יום חמישי, 14 במאי 2026

אֵ֭יךְ תֹּאמְר֣וּ לְנַפְשִׁ֑י נ֝֗וּדִי הַרְכֶ֥ם צִפּֽוֹר [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]


  

 

אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

אמרנו כאילו הוא עצמו מדבר אל נפשו, ונפשו היא ציפור, ודיברנו על נדידת הציפור, כי דָּוִד עצמו נדד כל הזמן, ואמרנו בראִיית הציפור הוא רואה גם עדינוּת בנפשו. 

ושאלנו על האֹפֶל ב״לִירוֹת בְּמוֹ־אֹפֶל לְיִשְׁרֵי־לֵב״, כי הרשעים יורים באֹפֶל, וישראל אמר אולי האֹפֶל הוא הֶעְדֵר, הִתרוקנוּת, כמו בקבלה, ובספר בראשית לא כתוב שהחֹשֶך נברא, אלא הוא קַיָּם, החֹשֶך הוא אֹפֶל קַיָּם. וכאן, כל המשמעויות האיומות שיכולות להיות לאֹפֶל, חוץ מהממד האינסופי. כי זה אֹפֶל בתוך העולם. והִזכרנו את גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת של דָּוִד. כך המשכנו לדבר על האֹפֶל, ועל דָּוִד כְּרוֹאֶה עצמוֹ בתוך האֹפֶל, ועל הדיבור על האֹפֶל שהוא חזק מן הדיבור על היוֹרִים, וחשבנו האֹפֶל נורא, ולרגע חשבנו אולי נורא כמו אלֹהים. 

ויִשְרֵי לֵב כאן הם נפשו של דוד [ואחרי כן השאלה על הצדיק].  

 

 

תהלים פרק יא

(א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד בַּֽיקֹוָ֨ק׀ חָסִ֗יתִי אֵ֭יךְ תֹּאמְר֣וּ לְנַפְשִׁ֑י נודו נ֝֗וּדִי הַרְכֶ֥ם צִפּֽוֹר: (ב) כִּ֤י הִנֵּ֢ה הָרְשָׁעִ֡ים יִדְרְכ֬וּן קֶ֗שֶׁת כּוֹנְנ֣וּ חִצָּ֣ם עַל־יֶ֑תֶר לִיר֥וֹת בְּמוֹ־אֹ֝֗פֶל לְיִשְׁרֵי־לֵֽב: 

 

תהלים כג: ד  גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע--    כִּי-אַתָּה עִמָּדִי;

יום ראשון, 10 במאי 2026

יוֹמנסִפְרוּת 60

 

 

 יוֹמנסִפְרוּת 60 

הגיע אלי ״אינלנד״, ומפני שחיפשתי איזה דבר ב״סיפור פשוט״ של עגנון כבר נשארתי אצלו, ואף על פי שהוא כולו מוכָר לי שמחתי בו כמעט כבדבר חדש, והרי אף על פי שעלילה של רומן בו כמעט ככל העלילות, גם דבר שהוא לא-עלילת רומן מצִיץ ממנו, כהיפוך לה, כמעט כרוצה להחריב אותה, קצת כהפתעַת-מלכודת, קצת כמו במדרש. ואולי כל זה רק מין הרגשה שלי. 

״בן שבע עשרה היה הירשל כשהתחיל משמש בחנותם של אביו ואמו. הירשל אינו ממולח כאמו ואינו זריז כאביו, אבל מעלָה אחרת יש בו שעושה כל מה שאבותיו אומרים״, וכאילו רק תנועת העלילה כאן, אבל כמעט-ההשוואה ל״יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה...״, שלא עשה כל מה שאבותיו אומרים ושהגיע לגְדוּלָה, כאילו סותרת לרגע את מהלך העלילה, וכאילו פוצעת את העלילה, ומשבשת בעצמה את ההשוואה [וכמובן, לא תרשה להירשל להגיע לגדוּלה]. 

וכן, ב״לא הרי מינה כהרי בלומה, ולא הרי שיחתו לפני בלומה כהרי שיחתו לפני מינה, אלא כמה ימים היה יושב ודומם, משניתן לו מקום לדבר לא הבחין בין מינה לבלומה״, כאילו נעה כאן העלילה כדרך עלילוֹת ומובילה את הירשל אל הנישואים למינה, אבל כבר אבסורד כאן, קצת כמו במדרש, קצת מחריב, ולא תוכל להיפטר ממנו תנועת העלילה. הוא יִשָּאֵר.    

והתחלתי לקרוא ב״אינלנד״ וכמעט התחלתי לראות בו מין חורבן-עלילה גלוי כל כך.  וגלוי בו גם הרצון אל הנִסתר. 

 

[הציטוטים מ״סיפור פשוט״, עגנון, הוצאת שוקן.]

[בראשית: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו... ]

יום שלישי, 5 במאי 2026

איזהו משפט שיש בו צדקה, ואבסורד [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

 

 

משפט שיש בו צְדָקָה. ואבסורד [שיחות עם ישראל פיבקו]

בתחילה שאלנו אם דָּוִד עשה צדקה [או עשה צדק] וראינו אבסורד ב״וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה, והלא כל מקום שיש משפט - אין צדקה, וצדקה - אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו צדקה - הוי אומר: זה ביצוע״, כי כשהדרשן אומר ״איזהו משפט שיש בו צדקה״ הוא בעצם אומר שהצדקה היא צדק, שהפשרה היא צדק. וראינו משחק של הדרשן בטקסט התנ״כי כשהוא אומר שאם יש משפט אין צדקה [שהיא לבְצוע] ואם זה משפט לאלֹהים הרי הוא אומר שאלֹהים לא יודע לעשות צדקה. רק יודע לעשות משפט. 

וראינו את האבסורד ב״דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושִלם לו מתוך ביתו - זה משפט וצדקה, משפט - לזה, וצדקה - לזה, משפט לזה - שהחזיר לו ממון, וצדקה לזה - ששילם לו מתוך ביתו״, הכל עשה השופט כראוי, ואז ראה שהחייב עני, ושילם לו מתוך ביתו, של השופט, וזה משפט וצדקה, גם עשה את הדין וגם נתן צדקה לעני [שהיה החייב בדין], וישראל אמר זה נִסיון להחזיק את המקל בשני קצותיו אבל זה דורש שיהיה שופט שיִתֵּן מכספו. וזה אבסורד כהגדרת משפט וצדקה. הגמרא לא מהססת להראות שדברים הם תמיד באבסורד מוחלט, אפשר שיהיה דין וגם פשרה. וזה מראה שגם הפסוק על דוד שעשה משפט וצדקה מראֶה אבסורד. 

והאבסורד היה יָפֶה בעֵינֵינוּ. 

 

תלמוד בבלי: וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה, והלא כל מקום שיש משפט - אין צדקה, וצדקה - אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה - הוי אומר: זה ביצוע. אתאן לתנא קמא: דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושלם לו מתוך ביתו - זה משפט וצדקה, משפט - לזה, וצדקה - לזה, משפט לזה - שהחזיר לו ממון, וצדקה לזה - ששילם לו מתוך ביתו. (וכן בדוד הוא אומר: ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו, משפט לזה - שהחזיר לו את ממונו, וצדקה לזה - ששילם לו מתוך ביתו). קשיא ליה לרבי: האי לכל עמו? לעניים מיבעי ליה! 

 



יום ראשון, 3 במאי 2026

עוגה ועליה סמל של חבל תלייה.



 

 

הגיע עם עוגה ועליה סמל של חבל תלייה

 

״אף אתה כאן? שאל יונה טויבר את הירשל בתמיהה.

אמר הירשל, דומני שאף אני כאן.

שִפשף ברוך מאיר ידיו בהנאה...תשובה כזו לא עלתה אפילו על דעתו של הנידון לתליָה כשעמדו ליתן את החבל על צווארו ושאל אותו התליין אף אתה כאן. ברוך מאיר לא הרגיש שהנמשל אינו יפה למשל והיה שמח״ [סיפור פשוט. עגנון. הוצאת שוקן]. 

וכמובן, הנמשל יפה למשל. 

 

״הצל הגיע עם עוגה ועליה סמל של חבל תלייה, בדומה לסיכה של בן גביר שנוצרה כדי לקדם את חוק עונש מוות למחבלים. את העוגה העניקה לבן גביר אשתו אילה״ [וויינט]. 

האם הצל ואשתו של השר חשבו שסמל חבל התלייה הוא מָשָל יפה. האם חשבו שמזכירים חבל דווקא בבית התליין? [ומי הם אוֹכְלֵי חבל התלייה?]

 



יום שבת, 2 במאי 2026

במשך כמעט עשרים שנים היתה דבורה

 



במשך כמעט עשרים שנים היתה דבורה כותבת לי ״אולי כדאי לוותר על המשפט הזה״ והייתי מוותרת עליו, והיתה כותבת ״נעמילה, הניסוח כאן קצת מסורבל״ והייתי חושבת הרי המחשבה שלי היתה מסורבלת, ובמשך כמעט עשרים שנים ראיתי אותה רק שלוש פעמים, ובמשך כמעט עשרים שנים ראיתי את יופיָה הברוּר נִגְלֶה בהערות העריכה, ולא תיארתי לי שחָלְתָה ועכשיו אני קוראת שוב בספרֵי השירה שלה וכש״בְּכִי-הטַוָּסִים״ אצלה הוא לא רק של הטַוָּסִים של וואלַאס סטיבֶנס, נדמה לי שהוא מכיר את זיכרונות הסִפרוּת כולה.  

 


                                                     




יום שלישי, 28 באפריל 2026

מה בֶּצַע כי נהרֹג [שיחות עם ישראל פיבקו]



 

מה בֶּצַע כי נהרֹג [שיחות עם ישראל פיבקו]

שתי שיחות על שתי סוגיות, ונדמה לי שהדברים מתרחקים ומתקרבים כל הזמן. ובאחת דיברנו על ״רבי מאיר אומר: לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו, וכל המברך את יהודה - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר: ובצע ברך נאץ ה'״, וישראל אמר רבי מאיר הולך אל ספר בראשית ומנסה להבין מהו בֶּצַע שאמר יהודה, ומשווה זאת לבוצע, וכאילו פשרה במה שיהודה עשה [היה כבוצע], ורבי מאיר אומר שהפשרה גרועה כמו הריגה [וההריגה היא דין. הם דנו את יוסף]. ועל ״הרי זה מנאֵץ״ אמר ישראל דורות שלמים שיברכו את יהודה שממנו יצא עַם הם מנאֲצים. 

ובשניָה דיברנו על ״רבי יהושע בן קרחה אומר: מִצְוָה לבצוע, שנאמר: אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. והלא במקום שיש משפט - אין שלום, ובמקום שיש שלום - אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום - הוי אומר: זה ביצוע.״ ושאלנו על מִצְוָה לבצוע, כי רבי יהושע מייחס כאן חשיבות של מִצְוָה לדבר שחייבים לעשות, כמו ממקור אלֹהי, ואלֹהים לא נתן מִצְוָה לבצוע, והוא אומר על אמת ומשפט שלום, הוא אומר שאמת שווה למשפט שלום, והוא כמעט פוסל אפשרות של משפט [ושל שופט] כי מִצְוָה לבצוע, מִצְוָה לעשות שלום תמיד [ולא צֶדֶק], וכאילו הוא רוצה לבטל את הצדק בעולם. כי השלום הוא ערך עליון, ואז אין צורך בחיפוש צֶדֶק.

ורבי יהושע אמר במקומות אחרים את ההֵפֶך של זה, את חשיבוּת הדין, אמר ישראל. וחשבנו שאמירת ההפך מובנת מאליה. 

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין: ״רבי יהושע בן קרחה אומר: מִצְוָה לבצוע, שנאמר: אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. והלא במקום שיש משפט - אין שלום, ובמקום שיש שלום - אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום - הוי אומר: זה ביצוע. וכן...״

 

יום רביעי, 22 באפריל 2026

אין זה מברך אלא מנאֵץ [שיחות עם ישראל פיבקו]

 


  

 

 

אין זה מברך אלא מנאֵץ [שיחות עם ישראל פיבקו]

סוגיה חדשה, כי בתלמוד סוגיות חדשות ושונות כל הזמן והן גם בזמנים אחרים ואולי גם בשפות אחרות, סוג שיח חדש שלא היה בדיאלוג האפלטוני, כי הוא כבר בממד היסטורי, כבר כמו סיפור של עם, של תרבות, ולא של אנשים בודדים, אמר ישראל כשהתחלנו לקרוא את ״הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה...״. ו״הרי שגזל סאה של חִטים...״ כאילו מנותק לגמרי מן הדיון שהיה לפניו והוא דן כאן בפֶשַע, של מי שגזל, ולמה הוא מביא פתאֹם פשע, ואיך זה שייך לדיון, וישראל אמר בכל זאת יש פה דימוי והשוואה של אירוע עם חִטים לדיון של ״נגמר הדין - אי אתה רשאי לבצוע...וכל הבוצע הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאֵץ״, וראינו כי החִטה גזוּלה והשופט הבוצע גוֹזֵל, הוא גוֹזֵל את האמת המוחלטת מאחד המִתדיינים. 

ולמה החִטה, אמר ישראל, כי הוא אפה והפריש חלה ובהפרשת חלה קידש את אלֹהים, [והוא עצמו נהיה כך קדוש] ובכל זאת רבי אליעזר אומר עליו מנאֵץ. הברכה לאלֹהים לא מתקיימת כשהוא עושה פשע של בני אדם וזה עולם מתוקן שלא מפריד בין אדם לעצמו ולחברו ולאלֹהים.

 

[ערב יום הזיכרון עכשיו, ונדמה לי שזיכרון הסוגיוֹת השונות והמִצטרפוֹת מזמנים שונים שבתלמוד יוכל לשמור עלינו מהִתנוונוּת מחשבוֹת-הזיכרון שלנו בתוך הַעֲרָצַת העכשָיו.] 

 

״רבי אליעזר אומר: הרי שגזל סאה של חִטים וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאֵץ, ועל זה נאמר: ובוצע ברך נאץ ה'...״ 

יום רביעי, 15 באפריל 2026

הדין הציל אותם [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

 


 

הדין הִציל אותם [שיחות עם ישראל פיבקו] 

ושאלנו על ״יִקוב הדין את ההר, שנאמר כי המשפט לאלהים הוא, וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר...״ מהו יִקוב הדין ולמה הדין צריך לשפוט את ההר [וההר הוא הר סינַי], וישראל אמר יש כאן אי-הסכמה לחיות את המציאוּת כמו שהיא ויש כאן שינוי שלה והדין יוצא כאן גם נגד אלֹהים, לא רק נגד ההר, האידיאה האנושית יוצאת גם נגד האידיאה האלֹהית. והרי רבי אליעזר יוצא כך כנגד אלֹהים כי המשפט לאלֹהים הוא, והוא בעצם אומר אלֹהים צריך לשפוט את ההר כלומר את אלֹהים. והוא אומר וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר אף על פי שמשה לא אמר זאת, וישראל אמר זה חידוש של תורה שבעל פה, היא ממציאה דברים. 

ואחרי כן גיחוך וגם שאלה גדולה על המשפט ב״אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר תורת אמת היתה בפיהו...״, כי למה חשובה כאן אהבת שלום של אהרון, הרי אינו שופט, ואיך היא קשורה לדיון על המשפט, והשאלה הגדולה על המשפט בגלל המִלים ״תורת אמת״, שאלה על משפט אמת, תורת אמת כמשפט אמת. ואת משפט אמת מעמיד רבי אליעזר מול יקֹב הדין של משה. ויש פה השוואה בין שלום, שהוא שָלֵם, ובין אמת, שיש בה דבר מוחלט, שָלֵם, והוא אומר שהשלום עדיף מן האמת, והוא מדרגה גבוהה יותר בדין, כי הוא חסד בין שני הצדדים הדנים, וכך הוא אומר שהחסד עדיף על הדין. ויש בזה בעיה גדולה. וחזרנו בשיחה שלנו אל ״אֲבָל״ שלו, שיש בו הגחכה של השלום ושל הרדיפה אחריו, ובמקרא אהרון לא רודף שלום, אבל רבי אליעזר בעצם אומר על מעשה העגל שהיה אהבת שלום. וכך, אמר ישראל, הרצון לשלום של אהרון הביא לרצון של אלהים להשמיד את בני ישראל, ואילו יִקֹב הדין של משה הִציל אותם. לא אהבַת השלום הִצילה אותם אלא הדין [השבועה] שהזכיר משה לאלהים [״זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ״]

 

״נגמר הדין - אי אתה רשאי לבצוע. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע - הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר בצע ברך נאץ ה', אלא: יקוב הדין את ההר, שנאמר כי המשפט לאלהים הוא, וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר תורת אמת היתה בפיהו...״

 

[משהו אחר. ביום השוֹאָה ראיתי בסרט ״הלוחם היהודי״ ראיון עם אבא שלי שהצטרף למשלחת הבריטית שהוצנחה ביוגוסלביה במלחמת העולם השנייה. הם נלחמו לצד טיטוֹ והפרטיזנים נגד הגרמנים במשך כחצי שנה, והרי הם בחרו בדין.]

יום שבת, 4 באפריל 2026

״נגמר הדין - אי אתה רשאי לבצוע״ [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

 

״נגמר הדין - אי אתה רשאי לבְצוע״ [שיחות עם ישראל פיבקו]

...על איך שופטים את האדם, אמר ישראל, ולא ברור מהו ״נִגמר הדין״ כאן, ו״אתה״ כאן הוא השופט, והשופט לא רשאי לבצוע, להגיע לחלוקה בין שני המתדיינים. ולמה השופט לא רשאי לבצוע, ומה תפקידו, האם להוציא אמת לאור או להגיע לקצת צדק לכל אחד מן הצדדים. ולפני שנגמר הדין מותר לבצוע, בלי הגעה לאמת המוחלטת. אבל המִשפט הוא הידיעה של השופט. 

ודיברנו על ״רבי אליעזר... אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע - הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְהֹוָה״. הרי הוא אומר השופט חוטא אם הוא בוצע, עושה פשרה, כי תפקידו של שופט הוא לא עשיית פשרה, השופט מקביל לאלֹהים, לא אלֹהים שבשמים אלא אלהים ששופט בתנ״ך [כי המלה אלהים בנושא משפט בתנ״ך קשורה לשופט בשר ודם], והמשמעות של משפט היא הוצאת דין, לא פשרה. וכשהוא אומר אסור לבצוע הוא שולל שלילה מוחלטת את עצם הדבר. 

ועוד על ״הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְהֹוָה״, מנאץ את אלֹהים, ואלֹהים לא יכול להסכים לפשרה, לבְצוע, ורבי אליעזר אומר שאלֹהים רצה פשרה במקרים מסוימים והוא צריך להתנגד לאלֹהים כי אלֹהים חייב לעשות דין. וכל פעם שמופיע שם אלֹהים הרי הוא בעיניו דין, אמר ישראל, והדיוּן על לבצוע או לא לבצוע הוא דיון מְעֻוָּת בעיניו. 

   

[והדברים של רבי אליעזר שִמחו אותנו. ואחרי השיחה שלנו ראיתי שוב סרט על צ׳רצ׳יל שהיה כמי שאינו רשאי לבְצוע.] 

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ו עמוד ב

נגמר הדין - אי אתה רשאי לבצוע. (סרמ"ש בנק"ש סימן). רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע - הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר בצע ברך נאץ ה', אלא: יקוב הדין את ההר, שנאמר כי המשפט לאלהים הוא, וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף...

 

תהִלים מג: כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְהֹוָה

יום שני, 30 במרץ 2026

יוֹמנסִפְרוּת 59. לא הציל אותה השם

 


 

 

יוֹמנסִפְרוּת 59. לא הִציל אותה השם ״יוּליסס״

לא הִציל אותה השם ״יוּליסס״, היא לא חזרה הביתה, אבל היתה בה ידיעת מלחמות בני האדם, היא בְּדָיַת-הסִפרוּת האוצרת בתוכה את התמדַת המלחמות, וכשהמלחמה ממשית כל כך בתוך המציאוּת אני זקוקה לבְדָיַת הסִפרוּת, גם לבְדָיַת מלחמה בה, מחוץ למציאוּת, מעל המציאוּת, בשְמֵי הסִפרוּת. 

יָפָה ״יוּליסס״ בשְמֵי הסִפרוּת, אהובה במלחמה בשְמֵי הסִפרוּת, נושאת בה את ידיעת אודיסאוּס הנהדר ואת תפארת בְּדָיַת המלחמה המערבבת בני אדם ואלים. 

 

״אודיסאוּס הנהיג את בני קפלניה אמיצי הלב, אוחזי איתָקָה ונֵריטון המכוסה יערות נרעדים ברוח...את אלה הנהיג אודיסאוס השקול בעצתו לזֶאוּס ועִמו באו שתים עשרה ספינות שדופנותיהן ארגמן״

״אולם חלפו שנים ועונות כמחזורן והגיעה השנה אשר בה טוו האלים גורלו כי ישוב אל ביתו, אל איתקה...״

[איליאדה עמ 82, אודיסאה עמ 31, תרגם אברהם ארואטי]

 

 

יום שלישי, 24 במרץ 2026

יוֹמנסִפְרוּת 58 . הסיירת ״יוליסס״ מתה

 

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 58 . הסיירת ״יוּליסס״ מתה

הסיירת ״יוּליסס״ מתה, וחזרתי הביתה בלי סוף עֶצֶב המלחמה. אליסטר מק-לין ששירת בצי הבריטי הִכיר בוודאי את עֶצֶב המלחמה ואת ספינות המלחמה ואת אופן בניינן ואת המכונות ואת הטורפדו ואת הרדאר ואת פצצות העומק ואת נתיבי הים הקשים, חשבתי מחשבות לא על סִפְרוּת, וחשבתי מחשבות על סִפְרוּת, כי יצירת הסִפְרוּת ״הסיירת יוּליסס״ כמו עשויה על שלד תיאוּרֵי מִבְנֵי הספינות והמכונות והרדאר וכלֵי הנשק, ונדמה לי שתיאוּרֵי התלאוֹת וההרג והמוות ותנודות הרוח האֱנוֹשית לא היו מגיעים אל מְלוֹאָם בלי השלד הזה. 

ומהו מוֹתָהּ של ״יוּליסס״ בלי כל מה שעשה אותה, כל מה שהיתה, ומהו העֶצֶב על מותהּ בלי יְדִיעַת כל היותה, ומהו עצב המלחמה בלי ידיעת המלחמה. 

ועוד חשבתי על תיאוּרֵי חלקֵי הספינה ומכונותיה ונִשְקָהּ, האם שונֶה תפקידם מתפקיד התיאורים המפורטים ב״מידלמארץ׳״, ״כף היד ופרק היד יְפֵי חיטוּב היו כל כך שלא פגמו בהם שרוולים חסרי כל הידור...״, ״אבל כמה מן התכשיטים אכן היו יפים להפליא...רביד אבני אחלמה סגולות במשכיות זהב נהדרות...״, ״הבית היה מוקף גן לא גדול, ובו פה ושם כמה עצי אלון זקנים יפים, ושדרה של תְּרָזוֹת מוליכה אל החזית הדרום מערבית״. 

 

[הציטוטים מ״מידלמארץ׳״, ג׳ורג׳ אֶליוט, עמ׳ 11, 15, 70, תרגום ג׳נטילה ואפרים ברוידא]  

יום ראשון, 22 במרץ 2026

יומנספרות 57

 


יוֹמנסִפְרוּת 57 . ״הסיירת יוּליסס״[2]

נדמה לי שהכתיבה הריאליסטית כאן, המתרוממת אל כמעט תיאוּרֵי הדִמְיוֹן, רואה עצמה כהֲרַת גורל, כהֲרַת אמת גדולה כגורל. נדמה לי שעם תיאורי הדמיון היא ממריאה אל האמת הזאת. ונדמה לי שהרגשת הרוּת-גורל, ייעוד גדול כזהֿ, יוצרים סִפרוּת מצוינת.  

 

״אף סוּפה אדירה זו עדיין לא היתה אלא פתיחה קטלנית. כמין חיה איומה חסרת דעת מעולם אחר, קמאי יותר, היתה המפלצת הקטבית שפופה בפתח מאורתה, אורבת לטרפה. ב22.30 עברה ״יוליסס״ את חוג הקוטב. המפלצת הסתערה.״ 

״.פתאם שרץ הים טורפדות רצים...רצו בעומק מועט ותלמיהם רצופים בועות, מרושעים, מאריכים והולכים, עלו מהר על פני הים והיו מוטלים בלבנונית על פני המים החלקים כראי, חצים מצטמצמים לראשי חצים קטלניים...דמיוני היה המראה. איש בשיירה זו לא ראה מימיו מחזה שהיה דומה אף בקירוב למראה-עיניו עכשיו״  

 

 ״...ולעולם נורא הוא מראֵה קִצה של אגדה, מראה מותה, רִדתה מצולות. אך גם רוממות מוזרה חש בלבו: אכן, הולכת היא למות – איזו מיתה. לו לב היה לאניות, לו נשמה להן, כפי שסברו הימאים בימים עברו – כי אז היתה ״יוליסס״ רוצה בוודאי במיתה כזאת.״ 

 

[הספר הזה היה בין הספרים שהיו מגיעים אלינו בדואר מדי חודש. שאלתי את ד׳ אם הוא זוכר את ״לבדו ימות אדם״, את ״בדד״, את ״אש בעמקים״, שקראנו בימי נעורינו.]

 

[הציטוטים מ״הסיירת יוּליסס״, אליסטר מק-לין, עמ׳ 90, 135, 295, תרגם שמואל גילאי]

 

 

יום שישי, 20 במרץ 2026

יוֹמנסִפְרוּת 56 הסיירת יוליסס

 




יוֹמנסִפְרוּת 56. ״הסיירת יוּליסס״

הו, השֵם הזה, מושך אותי אל הספר שכמעט שכחתי, ושכחתי אם הוא סִפרוּת טובה. האם אני קוראת בו עכשיו רק בגלל הדברים האלה ובגלל המלחמה עכשיו ובגלל פרלמן המנגן באוויר השַחַר של הטלוויזיה כאילו בימים רגילים ובגלל הצורֶך ברְגִילוּת, והרי גם הצורֶך ברגילוּת הסִפרוּת אצלי, ו״הסיירת יוּליסס״ כאן, כרגיל. 

״גם ברגעים של בהירות יחסית קשה היה לגלותה. היא היתה משוללת מוצקות, ממשות, קווים ברורים. היה לה צביון מוזר של העדר התמדה, של קלילות. אשליה, כמובן. אך האשליה הלמה את האגדה – שכן לאגדה נהפכה ״יוליסס״ בימי חייה הקצרים... האנשים ששטו בימי הצפון העזים, מס״ט ג׳ון לארכאנגלסק, מאיי שטלאנד לאי יאן-מאיאן, מגרינלנד אל שפיצברגן הרחוקה, הנידחת בקצה העולם. כל מקום שסכנה בו, כל מקום שהמוות בו, שם יכולת למצוא את ״יוליסס״, מתגלה כרוח רפאים מתוך עמוד ערפל, או נוכחת שם בדרך נס, שעה שהדמדומים הקודרים של שחר ארקטי מביאים עמהם רק את האיום, לעתים כמעט את הביטחון, כי לא תחזינה עיני האנשים בשחר הבא״ [עמ׳ 33]. 

היָם, המלחמה, הפַּחַד, התְּלָאוֹת. ואני מדמה לי שגם אודיסאוס כאן. רוח רפאים.   

 

[הציטוט מ״הסיירת יוּליסס״, אליסטר מק-לין, תרגם  שמואל גילאי ]

 

 

 


                                             


יום רביעי, 18 במרץ 2026

שוב פרשנים אומרים

 


שוב פרשנים אומרים אנחנו יודעים איך מתחילה מלחמה ולא יודעים איך היא תסתיים. ובכן, חשבתי, אנחנו גם לא יודעים איך יסתיים השלום, והשוויתי קצת את ״וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה״ לשלום [אף על פי ש״וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ״ אינו שלום], כי שֶקֶט הארץ מסתיים שוב ושוב, וחשבתי אחרי כן על הסיבה החוזרת שוב ושוב, עַל כִּי-עָשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וחשבתי על דִבְרֵי ישראל על הֱיוֹת העולם רע, לא שָלֵם, ותיארתי לי שהעולם הלא-שָלֵם מכריח את ״עָשׂוּ אֶת-הָרַע״ ומכריח גם את היות סיוּם שֶֶׁקֶט הָאָרֶץ, שוב ושוב.                                                     וחשבתי מה יהיו סוֹפֵי המלחמות וסוֹפֵי השלום שלנו, ומה יהיו אשליוֹת בני האדם על יכולֶת האמוּנוֹת שלהם לקבוע את מֶשֶך השלום בעולם הלא-שָלֵם, והחזק מהן.



 יא וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה; וַיָּמָת, עָתְנִיאֵל בֶּן-קְנַז.״  

״יב וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-עֶגְלוֹן מֶלֶךְ-מוֹאָב״

״ל וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל; וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ, שְׁמוֹנִים שָׁנָה״

 

״א וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וְאֵהוּד מֵת.  ב וַיִּמְכְּרֵם יְהוָה בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן, אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר; וְשַׂר-צְבָאוֹ, סִיסְרָא, וְהוּא יוֹשֵׁב, בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם״ 

״ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים שָׁנָה.״

״א וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד-מִדְיָן, שֶׁבַע שָׁנִים ״

״וַיִּכָּנַע מִדְיָן, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יָסְפוּ, לָשֵׂאת רֹאשָׁם; וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה, בִּימֵי גִדְעוֹן. ״

״ו וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה,״

״א וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים, אַרְבָּעִים שָׁנָה״]

 

 

יום שני, 16 במרץ 2026

 




בגעגועַי הביתה הסתכלתי בצילומי רישוּמים ישָנים שלי, ורציתי לראות השָֹגָה ואי-השגה, רצונות וביטוּל שלהם, קְצוֹת רעיוֹנוֹת, אולי ביטוּל יומרת רעיון, ואת כמעט נִקְיוֹן הרוח של העיפרון, כי הם כולם עשויים בעיפרון, שאינו מבקש את מתנות רַכּוּת הפחם ואת גוני הגירים וכאילו אינו מבקש דבר, רק הוא, ורק איזה ברק מופיע לפעמים מתוכו. וחשבתי שאם השיגו הרישומים האלה איזה דבר היה זה בכוח נִקְיוֹן הרוּחַ של העיפרון. הרישומים לא הזכירו לי את הבית, ואחרי כן חשבתי על אפרים בן יקיר שאמר כשראה אותם בראשונה שחיכה לדבר כזה זמן רב, ולא ידעתי מה הדבר שראה בהם, ולפני התערוכה האחרונה אמר פחדתי שתתחילי לעשות קַוִּים וירטואוזיים, ועכשיו חשבתי שגם הוא חשב על נִקיון הרוח. 



                                               


יום ראשון, 15 במרץ 2026

 




 

ימי הטילים האיומים מזכירים לי כי נוֹצַר היֵצֶר באדם, ונקבע בו, ונִמלטתי רק מן הטילים, וראיתי את העצים השְֹרוּפִים, גופים דקים שְֹרוּפֵי עוֹר, וחשבתי שוב על העוֹר על פרודוֹת הבָּשָֹר והדם, ועל אדם וחוָה שהתביישו בעור, ומה היו כותנות העור, עור כעוֹרָם, כמו עירוֹם על עירוֹם, ויֵצֶר האדם בפרודות הבשר והדם ובעור.                                 עכשיו אני חושבת עוד על הרישוּם, המַכִּיר את הפרודות ואת היֵצֶר ואת העוֹר ואת הבושה אבל קיוּמוֹ לא תלוי בהם והוא כמעט מִתְנַכֵּר למה שהוא מַכִּיר, והוא כמעט רֹשֶם של עצמו. וכמובן, לא יכולתי להימלט אליו. הוא השואף להתרחק ממני. 



                                                      


יום שישי, 13 במרץ 2026

 



בבורחי עוד אל מקום מִקְלָט בירושלים מצאתי בין ספרים ישנים דברים ישנים שכתבתי לתערוכת רישוּמים בגלריה ״מַבָּט״ שקראתי לה ״רישוּם וסיפוּר קצר״. 

״אני רוצה להשוות את הרישום לסיפור הקצר, שחייב לבנות את עצמו על המחשבה הצרופה, ולא תהיה לו ישועה ממורכבוּת העלילה, ולא מעיגול הדמויוֹת, ולא מיפי התיאורים. וכמו הסיפור הקצר בסוף המאה העשרים הוא שואל את עצמו אם יש עוד מה לסַפֵּר ״, כתבתי. בבוקר הזורח אל הֶמְשֵך מלחמה אני חושבת גם על המשך חייו של הרישוּם. אז רציתי שהרישומים שלי יגיעו עד קצה יכולת הרישום, כמעט עד קִצּוֹ, וכמובן היה בזה רק רעיון ההגעה אל הקץ, רק השאיפה הגדולה שלי. 

והסיפור הקצר, כמובן גם הוא נמשך והולך, ובוודאי גם מהרהר עכשיו באיזה קץ של מלחמה. 

 





                                                 


יום חמישי, 26 בפברואר 2026

יום חמישי. בבוקר

 


 

יום חמישי. בבוקר חשבתי על מוֹת דבורה ונעצבתי, ואחרי כן נזכרתי שהבטחתי לשלוח לה מחזורי פרוזה שכתבתי, ואמבולנס של מגן דוד אדום הגיע אלי בטעות והפרמדיקים שאלו אם זה הבית של א׳, ומשורר חביב עלי כתב לי, ואור זרח פתאֹם, ואִשה זרה באה ואמרה שהיא מחפשת את הבת שלה שהלכה הנה להִסתפר, ואמרתי לה שאין סַפָּר אצלי בבית, אבל היא ניסתה לרדת אל הגינה האחורית כלֹא מאמינה. ואחרי כן התחילו השיחות עם אירן.    

 


                                        

1280px-The_Battle_of_Scheveningen,_10_August_1653_RMG_BHC0277

העולם אלא [העלם] [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 




 

 

העולם אלא [העלם] [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

שארית-כתיבה על שיחה על ״... גם את העולם נתן בלבם (קהלת ג יא), ר' ברכיה בשם ר' יהונתן אמר אל תקרי העולם אלא [העלם], אהבת עוללים נתן בלבם של אבותיהם, משל למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן, הגדול מכובד, והקטן מטונף, ואף על פי כן אוהב את הקטן יותר מן הגדול״. ישראל אמר הדיון במשל על מי ימשיך את המלך, והמלך רוצה שהבן הקטן ימשיך אותו, וזה מתחיל בספר בראשית בשֵת שמחליף את קין ובמה שנאמר לרבקה על הבנים ואצל יוסף, ותמיד הצעיר מוביל, והמדרש אומר על המודל של ספר בראשית שהוא מנוגד לטבעי, ואומר שאלֹהים בוחר בניגוד לטבעי. ויש כאן שני עולמות, מכובד ומטונף, ואלֹהים אוהב את המטונף, שזה בניגוד למה שהטבע אומר, שהמתוקן, החזק, יהיה החשוב יותר. וחזרנו אל את העולם נתן בלִבָּם. שני עולמות נתן בלִבָּם. והוא יעדיף אחד מהעולמות. 

 

מדרש תהִלים (שוחר טוב; בובר) מזמור ט

[א] [ט, א] למנצח על מות לבן. זהו שאמר הכתוב את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם (קהלת ג יא), ר' ברכיה בשם ר' יהונתן אמר אל תקרי העולם אלא [העלם], 

אהבת עוללים נתן בלבם של אבותיהם, משל למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן, הגדול מכובד, והקטן מטונף, ואף על פי כן אוהב את הקטן יותר מן הגדול. דבר אחר גם את העולם...

יום שני, 23 בפברואר 2026

...חזר הרב אשכנזי

 




[מזמן אחר]  

...חזר הרב אשכנזי אל אמירתו של יוסף "אַל תרגזו בדרך", כלומר, אל תתעסקו בדבר הלכה, וכשאמר להם יוסף "כה אמר" ["כּה אמר בנך יוסף, שָׂמַנִי אלֹהים לאדון לכל-מצריִם, רדה אלי"], כתב הרב, כאילו אמר להם שהוא מלך המשיח, וכאילו אמר להם "אִמרו אל אבי: רדה אלי לשַכֵּן דירתך בתחתונים, חוץ מתחום הקדושה", כלומר במצרַיִם. כי יוסף ייחס לעצמו את המִלה "אנוכי" ואת מדרגת המִלה "כֹּה", שהיא המדרגה הגבוהה, הדומה למדרגת דברֵי אלֹהים. וצריך עוד לדבר על הֱיוֹת מצרים היריב הגדול של אלֹהים, אמר ישראל. 

ובבוקר של סוף חודש אוגוסט כשהחלו עננים להגיע מן הים דיברנו על מצרַיִם כיריבה הגדולה של אלֹהים, וישראל אמר, בין ארם נהרים ומצרים, מצרים היא הבחירה של אברהם, היורד למצרים לגור שם, כי כבד הרעב בארץ. דמותה של ארץ מצרַיִם בספר "בראשית" היא דמות  ארץ השפע, ואילו דמות ארץ ישראל היא דמות ארץ הרעב הכבד, אמר, והרי מצרים היא המתחרה בגן עדן והמקבילה לו ["כגַן-יהוה, כארץ מצרָיִם"], ובה יתהלך מי שיתחרה באלוהים, כמו שהתהלך אלוהים בגן עדן. ומצרים היא אלטרנטיבה לאלֹהים מכוח עצמה, והיא גם האלטרנטיבה של חוקי העולם כי יש בה השקייה תמיד של מי הנילוס. והוסיף לכך גם יוסף, אמר, שבשיטתו נהייתה מצרים כולה ארצו של פרעה, שלא יהיה בה רעב לעולם, ולא תוכרע על ידי כוח שמחוץ לאדם. ועוד אמר, שכאשר אמר אלֹהים למשה ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, הוא כמעט הרכין ראשו, והשווה את מעמדו של פרעה לשלו כבן תחרות, והמשיך בכך כשאמר "למען יידעו מצרַיִם", כי הוציא אותם ממצרַיִם למען יידעו מצרַיִם. 

נגררנו קצת במחשבותינו אל דברים אחרים, מפני שבאותו זמן קראנו שנינו את "איליאדה" בתרגום הפרוזה של אברהם ארואטי ולא הרפתה מאתנו ההשוואה של יופייה ליופיו של ספר "בראשית", כי ראינו את  ההבדל בין תמונת התְּאָרִים הגדולה שלה והתפרשׂוּתה על פני מרחבים גדולים כל כך, ובין מה שמתפרץ מקרקעית השפה של ספר "בראשית". [הופיע ב״צמחי הדמיונות״, הוצאת כרמל]

 

יום שבת, 21 בפברואר 2026

 




 

היה זמן אחר כשקראנו את ״ויאמר אליהם אַל תִרגזו בדרך״. האם יִרְגַּז עלַי הזמן.  

בסוף אביב שהתארך מאד התחלנו את השיחה על "אַל תִּרְגְזוּ בַּדֶּרֶך" שאמר יוסף לאֶחָיו כאשר שלח אותם לכנען, ועל החיבור "ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך" שכתב הרב יהודא ליאון אשכנזי, כשדיברנו על ההסכמה המסוימת שהסכים יעקב עם ההשתחווּת ליוסף כשפירש את חלום השמש, הירח והכוכבים, וכששמר את הדבר הזה בלִבּוֹ, ועל האופן שבו חזר יוסף אל פירושו של יעקב ואל תפקידו שלו כ"יוסף" כשהביא את אביו למצרַיִם. 

הרב אשכנזי התחיל את חיבורו בפתח דבר שיותר מאוחר ביטל. בפתח הדבר הוא כתב "...הנה העזתי לכתוב ממה שעלה בידי על מאמר אל תרגזו בדרך. כאשר חנני הקב''ה להעמיק במקצת בחד עיקרי דת העולה לקדושת הארץ." מדוע ביטל הרב אשכנזי את פתח הדבר, שאולי כִּוון בו לדיבור על ההליכה אל ארץ ישראל? 

בתחילת חיבורו כתב הרב אשכנזי שלא מצא את פירוש כיווּן השינויים מן הדברים שבמסכת תענית "אמר ר' אלעזר, אמר להם יוסף, אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תַרגִיזו עליכם הדרך" אל פירושו של רש"י, שכתב "אל תתעסקו בדבר הלכה, שלא תִרגַז עליכם הדרך", ושיצטרך להבינו מגוף הפסוקים עצמם. 

בשיחה שלנו אמר ישראל, ההלכה, שהיא דבר פָּסוּק, מתחרָה בַּדרך מפני שהיא יוצרת מעצור בדרך, ונהיית כך הפוכה להליכה. רש"י מעמיד את הדרך כיֵשות בפני עצמה השוקלת את דברי האנשים, אמר, ומעמיד אותה מעל ההלכה כשהוא דן בין המציאוּת שהיא מן הבְּרִיאָה ובין היצירה האנושית. 

בפסוקים שבמסכת תענית נכתב "מי שהיה מתענה...ושכח ואכל ושתה, אל יתראה בפני הציבור, ואל ינהיג עידונין בעצמו, שנאמר, בראשית מ"ב, ויאמר יעקב לבניו למה תִתראו. אמר להם יעקב לבניו, אל תַראו עצמכם כשאתם שׂבֵעין לא בפני עֵשָו ולא בפני ישמעאל כדי שלא יתקנאו בכם. בראשית מ"ה, אל תרגזו בדרך, אמר רבי אלעזר: אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תַרגִזו עליכם הדרך". בני יעקב שיוסף שולח לדרך, אמר ישראל, יחזרו שבֵעים ממצרים ואַל להם להראות עצמם, ואַל להם לעסוק בדבר הלכה כדבר גמור, שממהותו יש בו חוסר צדק. אל תתעסקו בדבר הלכה כדבר גמור, המשיך, כי הדרך תאמר שיקרתם, רימיתם. והרי כשהם אומרים לדרך שיש להם תשובה אחת, שאינה קשורה בדרך ובהִשתנוּתהּ, הם בעצם משקרים לדרך. [הופיע ב״צמחי הדמיונות״, הוצאת כרמל]