"בציוּרֵי נוֹף, בנוסף למראֵה הנוף, צריכים להיות דמויות ודברים חיים אחרים, ...והם צריכים, כמובן, להתאים לנוף המסוים. למשל, דמוּת צריכה להירָאוֹת מהרהרת בהָר, וההר, בתורו, צריך להירָאוֹת רוֹכֵן וצוֹפֶה בַּדמות..." נכתב ב"גן זרעי החרדל" [The Mustard Seed Garden Manual of Painting1679-1701 ].
אני כמעט מבינה את זה. בלי דמויות האדם והחיוֹת לא יוּכַל ציוּר הנוף הסיני להגיע אל מהוּת הנוף. כאילו ההִתבוננוּת והמחשבה של הצייר אינן יכולות להשֹיג את מהות הנוף בלי ה"הִתבוננוּת" וה"מחשבה" של הדמויות. כאילו הנוף המצויר, זה שבציוּר, הוא כבר בעצמו נוף, עם חייו שלו, עם יחסיו שלו.
נכתב שם גם שהדמוּת בציור הנוף צריכה להיות טהורה, כמו עָגוּר, כמו נָזִיר של ההרים, ולעולם אסור לה להביא לתוך תמונה את אוויר העיר והשוּק, לקלקל את הרוח של הציור.
ואכן, אין ב"גן זרעי החרדל" הדגמַת דמויות שאינן ראויות להיות בציור הנוף.
כאילו ציור הנוף עם הדמות הטהורה המבינה את הנוף ועם הנוף המבין את הדמות, יכול כך להביע שלֵמוּת, ובעצם, להשיג את הטוֹב. בנוֹף המצויר, כמו בנוף שבטבע, יש השֹגַת הטוֹב.
נדמה לי שציור הנוף שואף כך להיות אחד מגילוייו של הטוֹב בעולם. כמעט כמעשה אלוהי.
"עומד לבד בנוף הפתוח, מדקלם שיר"
"באוספו כריזנטמות ליד גדר הבמבוק במזרח, בשמחה מהרהר בהר הדרומי"...
[מתוך ״גן זרעי החרדל״ בתרגום לאנגלית. התרגום לעברית שלי.]
״גן זרעי החרדל״ בתרגום לאנגלית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה