"... אבל גרוע מכל הוא להתחיל, להתחיל, להתחיל." [סיום הסיפור "הגולם" של דונאלד בּארתֶלמי].
אכן, גרוע מכל הוא להתחיל, להתחיל, להתחיל, כי מוכרח להימצֵא שם ההִבהוּב הרחוק של מה שהיה לפני ההתחלה, לפני הרֵאשית, שבלעדיו ההתחלה היא רק איזה עניין פעוּט שלך, בלי זיכרונות העולם הרחוקים ובלי זיכרונות הדמיון של העולם. ואף על פי שההתחלה לא רואָה את הזיכרונות הרחוקים בבֵרוּר היא מוכרחה להשיג אותם, ובעצם, בלעדיהם היא לא רק עניין פעוט אלא היא כמין זיוּף של התחלה, המראֶה רק משהו מצוּרַת הדברים ולא את סיבותיהם העמוקות, ושיש בו מין סַכָּנָה, שהיא סכנת הזיוּפים המצליחים לעמוד בעולם כאילו הם בעלֵי טענה צודקת.
בוודאי המִלים של דונאלד בארתֶלמי אינן מתארות את הקושי הידוע והקצת מתיַפייף של התחלת הכתיבה, כי הוא לא הגרוע מכל. גרוע מכל הוא הקושי העצום או אי היכולת להשיג את מה שהִבהב לפני ההתחלה, ושחומק מן הראִייה הברורה, ושנדמה שבכל זאת יוכל להירָאות, ושהוא בעצם קובע את גדרות הקיום הקצת עמומות של ההתחלה, ואת גדרות התפקיד העמומות שלה.
והרי קצת כמו הסיום ההתחלה לא יכולה לדעת בבֵרוּר מהו תפקידה, כי אף על פי שהסיפור לא יכול להתחיל בלעדיה הוא לא באמת רוצה להתחיל רק בה, כי הוא רוצה את ההבהוב ההוא, ואת מה שהוא עצמו לא אמר אבל יכול לדמות שאמר במרחקי הזיכרונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה