חרגנו קצת בשיחה שלנו אל מִדְבָּר שאינו אלא דיבוּר, אל הרצון בדיבור ואל הרצון במִדבר, שהוא מקום הֶפקר, שאין בו אחיזה, כאן במדרש שְמוֹת רבה, הקושר את המִדבר לברית בין הבתרים. כי התורה ניתנה במדבר, שהוא מקום הֶפְקֵר, ושהדיבור בו שונה מדיבור במקום אחר שבו יש לכל אחד אחיזה בקרקע, וכי בברית בין הבתרים כשאלֹהים מנסה לבדל את אברהם משאר העולם, אברהם אומר במה אדע כי אִירָשֶנָּה, לאברהם יש ספק על האחיזה בארץ. אברהם רוצה דיבור ולא רוצה אחיזה במקום, אמר ישראל בשיחה שלנו, וזה כמו במדבר. ואז גֵר יהיה זרעך בארץ לא להם הוא דבר שאברהם יכול לרְצוֹת. לא לאחוז בארץ משלו.
בקשר בין מִדבר וברית בין הבתרים, שיש בה רצון של אלֹהים לאחיזה של אברהם בארץ ואין רצון של אברהם לאחיזה בארץ, אברהם כאילו הופך את ארץ ישראל למדבר. ושני הכיוונים נמצאים בעם ישראל, אמר ישראל, התורה במדבר, וארץ ישראל. ולאן ישראל שייכים, לארץ ישראל או לכל העולם. אבל התורה אומרת שאפשר להחזיק בשניהם.
ואחרי כן דיברנו על "...למשה סימן זה לך במדבר אתה מניחן ומן המדבר עתה עתיד להחזירן לעתיד לבא, שנאמר (הושע ב) לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר", על משה שהניח את ישראל במדבר, וזה פְּשָטוֹ של מקרא.
[הלכתי לקרוא שוב את "מֵתֵי מִדְבָּר" של ביאליק, השירה-אגדה עם הפרזַת תיאוּרים ותְאָרִים, "מוצקים כחצובי חלמיש", ועיניהם ברקים ופניהם להבים", שבה מֵתֵי המדבר, "מחנה אלֹהים זה, דור קדומים, עם נאדר בעוז, עתיק יומין", אומרים "יָדֵנוּ החזקה את כובד העול מעל גאון צַוָּארֵנוּ פָּרקה...וַנַעְרֹק לַמִדְבָּר וַנֹאמר לצִיָּה אִמֵּנוּ", ואף על פי שינסו אחרי כן לעלות מן המדבר, יִשארו בו. במדבר ובצִיָּה שאמרו לה "אִמֵּנוּ". במקום הֶפקר, שכאן דמותו המופרזת נראית כסומכת על האין-חוק בו, על האין-גבול-נראֶה בו, ועל אין-שלטון-לאדם בו.]
[שיר השירים
(ז) הַגִּ֣ידָה לִּ֗י שֶׁ֤אָהֲבָה֙ נַפְשִׁ֔י אֵיכָ֣ה תִרְעֶ֔ה אֵיכָ֖ה תַּרְבִּ֣יץ בַּֽצָּהֳרָ֑יִם שַׁלָּמָ֤ה אֶֽהְיֶה֙ כְּעֹ֣טְיָ֔ה עַ֖ל עֶדְרֵ֥י חֲבֵרֶֽיךָ:
שמות רבה (וילנא) פרשת שמות פרשה ב סימן ד
ד"א אמר הקדוש ברוך הוא למשה עתה עתיד להעלות ישראל ממצרים בזכות מי שדברתי עמו בין הבתרים זה אברהם, ואין מִדְבָּר אלא דִבּוּר שנאמר (שם /שיר השירים/ ד) ומדברך נאוה, ואמר ר' לוי א"ל הקדוש ברוך הוא למשה סימן זה לך במדבר אתה מניחן ומן המדבר עתה עתיד להחזירן לעתיד לבא, שנאמר (הושע ב) לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר, ד"א למה היה רודף למדבר שצפה שהוא עתיד להחריב כרכי אומות העולם, כמה דכתיב (ירמיה נ) הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה, ד"א וינהג את הצאן אחר המדבר בישרו שישראל הקרויים צאן ימותו במדבר, וכן בשעה שתבע משה צרכיהן של ישראל אמר לו הקדוש ברוך הוא (שיר /השירים/ א) הגידה לי שאהבה נפשי וגו', כמה חיות בהן כמה מעוברות כמה מיניקות התקנת לתינוקות כמה ריכוכין התקנת למעוברות, השיבו הקדוש ברוך הוא ...]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה