אבל נֹחַ לא נִחֵם. אבל ביקשתי אשליית נחמה בחזרָתי אל כמעט ההתחלה, אל כמעט ידיעַת ההתחלה, ובה גם אל ״כי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו״, אל המִלים היציבוֹת, העומדות מן ההתחלה כמעט, כידיעה. והכמיהה ליֵצֶר לב האדם טוב לא מבטלת את ״כי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו״.
ובעצם, הרי איני יודעת לגמרי מהי נחמה. אבל ידיעת יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, אני חושבת, הרי היא כמעט נהירה לי, הרי כמעט בהירה הידיעה על היֵצֶר שנוצר בצֶלֶם אלֹהים וכמעט בהירה הידיעה על רָע, נמשכת מדַּעַת טוֹב וָרָע, ואני רוצה את הבהירוּת הזאת.
כן, נֹחַ לא יָכֹל לנחם [ואני כבר לא רוצה נחמה], ובכל זאת אני רוצָה שלא תהיה עוד האדמה ארורה.
נורא היה ״אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ״, והאדם קרוב כל כך אל האדמה, עָפָר מן האדמה, כמעט היה אָרוּר אִתהּ, ואני רוצה להאמין להבטחה ״לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם״.
כט וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ נֹחַ, לֵאמֹר: זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ, וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה.
כא וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה