יום שני
היום הגעתי אל ״רציחוֹת״ של רוברטו בולניו. תחילת הדיאלוג של מוֹכֵר הגרבַּיִם כמעט כתחילת דיאלוג של רוצח, כמעט כדיאלוגים ידועים של רוצחים בסִפרוּת ובקולנוע, והמשכוֹ התרחבות גדולה וכמו מבטלת את הדמיוֹן לדיאלוגים ידועים של רוצחים בסִפרוּת ובקולנוע ובכל זאת שומרת אותו.
והרי תעתוע הדיאלוג הזה הוא באי-הרצון שלו להיות דומה לדיאלוגים ידועים מן הסִפרוּת והקולנוע בעת שיש לו הכרח להיות קצת דומה להם, תלוי בהם, אני חושבת. אי-הידיעה אם מוֹכֵר הגרבים הוא רוצח נהיית כמעט טפלה אז.
ואני צריכה לחזור ולראות מה עוד יש שם. נדמה לי שיש שם עוד הִתקרבויוֹת והִתרחקויוֹת בדַרְכֵי הסיפור.
״...על איזה רצח את עובדת? הוא שואל. רצח של אִשה, היא אומרת. הוא מחייך. יש לו חיוך נחמד, היא חושבת...
תמיד הורגים נשים, הוא אומר ועושה בידו תנועה שנותרת סתומה. כאילו פתאם הגיחה מתוך חלום, היא קולטת שהיא נמצאת לבדה במערכת עם זר...אתה מומחה לרציחות נשים? היא אומרת...״ [״רציחות״, רוברטו בולניו, כל הסיפורים, תרגם משה רון. עמ׳ 538]
*
אבל אני חוזרת לראות משהו ב״סִפרוּת+מחלה =מחלה״ ב״כל הסיפורים״ שלו, ואני חושבת אחרי כן על המחלה היחידה המופיעה בספר בראשית, ״וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה״, ונדמה לי שהיא כמעט המשך ל״מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי״ שיעקב אמר לפרעה, אבל זה לא העיקר, העיקר התחיל כבר ב״אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה...״ כשהתחילו חיי יוסף להיות עיקר, ונמשך במחלה הזאת של יעקב שהיא כמעט סוף, לקראת מוות, אצל יוסף במצרים. והמחלה הזאת, הראשונה בספר בראשית, היא גם כמעט סוף ספר בראשית [ובסוף ספר בראשית גם סוף חיי יוסף, שבעצם היו לא-נפרדים מ״אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב״], והיא מבדילה בין אי-הצורֶך לכתוב על מחלות ובין הצורֶך לכתוב עליהן.
*
ווֹרד לא יודע לקרוא היטב תנ״ך. הוא מסמן כטעות מִלים מנוקדות מסוימות מן התנ״ך. הוא גם לא יודע לקרוא היטב מִדרשים. הוא מסמן כטעות מִלים לא מנוקדות מסוימות מן המדרשים. והוא מציע למדרשים להשתמש בכתיב המלא שהציעה לו האקדמיה ללשון העברית.
*
יום שלישי
חביב הכינוי ״נערֵי הגבעות״, והרי הם היו נערים של מישהו, של אמא ואבא.
אני חושבת על נערים אחרים של מישהו, הנערים שהלכו עם אברהם אל העלאַת יצחק לעוֹלָה [וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ], נערֵי בני ישראל שמשה שלח וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, הנערים של איוֹב שמתו, נערים מוּבָאִים אל העלָאוֹת עוֹלָה ואל מוות. בלי חביבוּת.
אבל עכשיו ה״נערים״ של הגבעות, כאילו חביבים, והם לא מוּבָאים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה