד מהם, דווקא בליל הסדר, לילה של זיכרון, אנחנו כמעט לא זקוקים לזיכרון של אבותינו, ומַצִּילֵנוּ מידם צריך כל שנה להציל שוב כי תמיד ימשיכו לרצות לְכַלּותֵנוּ. 

שֹפה חשֹוּפָה, כמעט מנוגדת לאינטלקטואליוּת של המִדרש, מציגה קיוּם חשוף. 

 

 

[וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבותֵינוּ וְלָנוּ. 
שֶׁלּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּותֵנוּ, 
אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּור וָדור עומְדִים עָלֵינוּ לְכַלותֵנוּ, 
וְהַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.]

 

גם אותם הוא דָּן. ״יָדע תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לא לָהֶם...״ [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

למה צריך לברך את שׁומֵר הַבְטָחָתו לְיִשְׂרָאֵל, למה לא מובן מאליו שהוא שומר הבטחתו, אלא הם לא יכולים להיות בטוחים שהבטחה של אלֹהים תתקיים, אמר ישראל, ושאלנו על קושי ההבטחה בהִשתנוּת הזמן והנסיבות, וחשבנו שאולי ״שׁומֵר״ הוא שומר גם את הזמן, שלא ישתנֶה. ואילו בני האדם מִשתנים. 

ואחרי כן, הבעַת הפקפוק ביכולת אלֹהים להבטיח על מה שיהיה בעתיד רחוק כל כך ב״חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ״, שהוא כאן רק על יציאת מצרַיִם, ורק לזמן מסוים, לארבע מאד שנה. אבל כך נעשית נבואה לקונקרטית, אמר ישראל, למען בני-ישראל הפך אלֹהים את הקץ למסוים. כי הקץ הוא אוטופיה. וקבע את זמן העתיד הזה כדי לומר שתפקוד האל אחרי הבריאה הוא לא רק בתגובה לדברים הקורים אלא גם בתכנון מלכתחילה, ויש כאן רצון חזק מאד שיהיו בארץ לא להם ושיְעֻנּוּ שם. 

לכאורה כמו גורל, אמר עוד, וכאילו מצרַיִם היא הגורל אף על פי שלא נאמר כאן מצרַיִם וכן לא נאמר מי הוא זרעךָ, יכול להיות של ישמעאל ושל עשָו ושל בני קטוּרה, ולא בהכרח בני ישראל הם אלה שצריכים להיות מעונים, אלא בני ישראל לקחו על עצמם, מאליהם, את דברי אלֹהים האלה, ויעקב ובניו יכלו לא לבחור להיות בארץ לא להם, והיו שם בגלל בחירה ולא בגלל גורל, וכך גם ״וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ״, יֵצאו במעשה שלהם לא כמעשה אלֹהים, וכן, ארץ לא להם נהייתה ארצם כי הם מלאו אותה. [וגם, יצאו לפני ארבע מאות שנים, כלומר הוא לא שמר את הבטחתו]. 

וראינו ב״גם אֶת הַגּוי אֲשֶׁר יַעֲבדוּ דָּן אָנכִי״ אותם ואת הגוי, ו״גֵר יהיה זרעךָ״ הוא דין שלהם, והעינוי הוא דין, וגם אֶת הַגּוי דן כי צריך לדון את מידת העינוי שהוא עשה, או לא עשה. כי גם הגוי [ובהמשך, המצרים] יכול לבחור. וכך כל ההגדה היא על הבחירה שלהם, אמר ישראל, ועשיית ליל הסדר כל שנה היא בחירה בארץ לא להם, בגלות. הזכרַת מצרַיִם בכל ליל סדר מחדשת את מצרַיִם.

 

 

[בָּרוּךְ שׁומֵר הַבְטָחָתו לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ, לַעֲשׂות כְּמו שֶּׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: 
וַיּאמֶר לְאַבְרָם, יָדע תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אתָם אַרְבַּע מֵאות שנה. וְגם אֶת הַגּוי אֲשֶׁר יַעֲבדוּ דָּן אָנכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדול. ]

 

 

 

הִמשיכוּ להיות עובדֵי עבודה זרה [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

 

מִתְּחִלָּה עובְדֵי עֲבודָה זָרָה הָיוּ אֲבותֵינוּ, ואפשר ש״מִתְּחִלָּה״ הוא שהִמשיכוּ להיות עובדי עבודה זרה, ויש כאן מדרש מסתמך על מדרש, כמעט כהיסָמכוּת על חִיּוּת גדולה, על חַיֵּי המדרש, ״תרח עובד צלמים פעם אחת יצא (תרח) למקום אחד הושיב אברהם מוכר תחתיו...״, ואומרים חז״ל שהטבע של הבית של אברהם הוא למכור פסלים. שתרח היה אחראי על העבודה הזרה. ובהיסמכות על מדרש שלהם הם טוענים שלעם ישראל יש נטייה לעבוד עבודה זרה, ושתרח, שהוא מאבותינו, קבע את אופי העם כעובדי עבודה זרה. ויהושע מספר להם את תולדות העבודה הזרה שלהם, של העם, שאין לה סוף, ״...אֲבותֵיכֶם מֵעולָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחור, וַיַּעַבְדוּ אֱלהִים אֲחֵרִים..״. 

ובשיחה שלנו דיבר ישראל על הקושי לדעת מהי עבודה זרה, ולדעת אם זו עבודה זרה או לא, ולמי זרה, כי בעבודת אלֹהים קשה לזהות אם היא זרה או לא. ויכולה להיות עבודת אמת שהיא זרה לאל האחד הזה, אבל גם האל האחד הזה משתנֶה, ובהסתכלות לאחור אפשר לדעת מתי היתה עבודת אמת ומתי עבודה זרה. והזכרנו את בני אהרון שלקחו את האש מעצמם לעשות את הענן שהוא בעצם ענן של אלֹהים, ניסו להחליף את אלֹהים, וזאת היתה האש הזרה. וישראל אמר עבודה זרה היא קִלקוּל בתוך עבודת אלֹהים. ונבואת שקר היא עבודה זרה. דיבור בשם אלֹהים כאילו הוא דיבר. תמיד יש שקר או זיוף בעבודה זרה.

והיא נמצאת ביסודות האמונה ולא בספקנוּת, אמר, והיא מסוכנת לאלֹהים. כי כמו אצל בני אהרון, כאילו ישנה היכולֶת להחליף את אלֹהים. 

ובדברי יהושע יָרְדוּ מִצְרָיִם, ירדו אל המקום של עבודה זרה. 

 

 

[מִתְּחִלָּה עובְדֵי עֲבודָה זָרָה הָיוּ אֲבותֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקום לַעֲבדָתו, שֶׁנֶּאֱמַר: 
וַיאמֶר יְהושֻעַ אֶל כָּל הָעָם, כּה אָמַר ה' אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבותֵיכֶם מֵעולָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחור, וַיַּעַבְדוּ אֱלהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאולֵךְ אותו בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעו וָאֶתֵּן לו אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקב וְאֶת עֵשָׂיו. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אתו, וְיַעֲקב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם. ]

 

[ויקרא י : א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ 

עָלֶיהָ קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם]

Campbell's Soup או חלום האמנות

קופסאות מרק קמפבל כאן על השולחן נִדְמוֹת מיד ל״פחיות המרק של קמפבל״ של אנדי וורהול, לַלא-מציאוּת, לחלום-האמנוּת. והרי האמנוּת משפיעה עליהן, מושכת אותן אל תשוקות הדמיוֹנוֹת והידיעה ואל הערָבוֹת הגדולות של אי-ההשֹגה. הרי היא, התלויה לכאורה בחפצים של המציאוּת שמחוּץ לה, משפיעה את רוּחָהּ על החפצים של המציאוּת עד שנדמה שהם תלויים בה, שמַרְאֵיהֶם נקבעים בגלל מראהָ שלה, וכאן, במטבח, הם נִדמים לָהּ לרגע, מִתְעַלִּים בתוך האשליָה. 

זה מזכיר לי מחשבה חולפת על השְפָּעַת הרישוּמים של אנה טיכוֹ על הרי ירושלים. כאילו הרישומים האלה מוטלים על מראֵה ההרים עצמם. כאילו קוויהם משפיעים את יכולותיהם על יכולות ההרים. 

המחשבה החולפת הכמעט נעלמת תוכל לשוב, כי הרישומים יוכלו תמיד להשפיע את דִמיוֹנוֹתיהם ואת יְפִי הרחוק מהשָֹגָה על הנוף המוגבל של המציאוּת. 

[פחיות המרק של קמפבל (לעיתים מוזכרת כ-32 פחיות המרק של קמפבל) היא יצירת אמנות שנוצרה ב-1962 על ידי אנדי וורהול.]

  

כאו על השולחן

Andy Warhol 

Campbell's Soup Cans (American, 1928–1987)

Andy Warhol

טיפש במקום החכם של ההגדה [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

 

בן טיפש בתלמוד ירושלמי הוא במקום החכם של ההגדה, אמר ישראל בשיחה שלנו. כי הם נותנים לטיפש את התשובה של החכם בהגדה, והוא טיפש כי הוא שואל ״מה זאת״ על הצורה, הסעודה, ולא על התוכן, ובעצם הם טוענים כך ששאלַת החכם בהגדה על החוקים והמשפטים היא לא עמוקה, אלא רק על הסעודה. והטיפש שלהם הוא הטיפש-חכם, והרווח בין טיפש וחכם אצלם דק.

ובתשובה שלהם, שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת, הם מזהירים אותו מהתוכן הרומאי של הסעודה, התוכן של הפריצוּת. 

ובן חכם כאן, האומר ״אותנו״ [לא ״אתכם״], הוא חלק מהעם, להבדיל מהרשע האומר ״לכם״. האומר אני אלטרנטיבה לכם, אמר ישראל. 

והתשובה לחכם כאן לא קשורה לרומא, לסעודה, אלא רק ליחסים של אלֹהים עִם העם. כי הוא שואל מה העדות החוקים והמשפטים של יציאת מצרים, לא של עכשיו, והם עונים בחוזק יד. אלֹהים כפה עלינו, ציווה עלינו לצאת ממצרים. היציאה והֱיוֹת עַם וממלכת כֹּהנים, הגאולה, נִכפו עלינו.

כך כל החוקים והמשפטים האלה הם בכפייה גם על החכם, שאמר ״אותנו״, 

והוא שייך לעם בכפייה של אלֹהים. 

והרשע, כאן בתלמוד הירושלמי, האומר מה הטורַח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה, מדבר לא ממבט של אילו היה שם אלא ממבט של עכשיו. הוא רשע של תקופת חכמים, לא של יציאת מצרים. והוא  אומר יש לי ספק על גאולת ישראל לא בזמן יציאת מצרים אלא עכשיו. 

אבל הוא אומר ״טורַח״ כי הם מצליחים כל שנה ושנה להביא גאולה לעולם. זה הטורַח. כל שנה ושנה, להמשיך את תפקיד הגאולה של ממלכת כהנים וגוי קדוש.

ושאינו יודע לשאול, הם לא דנים בו, הוא ברור להם, כי ברור להם למה הוא לא יודע לשאול, וגם הם לא יודעים לשאול. 

 

 

 

[תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק י דף לז 

 

ה"ד/ הלכה ד' תני ר' חייה כנגד ארבע' בני' דיברה תור' בן חכם בן רשע בן טיפש בן שאינו יודע לשאל 

בן חכם מהו אומ' מה העדות והחקים והמשפטי' אשר צוה יי' אלהינו אותנו אף אתה אמור לו בחוזק יד הוציאנו יי' ממצרים מבית עבדים 

 

בן רשע מהו אומר מה העבודה הזאת לכם מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה מכיון שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה אמור לו בעבור זה עשה יי' לי לי עשה לאותו האיש לא עשה אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להיגאל משם לעולם 

טיפש מהו אומר מה זאת אף את למדו הילכות הפסח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקימון שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת 

בן שאינו יודע לשאל את פתח לו תחילה 

אמר ר' יוסה מתניתא אמר' כן אם אין דעת בבן אביו מלמדו]