יום ראשון, 4 בינואר 2015

להישאֵר לא נודע


בגלל פשע שאירע במציאוּת חשבתי על סרטים ועל סדרות טלוויזיה המציגים דמויות של רוצחים סדרתיים והנוטים לחפש את המניעים הרגשיים והנפשיים של הרוצחים האלה, ובעצם מחפשים כך את מה שיכול להיות מובן לנו, ונזכרתי בטענה ששמעתי לפני זמן רב, שסִפרוּת מדע בדיוני המתארת יצורים שאינם בני אדם מוכרחה להביע גם את האנושי ברצותה לגעת בנפשותינו. באופן כמעט מובן מאליו תוארה בה סִפרוּת המדע הבדיוני כרוצָה את המובן לנו, קצת כמו שרוצים הסרטים האלה
עכשיו חשבתי כמה הרצונות שלהם מוטעים. הם היו צריכים מלכתחילה להשאיר את החייזרים ואת הרוצחים הסדרתיים לא לגמרי נודעים לנו. והרי ככל שהם מלמדים אותנו על החייזרים ועל מעשיהם של הרוצחים הסדרתיים, על התנהגותם, על הפרטים המצטברים של האישיות שלהם, על ההשפעה המצטברת של מאורעות חייהם על נפשותיהם, כך אנו ממשיכים לחשוב שדבר כמעט עצום מתוכם לא נודע לנו.  
אילו היו משאירים אותם מלכתחילה לא לגמרי נודעים היינו רואים באופן צלול וכמעט מזוקק את  הזָרוּת של היצורים האחרים ואת התאווה העמוקה מאד המתפרצת של הרוצח הסדרתי, השואף  ליצור את המוות כמעט כאילו היה יוצר  את החיים

הפֶּשַע הסדרתי שאירע בתוך המציאוּת צריך גם הוא צריך להישאר לא  לגמרי נודע, חשבתי. גם הוא צריך להישאר כמראֶה באופן כמעט מזוקק את התאווה האיומה המופיעה בַּמרחקים העמוקים.                

      


      


      
      




      




יום שבת, 20 בדצמבר 2014

עוד על התמדת ה"רֶדִי מֵייד" באמנוּת ועל אהבַת המוכָר.

בשיחה שלנו על התמדַת ה"רֶדִי מֵייד" באמנוּת דיברנו רק קצת על ההיסָמכוּת שלה על אהבַת המֻכָּר אף על פי שבלִבֵּנו האשמנו אותה בחֻמרה. 
והרי האשמנו אותה בבקשַת ההִזדהוּת הקלה מדי שלנו עם החפצים ועם הרגשות המוכָרים כל כך. השווינו אותה לסִפרוּת הזוֹ הרוצָה כל כך את אהבתנו ואת ההזדהוּת המהירה עד שהיא מִתפתָה כל כך להציג לנו את מה שכבר הִכרנו בחיינו ובבתינו שלנו ובביטויי השפה הידועים כל כך שלנו
האשמנו אותה גם בהיותה עכשיו מין הֶרגל בתוך האמנוּת, וקצת התפלאנו על הקלוּת שבה ה"רֶדי מֵייד", שהיה חוֹרֵג ומתנגד, נהיָה להֶרגל.
בוודאי יכולנו גם לחשוב על התמדת ה"רדי מייד" כמין חקירה ושאלה על אודות ה"רדי מייד", אבל בשיחה הזאת שלנו לא רצינו להקל את חומרת ההַאֲשָמָה שלנו. 
    



      


      

      




      

יום חמישי, 11 בדצמבר 2014

הרצון בתכֵלֶת.


בטקס הפְּרָס היתה עניבת התכֵלֶת מושכת את מחשבותַי אל רצונות חזקים ולא לגמרי מוגדרים. רק העניבה הזאת הידועה לי כל כך, ובכל זאת היתה המשיכה החזקה של המחשבות אל הִתבלטוּת התכלת
למחרת היה נדמה לי שראיתי את התכלת הזאת גם בספר השירה "חֲרוּזִים" של אילן ברקוביץ', ושראיתי בו היטב את אופייה של התכלת, שהוא האופי של המוחשי  מאד ושל הבהיר כל כך והמואר, או השואף אל מקורות האור, וגם של הקַל והאוהב את אשליית קַלּוּת השמַיִם. השירה הזאת לא חוששת מן השאיפה אל הקַלּוּת המדומָה של השמַיִם, ויודעת שזו לא תחליש את ממשוּת הדברים האחרים וההפוכים. היא יודעת שהיא יכולה להיות כל מה שהיא רוצה להיות, ושהרצון שלה בהבעות הבוטות ובהבעות הצער הפחד וההתנגדוּת הוא לא לגמרי מנוגד לרצון בתכֵלֶת המוחשית והדמיונית.                     
עכשיו נדמה לי שהוגדרו לגמרי הרצונות החזקים ההם. היתה בהם הכמיהה  לא רק אל הבהיר, אל המואר ואל הדמיוני, אלא גם אל ההִתבלטוּת, אל ההבעה החזקה כל כך, אל המוחשיוּת העזה של חומר הצֶבע ואל כל מה שיכול להיות מוגשם בכל אלה.         

יום ראשון, 30 בנובמבר 2014

גילוּי הכֹּל




אחרי שיחת הביקורת שלנו על התמדת ה"רֶדי מֵייד" באמנוּת חשבתי שההתמדה הזאת היא גם הניסיון הנמשך להציג את גילוּי הכֹּל. והרי ה"רדי מייד" של מרסל דושאן, שהציג את מה שאין בו הכרת החָסֵר, רצה את גילוי הכל. ובעצם, הוא שאף להיות היפוכה של התמוּנה, שתמיד שאפה גם אל החסר
אבל הוא לא הצליח לגמרי להציג את גילוי הכל, ומהבחינה הזאת לא נהיֶה היפוכה של התמונה, חשבתי
אבל בהתמדתו של ה"רדי מייד" ישנה גם התנועה המתעתעת קצת בין הרצון לגילוי הכֹּל ולאִי הכרה בחָסֵר ובנשֹגב של התמונה, ובין הרצון בדָבָר שהתמונה מצליחה להשיג  -  החתירה אל הכֹּל העצום, שהוא גם החָסֵר
כך, כמעט בסתירה לחתירתו של ה"רדי מייד" של דושאן נגד המטרות המוכָרות של האמנוּת מנסֶה עכשיו ה"רדי מייד" המתמיד להשיג גם את מה שהאמנות ניסתה תמיד להשיג  -   את הכֹּל העצום. עכשיו נדמה לי שהוא נחלש והולך מפני שהרצון הראשון כבר הוצג על ידי דושאן, ואילו הרצון השני, הרצון להשיג את הכל העצום שהוא גם החסר, הוא לא חזק
נדמֶה שרבים מהחפצים הממשיכים ובאים מן המציאוּת אל תוך האמנוּת, כגון מיטות בתי חולים, כלים ואחרים, כבר לא משיגים הרבה יותר מזיכרון ה"רדי מייד של דושאן וממה שהרגשנו כלפיהם כשהִכרנו אותם במציאוּת שמחוץ לאמנות, בבתֵי החולים, בחדרי הבתים שלנו ובשאר המקומות.                
הם מראים שוב את השאלה על יכולתה של המחשבה להפוך דבר הנלקח מן המציאוּת שמחוץ לאמנוּת למשהו שאינו מראֶה את המציאוּת הזאת, אבל הם לא מראים את גילוּי הכֹּל, וכמובן גם לא את החָסֵר הגדול, שבמחיצתם הוא נהיֶה דומה לתעתוע.                              






יום שבת, 22 בנובמבר 2014

תיאור החָסֵר


י' דיבר השבוע על הבְּרָכָה כמתארת את החָסֵר, והיה נדמה לי שדבריו על החָסֵר הסבירו גם את "ועל חרבךָ תחיֶה ואת אחיך תעבוד..." בברכה שברך יצחק את עשָו, ואת "פחז כמים אל תוֹתר...",  ו"בסודם אַל תבוא נפשי....אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" בברכות שברך יעקב את בניו
כי הברכה אינה נועדת מראשיתה להשיג דווקא שֶפַע, ריבוי, שלטון, עזרת האל אלא את מה שחסר, את מה שעדיין אינו נמצא. היא מביעה את הרצון או את ההבטחה שיהיה נמצאגם ה"כֹּל" שב"ויהוה ברך את אברהם בַּכֹּל"[ בראשית כ"ד] הוא תיאור החסר. זה החסר העצום שרק בִּרכת אלוהים מכירה.      
נדמה שברכת יעקב, המתארת את מה שעדיין אינו נמצא ושיקרֶה את בניו של יעקב  באחרית הימים, מנסָה להיות התיאור של כמעט הכֹּל. נדמה שכשהיא מפליגה אל "עד תאוַת גבעות עולם" היא כמעט יכולה להגיע אל הכל. המִלים "עד תאוַת גבעות עולם" הן האופק הממשיך ומתרחק ומאפשר לה לחתור אל מה שנראֶה כמו הכֹּל.

חזרתי קצת אל החָסֵר של הציוּר ואל ציוּרֵי שפע הפרחים של יאן ברויגל
הציור רוצה להשאיר את החָסֵר. הוא זקוק לו. ובעצם, קצת כמו ב"עד תאוַת גבעות עולם" מנסה החסר של הציור להוביל את הציור אל הכֹּל.         
הסתכלתי גם בצילום של אורי גרשט, Ori Gersht, On reflection, 2009שלהבדיל מן הציור של יאן ברויגל כנראה לא רוצה את החסר, את מה שאינו נמצא. נדמה לי שהועמד בו השפע המצולם כניגוד לחסר, אולי כדי לשבש את  החתירה אל הכל.                             





                                         

Bouquet (Jan Brueghel the Elder)

   
הצילום של אורי גרשט


       






יום ראשון, 16 בנובמבר 2014

צילומי הארכיטקטורה


אחרי הזמנה לתערוכת צילום אתמול הכַּתבה ב"גרדיאן" עם  הטענה המטרידה שתערוכות צילום הן שטוחות, שאין בצילומים העומקים שיש בציוּר, ואחר כך המחשבה המטרידה על צילוּמֵי הארכיטקטורה העכשוויים הכמעט חֶזיוניים ועל צילומי ההדמייה העכשוויים של הארכיטקטורה, שההשתוקקוּת שלהם אל החיזיון נראית קצת כהשתוקקות אל הדמיון, כמו זה של הציוּר, ואולי מזכירה את תשוקתם של צילומים אחרים מסוימים אל הציוּר, שאולי היא מחזקת משהו מטענת הכַּתבה, אבל המחשבה על צילומי ההדמייה החזיוניים של הארכיטקטורה מוכרחה גם לחזור אל הרצון הראשון המובע בהם, שהוא רְצון הארכיטקטורה, כי היא זו שרוצָה שהלא קיים ייראה פתאֹם, כמעט כמו הבטחה לעתיד טוב יותר, נפלא, שיכול להופיע פתאֹם, ושבכל זאת יישאר בו גם הממד הכמעט נשגב מהשגה, הנכסף, וכמעט קשה לראות את פגמֵי התִכנוּן בתוך יופיים של החזיונות המצולמים האלה, כאילו הצילומים מעלימים מאתנו את הרעיון של התכנון, את הרעיון החשוף של תכנון הבניינים והגשרים, ואולי הצילומים מנסים לפתות  אותנו לראות אותם כמו שאנו רואים את האמנוּת, אבל הצילומים האלה לא מסוגלים לעשות מה שהאמנות עושה, ואולי בעיקר מצליחים להיראות כמו הד לא חזק של תמונות סרטי המדע הבדיוני, בלי ההצטברות העקבית של הפרטים שיש בסרטים האלה, שעליה יכולות להישען התמונות שלהם, וכאילו סומכים מאד על כך שאנחנו רוצים את החזיונות, ושלרגעים נהיה השותפים שלהם, כמעט כאילו אנחנו יכולים לוותר לרגעים על הרצון שלנו להכיר את רעיון התכנוּן לעומקו.               




COBE, DISSING+WEITLING and COWI have been announced as winners of an international competition to design a 225-meter-long pedestrian bridge, station, 32,000-square-meter park and associated park-and-ride facility for the Danish city of . 


                                              

יום שישי, 7 בנובמבר 2014

הסיפורים הדומים לנוף גדול אחיד




 סיפורי "נוף גדול שומם" של אסקילדסן דומים לנוף גדול אחיד, שכמעט דבר אינו מפריע אותו. גם כמה חריגות אל דברים הנראים כמיותרים, ואפילו אל מה שנראֶה קצת כסגנון אחר, כמו בהופעת תמונות החלום של נופים כמעט טמירים בסיפור "הטיול של מרטין הנסן", אינן מפריעות את אחדות הנוף של הסיפורים. 
השינויים בפני הנוף האחיד הם קטנים מאד, כמובן, אבל כמו במין מישור נפרשֹ והולך הם גם גלויים מאד. כל ההתרחשויות בנוף הסיפורים גלויות מאד. הן לא עשויות לזעזע, אלא רק להיראות לגמרי, בלי שום מסתור, כהתרחשויותיו של המישור
נדמה שכל הדברים גלויים באותה המידה על פני המישור הזה  -  הישיבה ליד שולחן הגינה, השיחות, הרצון שהאִשה תמות, אי ההשתתפות בהלוויה של האִשה, כל השאר, ואולי רק גודלו של המישור גורם לחלק מהם להיראות כרחוקים מעט יותר. אולי רק ההסתכלות במישור הגדול והנמשך  מבדילה קצת בין הקרוב והרחוק, בין הנראֶה כמואר מאד והמוצלל קצת, אבל אין שָם הבדלי מתוּן ודרמטי, חשוב ופחות חשוב.  
לרגע נמשכת המחשבה שלי אל נופי השלג הרחבים של הצפון, כאילו הם חלק ממקורותיה של הכתיבה הדומה לנוף אחיד. אבל הם לא יסבירו לגמרי את התמדת היכולת להאמין שההבעה האחידה תצטבר לדבר גדול מאד.                     
ועוד מקורות השפעה, שלעתים נִגלים בתוך הכתיבה הזאת, גם הם לא יסבירו לגמרי את התמדת האמונה.