ציוּרים מדעיים [ענן באמצעוֹ של הרכס. הוצאת כרמל]
אתה אומר אני חייב לקבל על עצמי את המחלה ואת הפחד, עור חדש עוטף אותי ודימויים חדשים בונים אותי. אבל אני רוצָה לבוא לקראתךָ דרך שנות הילדוּת שלנו, ואני אומרת בחורפים היינו אוספים צמחים ופרחים בשדות. האם אתה זוכר איך היינו מציירים את הצמחים ואת הפרחים, אני אומרת, רציתי אז שחלק מהציורים יהיו מדעיים, ולמדנו את האור והצל ואת השתנוּת הגוונים, וכשהִכרנו אותם היטב כמעט ידענו להמציא אותם.
אתה זוכר את "כִברת האחוּ הגדולה" של דירֶר? אחד מחוקרי האמנות כתב שדירֶר שאף אל יכולת החיקוי המושלם של הטבע לא כמטרה לעצמה אלא כדבר שיועיל לו בציוריו המאוחרים יותר. האם לא כך עשינו גם אנחנו?
אנחנו הולכים בשביל ליד הסיגליות, ואני אומרת בחורפים ההם היית מצייר גם בכתמי צבע גדולים, כמו הִתפשטוּת הנפש. והרי גם אז רצית את יכולתה של הנפש ואת הכרתה ובדידוּתה, כי אף על פי שעדיין לא יכולת להבין את הבדידוּת כבר הצגת עצמך כה קרוב אליה.
אני אומרת אתה מאמין בַּמחלה. אבל זה לא מדעי.
אבל אתה אומר זה בתוכי, ואני חייב לקבל על עצמי גם את ההירָתעוּת, גם של אנשים במשפחה שלנו עצמנו, ואף על פי שהיססתי בקשר לאזכרה של סבתא נסעתי, כאילו נתתי להם את ההזדמנות לשפוט אותי ולהרחיק אותי. ועמדתי גם אצל הקבר של סבא, שהוא מגִני ותומכי, והייתי בין החיים שעמדו והסתכלו על המתים, ויכולתי לראות את עצמי כאחד מן החולים והפצועים וההרוגים של המשפחה הזאת, ואחרי האזכרה ירדתי אִתם אל הסעודה שנערכה על הדשא, וחשבתי שמשפחה שיש בה כל כך הרבה מחלות יכולה להתרגל אל עוד אחת.
גם את תצטרכי להבין שזאת מחלה, שאי אפשר למנוע אותה, ואת ואני לא נוכל להחליט שזה רק משבר זמני, אתה אומר. ועדיין אני חושבת שהאמונה שלך חזקה מדי, ושאתה כאילו מצפה להכֹּל ומוותר על הכל, ואני אומרת אתה צריך לדבוק בכישרונות וביכולות שלך כדי לא לפגום כל כך בחיים. והרי האמונה החזקה תפגום בהם.
אבל אתה אומר כמה עמוקים הם הנפש והסבל שלה.
כן, אני אומרת, וחושבת שכנראה גם אחרים לא הבינו את זה.
המתנשאים והגאוותנים, אתה אומר. והרי הצער על בִתם לא הוסיף להם ענווה, אתה אומר. והרי הצער על גיה היה צריך להוסיף להם גם את הבנת הצער שאינו שלהם, אתה אומר.
וכבר לא אִפשרתי להם לשפוט אותי, אתה אומר, כי לא אני ולא הרצונות שלי יכולים להפסיק את המחלה הזאת, שאינה הורגת את הגוף, וחיים שלמים אני יכול לחיות אִתה.
כמעט סוף החורף עכשיו, ואני אומרת ראיתָ את הסיגליות הפורחות, אבל אתה אומר היא לא הבינה שחלתה, כאילו לא ידעה מה הגוף שלה יכול לעשות, וגם לא חשבה שאיזשהו רופא יוכל לדעת, ואחרי כן, כשיצאה מבית החולים, אמרה שבעיקר הרגשות מצמיחים את המחלות, כאילו אין בעולם יֶדַע אחר.
היא מתה כל כך במהירות בגלל אי ידיעה, אתה אומר.
גם הידיעה לא היתה יכולה להציל אותה, אני אומרת.
אנחנו הולכים עד קצה הגינה, ואני אומרת הרי זאת היתה מחלה ממארת.
מסתורית כמעט כמו מחלות הנפש, אתה אומר, כאילו אתה מעלה את כל המחלות בדרגה. בהיפגעוּת הגוף, אתה אומר, באי יכולתו של הגוף.
והפחד, אתה אומר, באותו הגוף עצמו.
אבל היופי ההוא, אני אומרת, כאילו היופי העצום שלה היה יכול להחזיק אותה בחיים. היופי מעל כל תכונות הגוף.
קצה הגינה כמו קצה העולם עכשיו, ומה החזיק אותנו, החורפים והקיצים ההם עדיין זורמים בנו, ואני אומרת לך עדיין הם בנו.
והרפואה, עלי לסמוך עליה, אתה אומר. כן, מחקרים מדעיים ותרופות והִתפתחוּת לא נגמרת.
אנחנו חוזרים בַּשביל, גם הבית מֵגֵן עלי, בית בתוך גינה נמשכת עד הקצה, עדיין עם הקרירוּת של החורף, רק בקרירות הזאת פורחות הסיגליות, ואחר כך פרחי האביב ויובש הקיץ.
אני אכין לך תה, אני אומרת. חמימות מוכרת תשמור עלינו. ואני אומרת בחצי מאחד הקיצים ההם הייתי אצל סבי וסבתי בתל אביב, ואשתו של ראש הממשלה טלפנה אל סבי כדי לבקש שישלח לה שרברב. הוא היה מנהל המחלקה הטכנית של סולל בונה, והוא לא התפלא. היא אמרה מר לוין אני מקווה שהוא יעשה את העבודה שלו היטב, והוא אמר הוא בעל מקצוע טוב. היא שאלה על רעיון לעשות פסל דיוקן של ראש הממשלה, הוא אמר לסבתי. הקיסרים ברומא עשו לעצמם דיוקנאות הוא אמר, וסבתי חייכה. והרי כל כך הרבה קשיים לאומיים ומדיניים עוד לפני ראש הממשלה, הוא אמר, והמאמצים למנוע את המלחמות. ישבנו על המרפסת ושמענו את העוברים ברחוב, שכמו נהיו לא זרים לנו בערב החם החשוף.
