בגלל השם "צוק איתן" חזרתי אל המחשבה על המטאפורות המוכרחות להיות מביעות עובדות, אף על פי שהן הביטוי הכמעט דמיוני והכמו לא מתקבל על הדעת של הִתפשטוּת שְֹדוֹת-המשמעוּת.
נדמֶה שהמטאפורה בשם "צוק איתן" איננה שואפת אל כל רוחב ההבעה של המטאפורות האחרות, כגון אלו של השירה, אבל מבקשת את האֱמוּנה שלנו. נדמה שהיא מבקשת בזמן המלחמה שנאמין שהיא מביעה עובדה. אבל המטאפורות של השירה לא מבקשות מאיתנו דבר, אלא רק מציגות את הבעת העובדות החדשות, הגמורות. אנו עצמנו פוקחים את עינינו אל מול הדבר החדש הזה, ורואים אותו, כמעט כיודעים ידיעה שלֵמה.
בגלל הדבר הזה אני חוזרת אל המחשבה על הציוּר כמי שאינו מבקש דבר מן המסתכל בו, אל המחשבה על הציור כניתן להִסתכלוּת, להבנה, לפירוש, אבל אינו מבקש זאת. ובעצם, כמו המטאפורות הוא אינו מבקש להתקרב אלינו אלא להתרחק מאד. וכמו המטאפורות הוא מוכרח להציג את הבעַת העובדות שהן רק שלו.
אני חושבת, האם אמנוּת עכשווית בסוף המאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת, המבקשת דברים מן הצופים, כגון קִרבתם והִשתתפוּתָם, עושה זאת מפני שהיא מרגישה שנגמרו המרחקים של האמנות? האם היא מאמינה שהשותפות המסוימת עם הצופים בה היא מרחב חדש גדול שבו היא עצמה מתרחבת ומתפשטת?
האם היא מתאימה עצמה עכשיו ליכולת האֱמוּנה של הצוֹפים-מִשתתפים שלה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה