לפני זמן-מה קיבלתי במתנה את הספר "מערכת הפְּעָלים"...

לפני זמן-מה קיבלתי במתנה את הספר "מערכת הפְּעָלים" מאת אברהם בן יחיאל קליינמאן, איש פינסק, הוצאת "תושיה", מהדורה שניה, ווארשא, 1910, שבו מסודרים לוחות הפעלים על-פי הגְזָרוֹת [לוח א'- שלמים, לוח ב'- נחי פ"א, וכדו']. ד"ר שאול ברקלי, שסידר את הלוחות בספרו שלו, "לוח הפעלים השלם",  על-פי הבניינים של הפֹּעַל, כתב שהדבר יקל על הקורא שאינו בקי בגזָרות השונות, וכנראה צדק בכך. ובכל זאת, הסידור על-פי הגְזָרות נראֶה כמעט טבעי, ודומה קצת לסדר המשפחות, המינים והזַנים.         

נרקיס
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	חד פסיגיים
סדרה:	אספרגאים
משפחה:	נרקיסיים
סוג:	נרקיס

משהו על שני הצילומים

משהו על שני הצילומים האלה של אנני לייבוביץ, "הסופרנוס", ו"מלכת-אנגליה".
הכמיהה של הצילומים האלה אל המיתוס ואל הציור אינה שונה מן הכמיהה של ציורים מסוימים אל הצילום. כמעט כמו בחלום, יוצרת בהם השפה האחרת את עיקר המשמעות שלהם. 

מסע מתכנן הגנים.

מסע מתכנן הגנים.
שטחי-העשב הגדולים, המבהיקים באור, בגן-אָחוּ אמריקאי, באמצע המסע. אחר-כך הוא יהיה מוכרח לחזור ולהעריך את
הגנים המעובדים מאד, שפתאם ראה בהם כל-כך הרבה מאמצים מיותרים.  

קריאה ביומן של קפטן קוק

קריאה ביומן של קפטן קוק [1768-71, המסע הראשון שלו סביב העולם, על ה"Endeavour" ]
ההתחלה: "נהר התמזה. יום ששי, 27 במאי, עד יום ששי, 29 בחודש יולי. מזג-אוויר מתון ובהיר. ב-11לפני-הצהרים הנפתי את הדגל, ונטלתי פיקוד על הספינה, בהתאם למינוי שלי. היא רובצת בBason in Deptford Yard. מיום זה ועד 21 ביולי עסקנו ללא הרף בהכנת הספינה, בהטענת הציוד, האספקה, וכד'. באותו יום הפלגנו מדפטפורד ועגנו בGallions reach, שם נשארנו עד ה-30 בחודש. הפעולות של כל יום, הן בזמן ששהינו כאן והן בדפטפורד, מוכנסות לתוך ה log book, וכשהן אינן מכילות דבר מלבד התרחשויות רגילות, חשבתי שלא היה הכרחי להכניס אותן כאן." [תרגום שלי]
בדיווחים היומיים הבאים אחר-כך, על מזג-האוויר, על כיווני-הרוחות, על ניווט הספינה ועל התקדמותה, אפשר לראות גם את אורך-הרוח, הנמצא שם מן ההתחלה.

במסעו אל גנים

במסעו אל גנים ברחבי-העולם כאילו עשה מתכנן הגנים את הדרך ההפוכה מזו שעשו אדם וחוה, כי לרגעים הרגיש שחזר אל גן-עדן: מראות צמחייה עשירה וירוקה, פרחים בצבעים נהדרים וציפורים שלא הכיר היו בעיניו פתאם כגן שנטע אלוהים.
והרי כבר זמן רב היה גן-עדן שבמחשבותיו רחוק מן הגן ב"בראשית", שבתוכו האיסור הגדול.   

כתיבת בלוג.

כתיבת בלוג.
לרגע אפשר להתקנא מעט בג'ולי, כותבת הבלוג מ"ג'ולי וג'וליה", המתמלאת לעתים ייאוש, והרי בדומה לרב-חובל, הכותב את יומן-הספינה [ ship's log], גם לה יש נמל-יעד.   

עוד על הגַנִּים הרבים שיראו ...

"וְעַתָּה פֶּן -יִשְלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ-הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעוֹלָם. וַיְּשַלְּחֵהוּ יְהֹוָה אְֶלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן..."

עוד על הגַנִּים הרבים שיראו אדם וחוה.
האם יוכלו הגנים הרבים הללו לעמוד, בעיניהם, מול אפשרות האכילה מעץ- החיים? בכל אופן, בזמן שיידעו שמותם קָרֵב יוכלו לדמות בליבם שהגַנים לא ימותו.  

הכרת-הגן.

הכרת-הגן.
כשאדם וחוה יצאו מגן-עדן אל הארץ הגדולה שהקיפה אותו, הם יכלו בוודאי לראות בעיני רוחם את הגנים הרבים שיקימו בה, כך שלא היו צריכים להצטער מאד בגלל הגירוש.     

ההשפעה המרפרפת של "יוליסס" בתוך...

 ההשפעה המרפרפת של "יוליסס" בתוך "שפן חוזר".
"מכשירים מתוצרת מפעל בברואר בדרכם אל הירח - זוהי השבוע הכותרת לכתבה המרכזית בעמוד הראשון......המכונה ניצבת מעליו, כמו נישאה וחמימה, מהגה, מרחשת כאם אוהבת, מורכבת מאלפי חלקים, שרידה חמת-מזג של תור- הזהב למכונות."
"ואחר-כך בבית האבות או בבית החולים, עם הזקנים העלובים כמו אלה שהם ביקרו אצל אחותו הקשישה של אביה, עם טלוויזיות בשורה לכל אורך המסדרון ומחטי אשוח נושרות על הלינוליאום מקישוטי עץ חג המולד, ואחר-כך אנחנו מתים וזה לא היה משנה כלום אילו לא טרחנו להיוולד. ... אבל כל זה לא חשוב כפי שכתוב בעיתונים אלא אם כן אתה נמשך לתוך העסק, נדמה לה שהארי צודק כאן, וייטנאם, קוריאה או הפיליפינים, הן לא מעניינות איש, ובכל זאת אין ברירה ומוכרחים למות בשבילן, נערים שעוד לא התחילו להתגלח, וגם בצד השני יש נערים בגילו של נלסון..." [מתוך "שפן חוזר", תרגום חיים איזק, זמורה ביתן].   

"נִשמת הורד", ווטרהאוז.

"נִשמת הורד", ווטרהאוז.
יופייה ידוע מדַי. התערבבות השאיפות הראשונות של הפרֵה-רפאליטים לחקירת-הטבע ולרוחניות[ולסמליות] הותירה אותו כך, לתמיד.
התערבבות השאיפות האלו בציוריהם של חברי האחווה הפרה-רפאליטית עצמם נקשרת גם בהשפעה המאוחרת שלהם על האמנויות הדקורטיביות, ונדמה שהיופי של ווטרהאוז מכיר את הקשר הזה.
ומה אפשר עתה לעשות בפיתוי היופי הזה, שאינו חולף?  

בדמותו של הוראציו קיין...

בדמותו של הוראציו קיין ב" CSI: Miami " יש כמעט כל מה שצפוי: סגנון הלבוש הקבוע, סגנון הדיבור האחיד, מידת החסד ומידת האכזריות, אבל נדמה שדווקא האלגנטיות של ההליכה מבטיחה לנו מדי פעם שיימָצֵא פריט-הראָיות הבא.  

השותפים [כל הזכויות שמורות לנעמי ולך]                                                                                   

המראיין אוֹ. גַפני אמר למרואיין, אמן היחסים נַגוצ'י, שהוא עצמו הציג לפני זמן לא רב ארוחה בגלריה בלונדון. נגוצ'י חייך ואמר הא, בגלריה, כשכל הרעיון הוא לדעת איפה לעשות את הארוחה. נגוצ'י עשה את הארוחה לאורחים בבית הפרטי שלו, מה שהדגיש מאד את ההיפרדות שלה מעולם האמנות המוכר, ואיפשר לו לראות אותה כסוג לגמרי חדש של אמנות, ובעצם, של אמנות שמצליחה לסתור את מושג האמנות. האם הארוחה תועדה בווידיאו, שאל או. גפני. אבל אז היא היתה נעשית משהו אחר, צחק נגוצ'י, שההמצאה החדשה של האמנות היתה  נהירה לו כל-כך. אז איך יוכל אדם כמוני, שלא הוזמן לארוחה, לראות אותה, שאל או. גפני. גם אם תוכל לראות צילום שלה, אמר נגוצ'י, לא תראה אלא את צִלה, את ההשתקפות חסרת המשמעות שלה. או. גפני חשב שדי חווה את המשמעות שלה כשהציג את הארוחה שלו בגלריה. הוא אמר בליבו שלא היה מרשה לעצמו לחשוב כך על יצירות אמנות אחרות, אבל היחסים שבין הארוחה של נגוצ'י ובין אורחיה היו בכל זאת משהו שאפשר לחשוב עליו כעל דבר מוכר, היישר מן המציאות היומיומית, מה שאמנות היחסים באמת העריכה מאד, ופה היתה מִלת המפתח, המציאות. אמנות היחסים התקיימה בתוך המציאות, שאי אפשר באמת לתעד את המשמעויות הנוצרות בכל רגע ורגע שלה. זה העיקר, הוא הבין, אי אפשר לתעד את המשמעויות.

אמנות חדשה וחמקמקה, שיכולה להיות עשויה מאלפי מחשבות והרגשות של אנשים, ולהתקיים כמו רוח רפאים, הוא אמר לאשתו לפני שידור הראיון, תארי לך שאמן יחסים מחלק על חשבונו תרופות ל"קהל" שלו, ואין עוד שֵם אחר לזה, לאנשים הצוֹפים-יוצרים, וביחסי הגומלין שביניהם נוצר פתאם הרעיון לשלוח את התרופות לעולם השלישי, ואת הרעיון הזה הוא יכול  ליצור אפילו ברשת, עם תגובה כלל עולמית, שמרחיבה את האמנות שלו לממדים של האידיאולוגיות הגדולות שמתקנות את העולם, וגם לממדי זמן אין-סופיים, כך שהוא יוצר אמנות שמרגע היווצרותה עומדת במבחן הזמן.
הוא אהב לשוחח עם אשתו על העבודה שלו. ההגינות שלה היתה בעיניו ההיפוך של סְבך ההתנהגויות של העולם שהכיר. היו לה פנים שלווים, ושער חלק ומחולק בפסוקת, והוא חשב לפעמים שהיא נראית קצת כמו הנשים החלוצות מימי ההתיישבות באמריקה, והרגיש כאילו התקרב אל תמצית האמריקאיות שלו. עכשיו הוא הרגיש שנגוצ'י עצמו חמקמק ומתעתע.
עדיין אני שואל את עצמי אם יש הבדל בין הארוחה שלי לזו של נגוצ'י, אמר לה, וחשב שאף פעם לא ידע להתמיד כמו נגוצ'י, שהאמנות שלו צוברת כוח ממה שכבר עשה, ומהתגובות שכבר הצטברו, אף על פי שזה לא היה מיוחד דווקא לו, התגובות הצטברו גם ביחס ליצירות של אחרים, מה שעורר בו את המחשבה שאולי גם לאמנות רגילה היה רובד לא נראה שיצרו התגובות של הצופים. אי-אפשר להוכיח שאין יחסים בין הקהל ובין הפסלים של מיכלאנג'לו, הוא אמר לאשתו, שָנים של יחסים, רוחות הרפאים של היחסים ממלאות את ההיסטוריה של האמנות, עד שאפשר להרגיש אותן. האתרים ברשת, למשל, נותנים להן קיום כמעט מוחשי.
הראיון עם נגוצ'י לא הצליח להראות מגמה שלמה וברורה של אמנות היחסים, אלא רק חשף כמה פרטים מצטברים. אבל את הקיום הכמעט מוחשי של רוחות הרפאים, חשב, הוא יוכל לתאר במאמר.
הוא חשב שהמאמר, שיתאר את רוחות הרפאים הממשיות של האמנות, יטען שמה שאמנות היחסים יוצרת עם הקהל שלה, דומה לתגובות שעוררה האמנות לאורך ההיסטוריה.  בזמן שצפה בראיון הוא ראה לראשונה שנגוצ'י בעצם ממשיך להעמיד את עצמו במרכז, ולא מצליח לתמוך לגמרי ברעיונות שלו. את יודעת שנגוצ'י המציא תיאוריה על הצורך לשמור את האישיות שלו, בלי ההשפעות המזיקות של עניינים טפלים של אחרים, אמר לאשתו, וחשב שהוא עולה על נגוצ'י ביכולת לקיים יחסים נורמליים, ושזה דבר שאפשר להתנחם בו, ואפילו להתגאות בו. הוא חי לבד, אמר, ויש כמה נשים שהוא פוגש בבתי- מלון, כדי שהן לא יוכלו לחדור אל החיים שלו, והוא קורא למפגשים האלה מפגשים טהורים. והוא מוחה נגד ההשוואה לתפישות מתירניות למיניהן, שלא היתה להן שום כוונה להגיע אל הטוהר, אמר.
כשהתחיל לכתוב את המאמר חשב שההשוואה שעשה עם התגובות המצטברות לכלל האמנות היא השוואה מזיקה, מפני שאמנות היחסים אינה מושפעת מתגובות אלא נוצרת בעזרתן, והחליף את המלה "קהל" ב"השותפים". הוא הציע לקוראים לחשוב על הרשת עצמה, שיוצרת מרחב שלם ובלתי נראה של משמעויות, כדימוי לאמנות היחסים. אמנות יחסים היא לא כמו מקום שבאים אליו מהעולם האמיתי, אלא היא במרכז העולם האמיתי, בתוך החברה עצמה, כתב.
עכשיו, אמר לאשתו כשישבו באחד הערבים במסעדה, נשארה בעיקר השאלה איך שופטים את איכות תגובות ה"שותפים". הם הזמינו מרק ולחם, ואשתו אמרה שכל העניין של האמנות נהיה מסובך מידי. זה יהיה עוד יותר מסובך כשהם ינסו להשליט את הטענה שלהם בדבר אמנות דמוקרטית, אמר, דמייני לך איך ה"שותפים" תובעים לעצמם זכויות בתוך היצירה, דמייני לך שאמן כמו נגוצ'י יצטרך לטעון לעומתם לבעלות על הרעיון המקורי, כמי שהגה את הארוחה.
אני מתארת לי שהוא ישמח בסופו של דבר לחזור אל הארוחות הפרטיות שלו ולמצוא איזה רעיון חדש, אמרה אשתו. כל כך מהר היא ראתה את הסוף של מה שרק עכשיו התחיל.
הוא אמר, נגוצ'י לא יוותר על האמנות הזאת, היא כר פעולה נרחב, וחשב פתאם שנוכח הפרספקטיבה של אשתו הוא ונגוצ'י עלולים להיראות קצת מגוחכים. כמו שני מתגוששים. בכל זאת הוא ראה בעיני רוחו את היכולת המיוחדת של נגוצ'י להשפיע על העולם, ולעורר הדים כמעט אין סופיים, ואמר שוב, הוא לא יוותר.
אבל ייתכן שהאמנות תוותר, אמרה.
הוא העריך אותה כל כך, ואת הקיום הנפרד שלה, שמתוכו היא עזרה לו במשך השנים לעבור את המשוכות הגבוהות. הוא חשב כמה היא צלולה בתוכה.
אבל היא לא הכירה כמוהו את כל הפניות והשבילים הדקים של האמנות,   
וכשהסתכל בה, כשטבלה את פרוסת הלחם שלה במרק, היה בטוח שהפרספקטיבה שלה מראה רק את המהלך הפשוט של הדברים.
הוא עצמו כבר היה במרכז אזור הפעולה החדש, בתוך דמותו המתגבשת. הוא אמר לה, בכל זאת הייתי רוצה להשיג עוד משהו, הייתי רוצה להגדיר את הדרך שבה אנחנו צועדים עכשיו, אבל חשב פתאם שהדרך עצמה תביס לבסוף את נגוצ'י.

                                                      

[התגובות למאמר שלו יצרו מרחב חדש של משמעויות ברשת, ומישהו מהקוראים האלמוניים ברשת שאל אם הוא קשור להארווי הארנב הגדול והלבן].

      

בדידותו של בית-המתים בציור...

בדידותו של בית-המתים בציור הפשוט הזה [של דייויד ג'ונסון קנדי], שהוא כנראה מין תיעוד מימי מגפת הקדחת הצהובה בפילדלפיה ב-1793, יכולה להיראות כמעט איומה, ובכל זאת, נדמה שהציור תֵעד בבלי-משים גם את יכולתו של אותו חבל ארץ לספק לתושביו מרחבי-אחו, יערות ומים בנדיבות כה רבה.
בכל אופן, נדמה שיכולתם של הבית המצויר ושל הנוף הרוגע לידו לעורר מחשבות ורגשות צומחת רק מן הידיעה על חלקם בתולדות המגפה והמקום.  

משהו בקשר לכישלון המִלה "קַניון".

משהו בקשר לכישלון המִלה "קַניון".
האדם שהסיע אותי קרא למרכז-הקניות "קֶניון", וכאילו שיבש כך את המלה "קַניון". אבל כמה מובן הרצון שלו לבחור במלה
"קֶניון" [  canyon] .  המעבר הארוך שבין שתי שורות החנויות של מרכז-הקניות, שמתחתיו תהום-המעבר התחתון, ומעליו חיוורון-התקרה הגבוהה, יכול כך להופיע במחשבותיו כמין דימוי לערוץ הגדול של הטבע.    

ועל עוד חזרה, מסוג אחר.

ועל עוד חזרה, מסוג אחר.
"חגיגית, הגיחה דמותו העגלגלת של באק מאליגן מראש גרם המדרגות, נושאת קערה מקציפת סבון עליה נחו צלובים מראָה ותער. שולי חלוק צהוב, לא חגור, ריחפו קלות מאחוריו במשבי-הבוקר הרכים. הוא הגביה את הקערה ודקלם בהטעמה: " introibo ad altare dei [ואבואה אל מזבח אלהים]". מתוך "יוליסס", ג'ימס ג'ויס, בתרגום יעל רנן, הוצאה לאור זמורה ביתן.
האם יכולות שורות הפתיחה של "יוליסס" לבשֹר לנו את התפשטותה העצומה של הכתיבה בתוך הספר הזה ? נדמה לי שבחזרתנו אליהן אחרי קריאת הספר כולו, כשאפשר לראותן כאחד מן החלקים המובהקים של ההתפשטות הזאת, אפשר גם להרגיש שהן כבר בישֹרו זאת. אז אנו יכולים גם להיות כה שבעי-רצון מתחילתה של הקריאה, כשעדיין עמדנו רק בגבולה של ההתפשטות.  

"שפן חוזר"

"שפן חוזר"
"... "נכון," אומר הארי בשוויון נפש. האוטובוס שלו מגיע. "תגיד לה שנהיה אצלכם ביום א'". הוא דוחק את עצמו לשטח פנוי בירכתיים, ומשם הוא משקיף החוצה, בעוד הוא נאחז במוט, ורואה את אביו כ"אחד האנשים הקטנים". פופ עומד שם, גלוף באור האמריקני הגדול, מפלבל בעיניו נוכח ברכת השפע היורדת מעליו מעם הממשלה, גורר את רגליו מצד אל צד מתוך הרגשת אושר עצבנית, שמלאכת יומו נעשתה, שכוס הבירה נמצאת בבטנו, שארמסטרונג מעליו, שארה"ב היא עטרת-התפארת וחזיון-הפלאים המדהים של תולדות המין האנושי. בדומה לבורג זעיר בכן-השילוח הוא עשה את חלקו, ואף על פי כן הצליח לשמור על בריאותו. מי היה מעלה בדעתו שמוֹם תהיה ראשונה ליפול למשכב ? " [מתוך "שפן חוזר", ג'ון אפדייק, בתרגום חיים איזק, הוצאה לאור זמורה ביתן]
בחזרה אל "שפן חוזר" אחרי שנים. אני לא יודעת למה לא חזרתי אליו קודם.
בציטוט מדבריו של ג'ון אפדייק בראיון ל"הארלד טריביון" נכתב על כריכת הספר: "ספרִי "שפן חוזר" עלול לדכא בגלל קשיחות לבו של הגבור, אך בכוונתי היה לומר, הרי כולנו קשוחי-לב...אל נא תכעסו עליו...".
הו, כמובן לא אכעס עליו. הרי הוא משֹיאֵי הכתיבה של אפדייק.  

שארית יום השואה.

שארית יום השואה. הסרט העלילתי המוזר על בנו של קצין נאצי הנספה בטעות בתאי-הגזים, אחרי שהתיידד בתמימותו עם ילד יהודי ממחנה הריכוז הסמוך לביתו, הוא מעין הנוסע השמיני, הצץ ותופח בתוך התעצמות זכרון השואה.

ומשהו חוץ-ספרותי על זבאלד : האם תיאורי בעלי-המומים ב"טבעות שבתאי" וב"המהגרים" [תיאור בעלי-המומים הרבים בבלגיה כחלק מן הכיעור שלה, שהוא מין ביטוי  מאוחר של מעשיה המכוערים בקונגו, ותיאור בעל-המום הגוץ הגיבן עם האף בעל הממדים הרצחניים, בכניסה לכנסית-הקבר] מגלים איזה דבר איום, הרובץ בעומק התודעה של זבאלד כמו שמדבריות גדולים רובצים בתוככי הארץ ?  

המעבר מן הרישום המופשט אל...

המעבר מן הרישום המופשט אל הספרות נדמה לרגעים כמעבר אל ייצוגיות ברורה יותר. אבל זו היתה, כמובן, האשליה שיצרו המשמעויות הידועות של המלים.