אבל לא מָלְאָה הארץ תועבה כש״מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס״, חשבתי היום כשהיה נדמה לי שמָלאה הארץ תועבה עכשיו. כי לא סרה ממני הרגשַת התועבה.
כאילו בלי סיבה ועם סיבה חשבתי על ״כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת-הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם״, כי לרגע היה נדמה לי שלא איומה תועבה היא למצרַיִם ולרגע היה נדמה לי שגדולה מאד תועבה היא למצרַיִם, והיה נדמה לי שלאכול את העִברים לחם בפסוק הזה הוא איסור גדול. כך חשבתי שבכל זאת, התועבה הזאת בספר ״בראשית״ היא דבר גדול ואיום.
והתועבה והכיעור במעשי החמאס לא סרו ממני. ובכל זאת דימיתי לי את חזרַת החטופים הביתה, וחזרתי לקרוא מעט ב״אודיסיאה״, ״אז ענתה לו האלה אתנה אפורת העין...אולם לִבי שלי דואב על אודיסאוס בר-הדעת מוכה-הגורל, אשר זה זמן רב סובל מכאובים הרחק מרעיו על אי מוקף מים בלב הים...״, כי רציתי שיְפִי המִלים יסיר את הרגשת התועבה.
עכשיו אני רוצה לחשוב שבכל זאת כבר ב״כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס״ וב״כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ״ התחילה התועבה לצמוח, ואני מדמה לי שכבר התחילו לצמוח אז גם הכיעור והיופי. ואני מדמה לי שכאשר מחה המַבּוּל את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים ונשאר אך נֹחַ ואשר אִתו בתֵבה, נשארו גם התועבה והכיעור והיופי.
לב וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ, וְלָהֶם לְבַדָּם; וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ, לְבַדָּם--כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת-הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי-תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם. בראשית מג
בראשית: כג וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ, מִן-הָאָרֶץ; וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ, בַּתֵּבָה
הציטוט מ״אודיסיאה״. תרגם אברהם ארואטי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה