האהבה בסיפורים היא כמין רעיון גמור, שאין בו ההִשתנויוֹת שיֵש בחיים, וכמובן ישנה בה גם ההליכה אל המוות, אבל נדמה שהיא עזה כמוות בעיקר בגלל עַזּוּת הידיעה שבסיפורים.
זאת הידיעה השלמה, שכמו מוליכה את הסיפורים בִּגדולוֹת.
והכתיבה ההולכת בִּגדולוֹת, והמַכִּירה אותו סוג של אהבה שהוא "...אהבה-תשוקה, זו הניזונה מקורבנות גדולים, מתקיימת כל עוד היא אפופת מסתורין, ותמיד מצויה כפשֹע מן האסונות האיומים ביותר " [תרגום אירית עקרבי], כמו ניזונה גם היא מקורבנות גדולים, ומצויה כפשֹע מקִצָהּ שלה. אין לה ההִשתנויוֹת וההִסתעפויות הקטנות שאליהן תוכל לפנות.
ובתוך הידיעה השלמה הזאת נהיים ההִסטוריה, המלחמות, העלילות, האהבה, המחשבות, הדעות והרגשות המתוארים שווים זה לזה בחשיבותם. אף על פי שנדמה שסיפורי אהבה ירצו להחשיב יותר את האהבה, הרי כשההִסטוריה, המלחמות, העלילות, האהבה, המחשבות, הדעות והרגשות מופיעים כרעיונות מוחלטים בתוך הידיעה השלמה, הם כבר אינם יכולים להיות בעלי ממדים שונים.
המתרגמת כתבה ב"אחרית דבר" שההִסתמכוּת על כתבי יד קיימים [כרוניקות] נותנת כביכול תוקף של אמת לסיפורים, ושבהמצאַת מְסַפרים של כתבי יד וטשטוש הגבולות בין תרגום, עיבוד, שִכתוב, חיקוי וסיפור מקורי מבקש סטנדאל גם לעורר את השאלה על עצם מהות הכתיבה.
ובעצם, ההִסתמכוּת על כתבי יד קיימים והמצאת כתבי יד וסופריהם הן גם חלק מהבעת הידיעה השלמה.
ונדמה שב"אם המנזר בקסטרו", בדברי מתרגם כתבי היד, "דומני כי הסגנון המעודן והמאוזן כל כך של תקופתנו לא היה מתיישב כלל עם המעשים המסופרים בהם ובעיקר לא עם הרהוריהם של המחברים", גם מובעת האמונה של הסופר בַּידיעה השלמה העזה. ונדמה שבדבריו של מחבר אחד מכתבי היד, "את הפורענויות האיומות שיהיו נושאו העגום של הסיפור הזה, אי אפשר לזקוף לחובתה של אף לא אחת מן הדמויות שאני עומד להציג לפני הקורא", מובע משהו מן האמונה בשוויון כל הדברים המתוארים בסיפורים.
כשקראתי עכשיו בסיפורים האלה היה נדמה לי לרגעים שהידיעה העזה שלהם כה רחוקה, זיכרון נִכסף בקצה העולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה