היא מתחילה ב"כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים,...", כאילו בלי מרחב גדול וגבוה, בלי הסבר, כאילו ההתחלה עומדת לעצמה, וכך גם מתחילה המִשְנָה כולה, "מאימתי קורין את שְמַע בערבית", כיכולה להתחיל בכל נקודת מקום וזמן כאילו היא ההתחלה המוחלטת שלה, אבל יש בהתחלה הזאת ידיעה של דבר שהיה לפניה, שחודר אל תוכה, מה שהיא לכאורה לא אומרת, כי היא רוצה לומר שאי-אפשר לבוא לתורה שבעל-פה בלי ידיעת הסַבטקסט, שהוא עולם הנבואה, שהוא לפני ההתחלה שלה אבל גם בתוך ההתחלה שלה ובכולה, כמו נאמר בה כבר, בקרקעיתהּ.
והמִשְנָה היא העוגן של תורה שבעל-פה, אמר ישראל, סיכום תקופה של תורה שבעל פה, ובחתימה שלה יש ויתור על חזרה אל אוטונומיה, וישנה יצירת מרחב של חשיבה שאינו קשור יותר במקום. רבי יהודה ראה כבר חורבן של התרבות העברית, אמר, וראה שצריך לעבור ולהוציא את התורה שבעל פה אל מחוץ לזמן המסוים. וכשהיא כבר כתובה, והיא רעיון מנותק מזמן ומקום, כל אדם יכול לקרוא בה וללמוד אותה. מכל העמים.
והתחלת מסכת נדרים כאילו בלי הטקסט הנבואי, אבל ישנן כאן יחדיו המִלים "כינויֵי" ו"נדרים", מן החוכמה ומן הנבואה, וההתחלה מטשטשת את שאלת חוכמה מול נבואה, כשהיא נוגעת בסַבטקסט הנבואי, בַליבה, בלי להסביר אותה.
ועוד. כינויים הם רק בשָֹפָה, והתחלת נדרים במִשנה היא על השָֹפָה.
[כינויים. מלשון חכמים.
נדרים. מלשון המקרא ]
[פרק א - משנה א
כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים, וַחֲרָמִים כַּחֲרָמִים, וּשְׁבוּעוֹת כִּשְׁבוּעוֹת, וּנְזִירוּת כִּנְזִירוּת. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, מֻדָּרְנִי מִמְּךָ, מֻפְרָשְׁנִי מִמְּךָ, מְרֻחָקְנִי מִמְּךָ, שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָךְ, אָסוּר. מְנֻדֶּה אֲנִי לָךְ, רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵךְ בָּזֶה לְהַחֲמִיר ]
