יום שלישי, 7 ביוני 2016

רישוּמֵי לימוּד ישָנים.

רישוּמֵי לימוּד ישָנים של נוֹף. הקווים המהירים כמו נועדו להשֹיג את מלוא מראֵה הִתפרשֹוּתו של הנוף, אבל נועדו להשֹיג את מלוא הִתפרשֹוּתוֹ של הרישוּם עצמו. כי הם לא ניסו להציג את הנוף הממשי של הטבע אלא להיות הם עצמם כעֵין נוף, מקצה מִשְטַח הנייר עד קצהו. להיות כעין נוף  משוטח לגמרי על משטח הנייר. כמו נוף על הארץ. 
אבל היה מוכרח להיות כאן גם לימוד של הנוף הממשי שבטבע, לימוד הסיבות  של הטבע, כאילו בלעדיהן יהיו סיבותיו של הרישום כמעט ריקות. וכאילו הרישום הוא עוד שִכבה מעל שִכְבוֹת הנופים. שִכבה כמעט שקופה מעל הארץ. 
למה הוא מתרוקן בלי הסיבות של הטבע? אולי מפני שהן גדולות מסיבותיו שלו, והן ההתחלה הרחוקה כל כך של סיבותיו שלו. אחר כך, כשיתרחק עוד מן ההתחלה, היא תזכיר לו לערוג אל מרחקָיו הגדולים
ובינתיים, רישומי הלימוד הישנים האלה של הנופים עדיין ערבבו בתוך ההִתפרשֹוּת השטוחה הגדולה את מראֵה עמוד החשמל האחד, חלקֵי הגדר, כאילו לא סמכו לגמרי על סיבותיהם
עדיין לא הגיעו אל המרחקים שלהם

     
                                                                        



                                                                             
רישומי לימוד

יום שישי, 27 במאי 2016

עוד על הכמיהה לקַיִן.

["אֵי נעלם ילדִי, חיפשתיו בשדֵה המִלים
אזכור איך תהה
עלי צורות ארכאיות
וחלל גדול נפער 
בתוך כמיהתי לקַיִן "
  דניאל ו.] 
עכשיו נדמה לי שהכמיהה לקין דומה קצת לכמיהה של קין אל אלֹהים, והרי כשהביא מפרי האדמה [שהוא בעצם יצירתו של אלֹהים], כשגרם לראשונה את מותו של האדם וכשהכיר את החטאת הרובץ על האדמה ואת הנדודים על פני האדמה, הוא כמַהּ לקִרבה אל אלֹהים, להכרַת אלֹהים ואפילו אל הדמיון לאלֹהים. וגם כשאמר " וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר" הוא בעצם כמַהּ אל אלֹהים, ונהיָה דומה קצת לאלֹהים בהיותו נסתר ובכך שצמצם את יכולת הידיעה של אלֹהים. 
וכמו ההכרה והדמיון הלא גמורים, כמו תשוקת החטאת, והפֶּתַח, וכמו "ויאמר קין אל הבל אחיו," שאין לו סוף, גם הכמיהה לא הגיעה אל סופה. כמו סוד נפער היא ממשיכה לתאר את קין. 

בשֹדֵה המִלים של תחילת ספר בראשית נראות המִלים המתארות את קין כקרובות מאד זו לזו בתשוקתן הגדולה אל הכרַת קין ואל הכרַת אלֹהים, ואל הכרת הארץ והתהום שחושך על פניה. כי נדמה שהכרת קין והכרת אלהים תלויה בהכרת הארץ והתהום, ושהתשוקה תוכל לחתור אל כל אלה.   
האם המלים " ויאמר קין אל הבל אחיו, " [שלא נאמר אחריהן מה הוא אמר]  מצליחות יותר מן האחרות להציג משהו מגודלה של ההכרה? האם הן מצליחות יותר מן האחרות להראות משהו מאין סופיות ההכרה? 
[עכשיו נדמה לי לרגע שבשיר "אֵי נעלם ילדִי" קין הוא ילדִי, הנראֶה על פני הארץ והנעלם בתהום]. 


יום שישי, 13 במאי 2016

כְּמִיהָה לְקַיִן

חזרנו וניסינו להבין את ההתרסה שהתריס קַיִן כלפי אלֹהים כשהביא מפרי האדמה, את "לֹא שָׁעָה", "וַיִּפְּלוּ פָּנָיו", "הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" ו"וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר", ולפעמים היה נדמה שהבנו עוד דבר, אבל המִלים נפערו שוב כמו הפֶּתַח באדמה שאין סופו נראה
וכמעט לא מובנת היתה אי-יכולתנו להבין לגמרי את הכתוב, אבל עכשיו, כשקראתי שוב את "אֵי נעלם ילדי" של ד. היה נדמה לי שהמִלים שלו "וחלל גדול נפער בתוך כמיהתי לקין" הסבירו לי את אי-יכולתנו להגיע אל הידיעה השלמה על קין. 

יום שישי, 6 במאי 2016

הכַּתָּבִים ודמיאן הירסט על רקע גופות המֵתים.

צילוּם של כַּתָּבֵי אחת מרשתות הטלוויזיה עם גופות המֵתים. לרגע נדמה שגופות המתים הן בעיניהם ביטויו החזק ביותר של המוות. לרגע הם מזכירים לי את דמיאן הירסט שהצטלם עם הגופות, ושהפיכת הגופות לאמנוּת היתה כנראה  בעיניו הצגת הביטוי הגדול ביותר של המוות והבעת הדבר הגדול ביותר שהוא עצמו יוכל לומר על המוות. 
 האם הכַּתָּבִים הצטלמו עם גופות המתים עצמן או על רקע תמונה של גופות המתים? בכל אופן הם יצרו לעצמם תמונה שבה דמויותיהם שלהם הן בעלות הידיעה על המתים, ושבה הן יהיו כעֵין אין-סופיוֹת כמעט כמו הגופות שנהיו אמנוּת. אבל התמונה גם מראָה איך הצגת עצמם נהיית טפלה ליד הצגת גופות המתים, שהיא המעוררת את הרגשת הזעזוע.  
 גם דמיאן הירסט, אף על פי שהכיר את הכוח המזעזע של הצגת הגופות, כנראה לא הבין איך הצגת עצמו ליד הגופות נהיית חסרת ערך כל כך.  
בכל זאת, הוא כנראה נתפשֹ בתודעתנו כנעלֶה מן הכַּתָּבִים מפני שהוביל את המחשבה מן  הגופות אל רעיון בתוך האמנוּת [וכנראה גם מפני שהגופות שהציג הן לא של בני אדם]. הכַּתָּבִים, אף על פי שלא השתתפו בהריגה, נראים פתאֹם קצת כמין שותפים להריגה [או לרצח]. אנו מטילים עליהם איזו אשמה שלא הטלנו על דמיאן הירסט.  






                                                           
הכַּתָּבִים 

דמיאן הירסט  

Damien Hirst

   



יום שבת, 9 באפריל 2016

עוד על הרוחות המגיעות

הרוחות המגיעות אל השירה של יחזקאל קדמי משירת אורי צבי גרינברג, מקֹהלֶת ומתולדות השירה כמו נהיות שייכות למרחקיהָ שלה, שבהם היא שואפת אל הכרַת הכֹּל, ואל הכרַת היהודי המזרחי בתוך הכרת הכֹּל, ואל הכרַת בכי היהודי המזרחי בתוך הכֹּל, כי הוא בכי האדם בעולם. ובכי המזרחי כאן עמוק כל כך בעולם, והאדם המזרחי כאן הוא כמעט האדם על קֹטֶב העיצָבון. והכרַת בכי האדם המזרחי אינה נבדלת, וכמו הכרת האדם בעולם היא אינה יכולה להגיע עד  סוֹפָהּ. השירה לא רוצה את נחת הרוח של ההגעה עד סופה.    
שירה גדולה ורחבה כל כך, המוכרחה לשאוף אל הכֹּל ואל אי-ההגעה אל הכֹּל, וזה כמעט המובן מאליו, חשבתי כשקראתי בשירה הזאת, והמחשבה עצמה נהייתה מיותרת.          
אבל המחשבה על הגעַת הרוחות עדיין צריכה להשיג את מהות ההגעה. כי נדמה שהן נועדו להגיע. נדמה שקצת כמו הימים "הבאים והולכים לְעַצְבוּת נְצָחִים" ב"כַּגֵּאוּת הַמְּלַבָּה" של יחזקאל קדמי כך הן באות והולכות אל נְצָחִים, ופוגשות בדרכן  את החֶזיוֹנוֹת המִתפתחים החדשים.           



      

יום שלישי, 22 במרץ 2016

עוד על "האחיות" של ג'יימס ג'ויס

בעת ובעונה אחת נדמה שהאחיות הן לא חלק מסיבת הפורענוּת שבסיפור ושהפורענוּת תלויה בהן. כי האחיות, האב פלין, הילד ומחשבותיו, דודו, דודתו, קוטר הזקן, הפורענוּת והמוות, שהם כולם, במידה שווה, סיבת הסיפור, משפיעים זה על זה כמעט כאילו הם כולם הסיבות זה לזה.  
 כך, כשהסיפור כמעט לא זקוק להתפתחוּת עלילתית וסיבתית, נדמה שאיזה סוד מרחף על כולו, שסוד הפורענות שאירעה לאב פלין, הוא רק חלק ממנו. 
אבל לא סוד מרחף על הסיפור, אלא שוויון כל הדברים, הכמעט חרישי, שבתוכו  יכולה הפורענות להיות ברורה ומסתורית כאחת, ידועה ומזעזעת כאחת. כי היא, כמו  שאר הדברים בסיפור, מובהרת חלקית על ידי כל הדברים האחרים.
הסיפור לא מוביל אל הפורענות אלא כמו נוצֵר אותה בכל רגעיו, ואף על פי שתיאור הפורענות מתרחב מאד לקראת סוף הסיפור, כמין הבהרה של הפורענות, היא נמצאת בשלמותה בכל הסיפור, בתוך השוויון החרישי. היא כמעט מחרידה בסיומו של הסיפור, אבל שוכנת בו מתחילתו, כמו שחֶלקַת שָֹדֶה שוכנת בתוך נוף.  
 לרגעים נדמה שהסיפור זקוק להצגה של קונפליקטים או של אפשרוּת התפתחוּתָם  כמין סיבות מסוג אחר בתוכו, כמו ב"ואחר כך אמרה בערמומיות: את יודעת, הרגשתי שמשהו מוזר עובר עליו בזמן האחרון", אבל הסיפור אינו פונה אל הקונפליקטים, אינו חורג אל הדברים הבולטים התובעים לעצמם זכויות מיוחדות.       

[גם הסיפור "המתים", שגם בו שתי אחיות החיות יחדיו [הדודות של גבריאל], לא פונֶה אל התפתחוּת עלילתית וסיבתית ואל התפתחות קונפליקטים, וגם הוא נסמך במידה שווה על כל הדברים המתוארים בו. האחיות, גבריאל, גרטה, פרדי מאלינס ואִמו, מיס אייבוֹרס, השיחה על הטֶנור האפריקאי השחור, השיחה על הנזירים הישֵנים בארונות הקבורה שלהם, הנאום של גבריאל, המרירוּת, הפורענות, המוות, כולם מצליחים להיות סיבת הסיפור.








   






   

   


   





יום שבת, 12 במרץ 2016

על עַזוּת הידיעה ב"עזה כַּמוות. סיפורי אהבה" של סטנדאל.

האהבה בסיפורים היא כמין רעיון גמור, שאין בו ההִשתנויוֹת שיֵש  בחיים, וכמובן ישנה בה גם ההליכה אל המוות, אבל נדמה שהיא עזה כמוות  בעיקר בגלל עַזּוּת הידיעה שבסיפורים
זאת הידיעה השלמה, שכמו מוליכה את  הסיפורים בִּגדולוֹת. 
והכתיבה ההולכת בִּגדולוֹת, והמַכִּירה אותו סוג של אהבה שהוא  "...אהבה-תשוקה, זו הניזונה מקורבנות גדולים, מתקיימת כל עוד היא אפופת מסתורין, ותמיד מצויה כפשֹע מן האסונות האיומים ביותר " [תרגום אירית עקרבי], כמו ניזונה גם היא מקורבנות גדולים, ומצויה כפשֹע מקִצָהּ שלה. אין לה ההִשתנויוֹת וההִסתעפויות הקטנות שאליהן תוכל לפנות.  
ובתוך הידיעה השלמה הזאת נהיים ההִסטוריה, המלחמות, העלילות, האהבה, המחשבות, הדעות והרגשות המתוארים שווים זה לזה בחשיבותם. אף על פי שנדמה שסיפורי אהבה ירצו להחשיב יותר את האהבה, הרי כשההִסטוריה, המלחמות, העלילות, האהבה, המחשבות, הדעות והרגשות מופיעים כרעיונות מוחלטים בתוך הידיעה השלמה, הם כבר אינם יכולים להיות בעלי ממדים שונים.  
המתרגמת כתבה ב"אחרית דבר" שההִסתמכוּת על כתבי יד קיימים [כרוניקות] נותנת כביכול תוקף של אמת לסיפורים, ושבהמצאַת מְסַפרים של כתבי יד וטשטוש הגבולות בין תרגום, עיבוד, שִכתוב, חיקוי וסיפור מקורי מבקש סטנדאל גם לעורר את השאלה על עצם מהות הכתיבה. 
 ובעצם, ההִסתמכוּת על כתבי יד קיימים והמצאת כתבי יד וסופריהם הן גם חלק מהבעת הידיעה השלמה. 
ונדמה שב"אם המנזר בקסטרו", בדברי מתרגם כתבי היד, "דומני כי הסגנון המעודן והמאוזן כל כך של תקופתנו לא היה מתיישב כלל עם המעשים המסופרים בהם ובעיקר לא עם הרהוריהם של המחברים", גם מובעת האמונה של הסופר בַּידיעה השלמה העזה. ונדמה שבדבריו של מחבר אחד מכתבי היד, "את הפורענויות האיומות שיהיו נושאו העגום של הסיפור הזה, אי אפשר לזקוף לחובתה של אף לא אחת מן הדמויות שאני עומד להציג לפני הקורא", מובע משהו מן האמונה בשוויון כל הדברים המתוארים בסיפורים.     
כשקראתי עכשיו בסיפורים האלה היה נדמה לי לרגעים שהידיעה העזה שלהם כה רחוקה, זיכרון נִכסף בקצה העולם