כן, חזרתי אליו. לראות שוב מה יש בו. זה דומה קצת לחזרה כדי לראות איך זה עָשֹוּי. לפעמים כדי לראות איך משפט אחד עשוי. אולי להגיע אל נחת הידיעה.
והמִלים האלו כמעט בהתחלה, ״עם כל המועקה והבהלה והערגה שביסודם של זיכרונות שהזמן הטיל בהם ספק״, כמו בקריאה הראשונה אומרות לי כך עשויה סִפרוּת. וכך, החזרה אל היצירה הזאת היא כמבקשת את מה שכבר ראיתי בה.
נדמה לי שמעולם לא חשבתי על עלילה כעל מין שִדרה של יצירת סִפרוּת, ועכשיו לא חשבתי על עלילה אלא על דברים נמשכים ביצירת הסִפרוּת ונפסקים בה ונקטעים ומתפרקים ומתחברים ונסתמים ומִתעלים ונתונים לדין הסִפרוּת. וכמובן, חשבתי, כל הדברים השואפים אל אותן מועקה ובהלה וערגה, כמו ביסודם של זיכרונות שהזמן הטיל בהם ספק - הרי זה עיקר, וכאן, בספר הזה, הם שואפים אליהן.
והיופי. הרי לא אוּכַל להוכיח את קִיּוּמוֹ. לרגע אני חושבת שהוא מופשט עליוֹן של יצירת הסִפרוּת.
״זה עולמם של מבוגרים: אם ייקלעו לשם ילדה או ילד הם יידחקו אל עיבורי הסיפור, בני לוויה של המבוגרים מכורח הנסיבות. לא מעט צרות פוקדות את המבוגרים האלה...
...כאשר נגמר סיפור אחד ומסתתם הדף עד אפס מקום...ולהתחיל מחדש: נשים, גברים, מגבעות, מחוכים, מריבות, נכלים.״
[הציטוטים מ״הָאָחוּ הֶחֱרִיש אֶת אָזְנַי״, ענת עינהר, עמ׳ 6, 154, 155, הוצאת אפרסמון]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה