עֶצֶב האומנת הזקנה של בֶּרְק ומינקת רבקה [שיחות עם ישראל]

 

אחרי שכתבתי על האומנת הזקנה של בֶּרְק שיצאה אחריו לאוסטרליה אחרי שהוא כבר יצא למסע והשוויתי את דְּמוּת-הסִפְרוּת שלה לדמות מינקת רבקה בספר ״בראשית״, כי המִלים ״וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת״, פתאֹם, נוגהוֹת על רבקה, על יעקב, על עזיבתו הארוכה, על דבר אבוּד, דיברתי עם ישראל על הניסיון להבין את הפסוק הזה על מינקת רבקה, ועל התהייה הנשארת, וחשבנו שכמו האומנת הזקנה של בֶּרק כך המינקת כאן כאילו מחזירה לרבקה את ימי ילדוּתה, ואולי את עֶצֶב עזיבת הילדוּת והמוֹלדת, והמשכנו אל המדרש השואל למה לא נכתב שרבקה מתה והמוצא את מוֹת רבקה במות מינקת רבקה, ״אתה מוצא כשמתה רבקה...״, ושאלנו על אשמת רבקה בשליחת יעקב אל לבן, וביחסה לעשָו, וליצחק, וישראל אמר רבקה היתה מרוחקת בחוסר נחת מיצחק. ובמדרש אברהם מת, יצחק עיניו כהות, יעקב הלך לפדן ארם, ונשאר עשָו [שחז״ל אמרו עליו רשע], ומפני שהוציאו את מיטתה בלילה כשהיא מתה, לא פירשה הכתוב אלא מן הצד, ומן הצד הוא וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וגו׳. לא אברהם, לא יצחק, לא יעקב, רק המינקת עזרה להזכיר את מותה. כמו את עֶצֶב אי-החזרה אל ארץ מולדתה.  

 

 

וכן, פנינו גם אל המדרש על היגמֵל יצחק [ששרה היתה מיניקה], שמִן ההיגמלוּת היתה ההליכה אל העקדה, כי אלֹהים נענה לשֹטן ואמר אם אני אומר לו זְבח את בנך לפני מיד זובחו, ואין כאן הבדל בעיני אלֹהים בין תוֹר ויונה ובן, כל נברא יכול להיות קורבן

[[ תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פט עמוד ב

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם. (אחר מאי?) +מסורת הש"ס: מאי אחר+ - אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: אחר דבריו של שטן, דכתיב ויגדל הילד ויגמל וגו', אמר שטן לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך? אמר לו: כלום עשה אלא בשביל בנו, אם אני אומר לו זבח את בנך לפני - מיד זובחו. מיד והאלהים נסה את אברהם, ויאמר קח נא את בנך. 

 

מדרש תנחומא (בובר) פרשת כי תצא סימן ד

אתה מוצא כשמתה רבקה, אמרי מאן יפוק קומה, אברהם מת, יצחק עיניו כהות ויושב בבית, יעקב הלך לפדן ארם, יפוק עשו רשיעא קומה, ויימרון ברייתא, לייטין בזייה דהדין יינקין, (פי' ארורין שדים שהניקו כזה), מה עשו הוציאו מיטתה בלילה, אמר ר' יוסי בר חנינא לפי שהוציאו מיטתה בלילה, לא פירשה הכתוב אלא מן הצד, דכתיב ותמת דבורה מינקת רבקה וגו' [ויקרא שמו אלון בכות] (שם /בראשית/ לה ח), מהו אלון בכות, שתי בכיות, עד שיעקב יושב ומשמר אבלה של (מיניקתו) [מניקתה], באתה לו בשורה של אמו, הה"ד וירא אלהים אל יעקב עוד [וגו'] ויברך אותו (שם שם /בראשית ל"ה/ ט), מה ברכה ברכו, ברכת אבלים ברכו,  ]

 

    

 

עוד ביוֹמנסִפְרוּת על עניין יפי-התואר והמותר והאסור

...בחזרָתי אל ״הנִבחר״ מופיע זִכרון אדם וחוָה שהיו כעֵין אח ואחות ואברהם ושרה ב״אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ״ ואהבת מפקד בּוֹר-בית-הסוהר ב״יוסף ואֶחָיו״ וכמעט ידיעה על בריאתם המשותפת של האסור והמותר. 

ונדמֶה לי שיוסף יפה-התואר הנִבחר העולה מבור תחתיות אל קצה ייעודו הוא תחילתם של יפֵי-התואר, הנִבחרים, הקרובים למותר ולָאָסוּר, אצל תומס מאן. 

וכן, כאילו מ״בראשית״ אל הסִפרוּת של תומס מאן עוברת מין ידיעה ישָנָה על הֱיוֹת יפֵה-התואר לנִבחר. כמעט כמין חוק. 

ודווקא כמעט מובן יפי-המראֶה אצל ילדֵי החֵטְא כשהנזיר המספֵּר האירוני-לא אירוני ב״הנִבחר״ אומר על החוטא-הנִבחר-האפיפיור ״הוא היה יפה מראה עד מאד, כפי המצוי לעתים קרובות בקרב ילדֵי החטא, מי יודע, מדוע,...״, ונדמה לי [אף על פי שזאת השערה מיותרת] שגם לתומס מאן הוא היה מובן, ופתאם מתבהרים לי עוד ״וַיֹּאמֶר, אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ״ ו״אִמְרִי-נָא, אֲחֹתִי אָתְּ״, ו״לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא״ שאמר פרעה לאברהם, כי אברהם, שראה את יפי-המראֶה של שרה ושאמר ״אמרי נא אחותי את״ ו״אחותי היא״, הוא כמעט הרואה את המותר והאסור הנוצרים יחדיו ואת יפי-המראֶה כמעט כנוצר מתוך חוק.  

 

 

[״מצביונה של מלכוּת יש בו יותר מן השרוי לו לפי שנולד בחטא גדול שכזה״

״בן חמש-עשרה ובן שש-עשרה, היה הנער יפה-תואר...״ . הנבחר, תומס מאן, תרגם מרדכי אבי שאול.     

״יחסו של אדם אל נערה אשר כבר אל אִמהּ הוא נמשך ברגשי אהבה, יש בו מידה מסוימת של יסוד אבהי, ולפיכך מתעוררים כנגד קשר הנישואין עמה חששות פנימיים". יוסף ואחיו. תומס מאן. מגרמנית מרדכי אבי שאול. 

 

ודמיון יְפִי האח והאחות המולידים בחטא ליפי הנער ב״מוות בונציה״: ״...לקלסתר הנער החיוור והעדין״, ״יפיפיים בקלסתרם החיוור...״ (הנבחר), ״ביופיו כליל השלמות של הנער. קלסתרו החיוור, הענוג...״ (מוות בונציה)]

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 12. תְּשוּבַת הדברים ב״הנִבחר״.

חזרַת גילוי-העריות ב״הנִבחר״ לא רק בגלל הצורֶך בעומק החטא אצל הנבחר אלא גם בגלל צורך חזרַת דברים [תשובתם] בסִפרוּת של תומס מאן. 

וכמעט כמו הכרחיוּת תשובַת הסיפור הישן בתוך הסיפור החדש של תומס מאן [קצת כמו ״תשובת״ ספר בראשית ב״יוסף ואֶחָיו״] כך הכרחיוּת תשובת גילוי-העריות. 

אבל אולי רק כמו תשובתם הרגילה של דימויים, הדומים לישָנים ושוֹנִים מהם, אני יכולה לחשוב, ובכל זאת נדמה לי שתשובת המותר והאסור ותשובת דברים אחרים בסִפרוּת של תומס מאן הן כצעקות המהדהדות מראשֵי הרים. 

 

 

״...הרי שהיה בזה משום תופעת הגלגל החוזר ותשובת הדברים בהוֹוה – הוֹוה חדל עִתים...״.  יוסף ואחיו, תומס מאן. 

 

״...מחמת תשובת האירועים על ידי העבר שהפך להווה, הוא הוא אברהם, שבא ממזרח וקנה את השדה...״ [על יעקב כשקנה את חלקת השדה בשכם]. יוסף ואחיו, תומס מאן, מגרמנית מרדכי אבי שאול.

 

 

                                      

 

יוֹמנסִפְרוּת 11 אֵמילי סיניקו. מֵהִתְהַלֵּךְ בארץ.

 

כמעט לא מפליאה הופעַת אמילי סיניקו [״מקרה מצַעֵר״] ב״יוּליסס״, כי ידועה חזרתן של דמויות בתוך הסִפרוּת, אבל חשבתי פתאם ש״יוליסס״ הוא קצת כמו השָֹּטָן בספר איוב שבא מִשֻּׁט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ, ושנדמה שאין מי שרואֶה בארץ יותר ממה שהוא רואה [רואֶה גם בשביל אלֹהים] ואין עוד מי שאומר עוֹר בעד עוֹר על ״אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים, וְסָר מֵרָע״, כי ההִתהלכוּת הגדולה של ״יוליסס״ ויכולת ראיית הארץ שלו דומות קצת לאלו של השָֹּטָן, וכש״יוליסס״ מראֶה את אמילי סיניקו הוא כבא משוט ומהתהלכוּת בארץ, שבה ראה גם את אמילי סיניקו. אחד הדברים שראה.  

ואף על פי שהופעתה ב״יוליסס״ היא כמין משחק, היא אחד ממראות ההִתהלכוּת בארץ, שיוכל לומר עליהם את דבריו. גם עוֹר בעד עוֹר.  

 

האם מופרז תיאוּר ״יוליסס״ כדומה לשטן שבספר איוב. נדמה לי שההפרזה עצמה מתאימה ל״יוליסס״.  

 

 

״על איזו שאלה רב-הברתית שלא ממין העניין השיב האורח בתשובה שלילית חד-הברתית?

האם הכיר את הגב׳ אמילי סיניקו המנוחה, שנהרגה בתאונה בתחנת הרכבת של סידני-פארֵייד ב-14 לאוקטובר 1903״. [יוליסס, הפרק איתקה, ג׳יימס ג׳ויס. תרגמה יעל רנן] 

 

״...חקירה בעניין גופתה של מרת אֵמילי סיניקו, בת ארכעים ושלוש, שנהרגה אמש בתחנת סידני-פרֵיד...״ [מקרה מצַעֵר, דאבלינאים, ג׳יימס ג׳ויס. מאנגלית אברהם יבין]

 

איוב פרק ב: ״ב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן, אֵי מִזֶּה תָּבֹא; וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה, וַיֹּאמַר, מִשֻּׁט בָּאָרֶץ, וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ.  ג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב--כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים, וְסָר מֵרָע; וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ, וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם.  ד וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה, וַיֹּאמַר:  עוֹר בְּעַד עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ--יִתֵּן, בְּעַד נַפְשׁוֹ... ״ 

 

                .  

 

יוֹמנסִפְרוּת 10. בחזרה אל ״הנִבחר״.

 

כמעט בנוחות הנפש קראתי את ״הנִבחר״ בלי הכרַת הסיפוּר הרובץ כמעט מתחתיו, בלי החשש היכול לצמוח מרביצת הסיפוּר היָשָן תמיד. אבל הִכרתי, אחרי כן, את יכולתו לצמוח כשקראתי את ״יוסף ואֶחָיו״, כי עצום כל כך הצורך של ״יוסף ואֶחָיו״ להתקיים עם ספר בראשית, כשבעצם ספר בראשית נהיֶה מין תמיכה רובצת תחתיו וגם העִרְעוּר שלו.

 

בחזרָתי אל ״הנִבחר״ מופיע זִכרון אדם וחוָה שהיו כעֵין אח ואחות ואברהם ושרה ב״אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ״ ואהבת מפקד בּוֹר-בית-הסוהר ב״יוסף ואֶחָיו״ וכמעט ידיעה על בריאתם המשותפת של האסור והמותר. 

ונדמֶה לי שיוסף יפה-התואר הנבחר העולה מבור תחתיות אל קצה ייעודו הוא תחילתם של יפֵי-התואר, הנִבחרים, הקרובים למותר ולָאָסוּר, אצל תומס מאן. 

וכן, כאילו מ״בראשית״ אל הסִפרוּת של תומס מאן עוברת מין ידיעה ישָנָה על הֱיוֹת יפֵה-התואר לנִבחר. כמעט כמין חוק. 

 

[ועוד בחזָרתי, כדבר מובן מאליו, הצורך של הסיפור עצמו להיות נִבחר]

 

[״מצביונה של מלכוּת יש בו יותר מן השרוי לו לפי שנולד בחטא גדול שכזה״

״בן חמש-עשרה ובן שש-עשרה, היה הנער יפה-תואר...״ . הנבחר, תומס מאן, תרגם מרדכי אבי שאול.     

״יחסו של אדם אל נערה אשר כבר אל אִמהּ הוא נמשך ברגשי אהבה, יש בו מידה מסוימת של יסוד אבהי, ולפיכך מתעוררים כנגד קשר הנישואין עמה חששות פנימיים". יוסף ואחיו. תומס מאן. מגרמנית מרדכי אבי שאול. 

 

ודמיון יְפִי האח והאחות המולידים בחטא ליפי הנער ב״מוות בונציה״: ״...לקלסתר הנער החיוור והעדין״, ״יפיפיים בקלסתרם החיוור...״ (הנבחר), ״ביופיו כליל השלמות של הנער. קלסתרו החיוור, הענוג...״ (מוות בונציה)]

 

                                                       

זו הדֶּבֶר. הַדָּבָר הַזֶּה [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

היתה לנו תהייה על הדֶּבֶר ועל הִדְבִּיר ועל דָבָר שהוא דבר נאמר, ועל דִבּוּר, שיש בו כיליון, וישראל אמר בעברית הדיבוּר יצר את האור ויכול ליצור כל דבר, גם כיליון, וכשאלֹהים אמר יהי אור הוא אמר את זה בתוך חלל, והדיבור יָכֹל למלא את החלל בכל דבר, באור, בכיליון. 

וכאן, הדֶבֶר הוא יד ה׳ הוֹיָה. יד ה׳ ולא דיבור, ובכל זאת קיימת גם ההרגשה שהוֹיָה, הנדיר הזה, לא מוחשי לגמרי. 

ונִשְעַנּוּ קצת על דברֵי פרופסור פלוסר, ״בחבקוק ג 5 מדובר על דֶּבֶר בקשר להליכת ה׳ בפארן. בתרגום השִבעים הוא מתורגם דָּבָר [לוגוס] כאילו דֶּבֶר ודָבָר הם אחד.״ אם כן, דיבור של אלֹהים על פי התרגום הוא חזק [אחת מהמכות], בעל כוח, אבל במדרש כאן אין לאלֹהים כוח עצום, אלא יד חזקה, כלומר יד פיסית ולא דיבור. זאת חולשה של אלהים. יד חזקה היא חולשה. עם ההזדקקות לתואר ״חזקה״. וכך אפילו הדֶבֶר הוא חולשה כי יש חולשה ב״חזקה״. וכן, הדֶּבֶר הוא הראשון הממית בין המכות, הראשון שאלֹהים ממית בו, אבל המוות הזה לא הביא לכניעת מצרים, אמר ישראל. 

וחשבנו, אם כך, ״הַדָּבָר הַזֶּה״ בהמשך הפסוק בשְמוֹת כמעט מחזֵק את יד ה', כי אולי ״הַדָּבָר״ מביע גם דָּבָר נאמר ודיבור, וחשבנו שהמדרש יודע שיש חולשה ב״ בְּיָד חֲזָקָה - זו הַדֶּבֶר״, ורוצה את הוֹיָה ואת ״הַדָּבָר הַזֶּה״.    

 

 

 

 

[וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרעַ נְטוּיָה, וּבְמרָא גָּדל, וּבְאתות וּבְמפְתִים. 

 

בְּיָד חֲזָקָה - זו הַדֶּבֶר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵה יד ה' הויָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים, בַּחֲמרִים, בַּגְּמַלִים, בַּבָּקָר וּבַצּאן, דֶבֶר כָּבֵד מְאד. ]

 

[שְמוֹת: ט,ג הִנֵּה יַד-יְהוָה הוֹיָה, בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן--דֶּבֶר, כָּבֵד מְאֹד.  ט,ד וְהִפְלָה יְהוָה--בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל, וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם; וְלֹא יָמוּת מִכָּל-לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, דָּבָר.  ט,ה וַיָּשֶׂם יְהוָה, מוֹעֵד לֵאמֹר:  מָחָר, יַעֲשֶׂה יְהוָה הַדָּבָר הַזֶּה--בָּאָרֶץ.  ט,ו וַיַּעַשׂ יְהוָה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, מִמָּחֳרָת]

 

                                                  

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 9 [עוד על ״נחל קופר״]

 

לפעמים כמה מִלים נוגהוֹת בנֹגַהּ דק על הספר כולו ונדמה אז שהוא כולו נוגֵהַּ. המִלים ״1045ליש״ט ניתנו לאלן דוהרטי, האומנת הזקנה של בֶּרְק, אשר יצאה בעקבותיו לאוסטרליה זמן-מה לאחר צאת המשלחת לדרכה״ נוגהות לקראת סוף הספר, פתאֹם, כמעט כתעתוע, כמעט כמו אותם ״מראות תעתועים מוזרים נִכחם על פני המישור״ או כשַחַר-דק-פתאֹם על פני המישור.  

אלן דוהרטי האומנת הזקנה של בֶּרְק היא כמין חֶזיוֹן-תעתועים-פתאֹם על פני הספר, כמעט עלומה אבל נוגהַת בְּנֹגַהּ-בהיר-פתאֹם שלה ושל בֶּרְק ושל עָבָר שלה ושלו, ושל יציאתה בעקבותיו לאוסטרליה [כשהוא בן 39], ושל מסעו אל לב היבשת, ושל מותו שם, ואולי של הרגשת אסון ושל אהבה ארוכה בתוך הזמן. 

 

כשחיפשתי לפני שנים ידיעה כלשהי על אלן דוהרטי האומנת הממשית של בֶּרְק לא מצאתי דבר, והשוויתי אז את דְּמוּת-הסִפְרוּת שלה לדמות מינקת רבקה בספר ״בראשית״, כי המִלים ״וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת״, פתאֹם, נוגהות על רבקה, על יעקב, על עזיבתו הארוכה, על דבר אבוד. 

 

 

[דבר אחר. שוב ראיתי איך תיאוּרֵי חקירוֹת הוועדה והעדויות שנִתנו לה, לקראת סוף הספר, מראים לא רק את העָלוּם של המסע ושל תוצאותיו, אלא גם משהו מן העָלוּם הטבוּעַ בסִפרוּת עצמה.]

 

 

[הציטוטים מ״נחל קופר״, אלן מורהד, תרגמו רחל רביד ושמואל שיחור, עם עובד, 1965]

 

                                              

A dog's eye view: Mud Desert from Desolation Camp. Ludwig Becker's last painting before he died on the ill-fated Burke and Wills expedition, 1861. Courtesy State Library of Victoria, ID H16486,ציור אחרון של בֶּקֶר, לפני מותו