בזמן כתיבה על אודות האמונה של רישומיה של אביבה אורי שהדחוף והמיידי הוא גם כל-יְקוּמי היה נדמה לי שהשם "מי המנצחים ומי המנוצחים", שכנראה היתה בו הטענה על אודות האִוֶּלֶת שבמלחמות, כמעט התרוקן, ושרק השאיפה אל הכל-היקומי שברישומים היא המעניקה לשם הזה יכולת עמידה.
אבל בעצם, כמעט כל מה שיש ברישומים האלה הוא מעין הִתרווחוּת של הבעַת המחשבה הזאת על האוֶלת ועל חוסר הטעם שבמלחמות, עד שהרישומים חורגים מן ההבעה הראשונה והדחופה של "מי המנצחים ומי המנוצחים" אל הבעת החרדות, האסונות והאֱמוּנוֹת שבתוך העולם כולו ובתוך הזמן כולו.
הרישום עם צורת הכדור הנפער והמתפרק מציג את מַעֲברה של הטענה על אודות המלחמות אל הכל-יקוּמי, וכך מצליח לעשות גם הרישום עם הצורות המרובעות הרבות הנראות כבוֹרוֹת או כקברים, כשהוא מרַווח את המחשבה הראשונה הדחופה. כמו רישום הכדור המתפוצץ המתפרק הוא והאחרים מרווחים דַים את מחשבותיהם מן הדחוף המוגדר כבר גם אל המחפשֹ והמְקַוֶּה, אל המתפזר כמעט בלי גבול, אל הרַךְ ואל הדַק, עד שהם מתפשטים אל הזמן הארוך, הלא-ידוע.
הטענה "מי המנצחים ומי המנוצחים" מוכרחה במשך הזמן להיפרד מן הרישומים עצמם, מפני שהיא מוגבלת כל כך, והרישומים צריכים להמשיך בלעדיה אל העתיד.
רק כך היא יכולה להיות מוארת מעט באור הרישומים עצמם, המעמיקים בתוך הזמן, המנסים להביע את הכל-יקוּמי של האמנוּת.
רק כך היא יכולה להיות מוארת מעט באור הרישומים עצמם, המעמיקים בתוך הזמן, המנסים להביע את הכל-יקוּמי של האמנוּת.
 |
| מי המנצחים ומי המנוצחים. אביבה אורי. |
 |
| מי המנצחים ומי המנוצחים. אביבה אורי. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה