עוד ימים אחרי זוועַת רָעַת-החמאס, ונדמה לי שמָלְאָה כל-כך הארץ חָמָס, ונדמה שמָלֵאתִי אני חמס בלי מָנוֹחַ בלי קץ העֶצֶב, ומָלְאוּ בני האדם חמס בלי מנוח.
ואיזו אשליית מָנוֹחַ צצה פתאֹם בכתיבה. איזו מחשבת שווא.
ובימים שלפני-כן דיברתי עם ישראל במין שיחה רגילה על מהי אהבה, מין דיבוּר גם על המשתה של אפלטון ועל תיאורֵי אהבה ידועים בסִפרוּת, כי חשבתי שהם אכן יודעים מהי אהבה. ואמרתי לו על האהבה שהיא כמין הִתגלוּת, אמרתי שהיא מתגלָה בתוכי כמו שמתגלים הפגמים העמוקים בתוכי.
מה אעשה כשרַבָּה כל-כך הרָעָה. בִּתי כתבה קצת על הצורֶך לשמור גבולות ברורים של הנפש. היא כתבה שהטוב לא יכול להגן על עצמו מן הרע אם הוא חושב שהעובדה שטוב יכול לשוחח עם רע פירושה שטוב ורע מדברים באותה שפה, וחשבתי אחרי-כן כמה נורא יכול להיות הגילוּי של פגם לא לגמרי נתפשֹ בהרגשַת [ובתפישַֹת] ההומניוּת הנהדרת השוכנת בנו, וכמה גדול הרצון לשמור את גילוי אהבַת בני-אנוש העצומה בתוכנו.
וכמעט הייתי בין המְצָרִים, ובכל זאת, הרי אצטרך לשמור את גבולות הנפש הברורים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה